יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

פרשת בראשית - שבת – כל שבוע חג

שבת – כל שבוע חג


בסייעתא דשמיא עברנו תקופה נפלאה של חגים אבל לא נשארנו בחושך, ה' בחסדו נתן לנו יום חג פעם בשבוע!

בראשית (ב,ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

אפשר לומר שיש בשבת קצת מכל החגים:

שבת (קיח:): "אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע''ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר (ישעיה נו,ב) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו" – מחילת עוונות כמו ביום כיפור.

שבת המלכה - המלכה של הקב"ה כמו בראש השנה, לכן אנו אומרים בתפילות שבת: "יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג".

שם: "אמר רב יהודה אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר (שמות טז,כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק" – הגנה מאויבים כמו בחנוכה ופורים.

שם: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנא' (ישעיה נו,ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו' " – גאולה כמו בפסח.

אוצרות רמח"ל (עמ' קיב): "הטעם למה נצטוו השבת במרה, ישראל היו צריכים לקבל התורה, וקודם רצה הקב"ה לקדש נשמותיהם של ישראל ולהכינם שיהיו רואיים לקבלה, לא יש שום דבר שמקדש ישראל כמו השבת, בסוד: מקדש השבת וישראל, ונתינת השבת קודם מתן תורה היה הזמנה כדי שיקבלו התורה" הכנה לשבועות.

ספרי (פרשת בהעלותך): "וביום שמחתכם - אלו השבתות". זוה"ק (ויקרא קה): "האי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא, חדוותא דכל חדווין", (יום זה חדווה הוא למעלה ולמטה, שמחת כל השמחות) – כמו השמחה בחג הסוכות.

מעבר לזה, כל החגים שואבים את קדושתם מהשבת:

זוה"ק (ויקרא צג:): " וְעַל דָּא כֻּלְּהוֹן זְמִינִין בַּקֹּדֶשׁ, וּמִתְקַשְּׁרָן בְּשַׁבָּת, וּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ".

חגים מבראשית (הרב יעקב כהן, בית אל התשס"ז עמ' 68): "יום השבת הוא היום היחיד שהתקדש בבריאה (בראשית ב,ג): ״וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ״, וכל המועדים כולם נקראים 'מקרא קדש'. בשם זה קרויה בפרשת אמור גם השבת עצמה.
לגבי השבת נאמר (ויקרא כג,ג): ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״ וציווי דרמה נאמר בכל המועדים (ויקרא כג,ז): ״כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ".
מלבד איסור המלאכה ההלכתי, הוזכרו בתורה ביחס לכל מועד המילים ״שבת׳. 'שבתון׳ או 'עצרת׳. ביום הראשון של פסח ״ממחרת השבת'. ביום השביעי של פסח ״עצרת לה' אלהיך". חג השבועות נקרא כך על שם ׳׳שבעה שבועות״ שהם ״שבע שבתות״. בראש השנה ״יהיה לכם שבתון זכרון תרועה" ביום הכיפורים נאמר פעמיים ״שבת שבתון הוא לכם״. בחג הסוכות ״ביום הראשון שבתון". ובשמיני עצרת ״וביום השמיני שבתון" ועליו נאמר ״עצרת היא״.ו״עצרת תהיה לכם".
משמעות השוואה זו היא, שכל המועדים יונקים את קדושתם מקדושת השבת, ובכל מועד יש הקבלה לבחינה מייחדת של השבת.
ניתן לראות זאת גם בכך, שפרשת הבריאה מסתיימת בקדושת השבת, ופרשת המועדות מתחילה בקדושת השבת, ומכאן שקדושת המועדות יונקת מקדושת השבת.
וכך אמרו חז״ל (בספרא, מובא ברש"י ויקרא כג): "מה ענין שבת אצל מועדות? ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות״.

משמעות הדברים היא שבמועדים מוציאים ישראל את קדושת השבת מהכוח אל הפועל.

כיון שמקראי הקודש מקבילים אל ימי המעשה (כמובא שם בחוברת), ניתן לומר שמקראי הקודש מעלים את כל ימי המעשה אל קדושתה של השבת".

במשך כל השבוע אנחנו מתרחקים מהשבת הקודמת ומתקרבים יותר ויותר לשבת הבאה.

רמב"ן (שמות כ,ח): "במכילתא רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום".

עד שביום שישי אנחנו כבר ממש רחוקים מהשבת הקודמת וכבר ממש משתוקקים וצריכים עוד אחת.

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 118): לפני לכה דודי אנחנו אומרים 'ה' למבול ישב' בגלל שבערב שבת יורדים אורות מאוד גבוהים כמו שירדו חסדים עצומים ללא גבול במבול, כדי להכין את העולם לכניסת שבת, לכן הבית נראה כך בערב שבת, ובשבת זה נכנס לתוך כלים מתאימים והכל נרגע.

גם בשבת עצמה העליות ממשיכות:

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 119): "השבת נהיית כל הזמן יותר עמוקה.

ליל שבת קודש, זה כבר גוואלד, אבל זה רק ההתחלה. בליל שבת, הרבה יהודים - גם אם הם לא כל כך דתיים - מדליקים נרות, הולכים לבית כנסת, עושים קידוש ויושבים לאכול עם המשפחה.
אני רגיל לומר בבדיחותא: ליל שבת הוא כמו בית ספר יסודי. לבית הספר היסודי כולם הולכים.

אחר כך ביום, זה כמו בית ספר תיכון - לא כולם עושים תיכון. רק מי שזכה להיות ׳שומר שבת' הולך לבית הכנסת, עושה ׳קידושא רבה', יושב לאכול עם האישה והילדים והאורחים, וכולם שרים זמירות. גוואלד.

אבל , שעת ׳רעווא דרעווין׳ - זה כבר כמו אוניברסיטה. רק בני תורה וחסידים מבינים שצריך ממש לשבת ביחד ולשיר ניגונים עמוקים, כדי לטעום את העומק של השבת. בסעודה שלישית צריך ממש לאחוז בשבת, לא לתת לה להסתלק.

אתם יודעים מה המבחן אם אתה שייך קצת לקדושת שבת? איך אתה מתנהג במוצאי שבת...

אם בסוף השבת אתה כבר חושב על מוצאי שבת - אתה מתכנן לצאת לסרט או לפיצה, אולי אתה ׳שומר שבת כהלכתה', אבל אתה עדיין לא שייך ל׳עונג שבת׳.
אבל אם אתה משתוקק להמשיך עוד ועוד את מנוחת השבת, את קדושת השבת - אהה, אז אתה ׳בפנים׳.

ויש סעודה מיוחדת במוצאי שבת, סעודת ׳מלווה מלכה׳. סעודה שהעניין שלה הוא להמשיך את קדושת השבת לתוך ימי השבוע.

אצלי, מוצאי-שבת הוא כמו שבת. רק עם גיטרה...".

מסע השבת עם ר' שלמה קרליבך (הרבי מקרן הרחוב): "שלמה קרא לנו 'ההיפאלאך הקדושים'. זה היה כינוי החיבה שלו לאלה מאתנו שהתגוררו בבית האהבה והתפילה בסן-פרנציסקו, ב-1968. כולנו היינו שקועים בחיפוש רוחני, וזה היה מפגשנו הראשון עם היהדות, כך שהיינו מסורים כליל לשלמה. למעשה, היינו חסידים נאמנים עד כדי כך, שליווינו אותו לכל מקום בקליפורניה שאליו הלך.
"כך אירע שכאשר טילפן אלינו שלמה יום אחד מניו-יורק, וסיפר שהוא עומד לערוך 'שבתון' בסוף השבוע הקרוב בטמפל רפורמי בלוס-אנג'לס, היה ברור מה נעשה. התכוננו לנסוע לאורך החוף ולפגוש את שלמה בשדה התעופה של לוס-אנג'לס. להיות עם שלמה זו תמיד הרפתקה, אך לא יכולנו לשער מה צופנת לנו השבת הזו בחוּבּה!
לשניים מאתנו היו מכוניות 'היפיות' קטנות – חיפושית קטנה אחת, ועוד מכונית דומה לה – שלתוכן נדחסנו כולנו יחד: אמהות בהריון, תינוקות, עגלות, גיטרות, תופים, תופי-מרים וכו', ושמנו פעמינו במורד כביש החוף. פגשנו אותו בשדה התעופה בשעה מאוחרת ביום שישי, והעזנו להאיץ בו להיכנס אל המכונית. אך עם שלמה זה לא היה פשוט. ראשית, הוא בירך כמעט כל אדם בשדה התעופה. לאחר מכן הוא התחיל לערוך שיחות טלפון לאנשים בכל רחבי העולם. בשלב זה נעשינו כבר מתוחים מאוד באשר לסיכויינו להגיע אל הטמפל לפני השקיעה, ובעוד הוא מנהל שיחות נמרצות בטלפון, הצבענו אנו שוב ושוב בטירוף על שעונינו. 'רק עוד שיחה אחת!' התחנן בכל פעם, ואילו אנו נעצנו את עינינו בשעון שבשדה התעופה בריכוז גדל והולך. בסופו של דבר הצלחנו לדחוף אותו אל החיפושית ולעלות על הכביש המהיר. שחררנו אנחת רווחה כללית.
"התקדמנו במהירות, והעצבנות שלנו בעניין סיכויי ההגעה אל הטמפל לפני שבת כמעט פגה. ואז, התנועה נעצרה כליל. משאית התהפכה ופיזרה שכבה עבה של אבקה לבנה על הכביש, והמשטרה חסמה את האזור כולו. הבטנו זה בזה בפאניקה בעוד השמש הולכת וקרבה אל האופק. מה נעשה עכשיו? לבסוף קרא שלמה, 'חברהל'ך, אני כל-כך מצטער, אבל כמעט שבת. אנחנו מוכרחים לצאת מן המכוניות וללכת את שאר הדרך'. עצרנו בצד הכביש, רוקנו את הכיסים (כדי שלא לטלטל בשבת), לבשנו כמה שכבות בגדים, נעלנו את המכוניות, עשינו משהו מחוכם עם המפתחות והתחלנו ללכת. לא ידענו היכן אנו נמצאים, כיצד להגיע לטמפל או כמה ארוכה עומדת להיות ההליכה הזו. אבל הייתה לנו אמונה – הן בריבונו של עולם והן בשלמה – כך ששיערנו שהכול יסתדר בסופו של דבר.
הלכנו כמה דקות לאורך הכביש המהיר, עד שהגענו לתמרור שהורה על יציאה לעבר 'שדרת סֵפּוּלוֵודַה'. אחד מאתנו שאג בשמחה שהשם נשמע לו מוכר – הוא כמעט בטוח שהטמפל נמצא בשדרה זו ממש – וכולנו פנינו לשם בתרועה קולנית. אתם רואים, אמרנו זה לזה בשמחה, ככלות הכול זה לא היה נורא כל-כך. עוד חמש-עשרה דקות הליכה בלבד – ואנחנו שם. האופטימיות שלנו שרדה זמן מועט בלבד. מהר מאוד גילינו שההתלהבות הייתה מוקדמת מדי, אם להתנסח בעדינות.
הלכנו לאורך שדרת סֵפּוּלוֵודַה קרוב לשעה. הטמפל לא נראה לעין והולכי הרגל הבודדים שפגשנו לא יכלו לתרום כל מידע, אך רוחנו לא נפלה. אפילו תוך כדי הליכה, שלמה 'עשה שבת' עמנו: סיפר סיפורים חסידיים, לימד תורה, שר זמירות, והכול מתוך שמחה.
בעודנו צועדים נעצרה מכונית סמוך לקבוצה שלנו, והנהגת החלה לנופף לנו בידיה בפראות. התברר שהיא מזכירת הטמפל הרפורמי, שנשלחה על-ידי הקהילה המודאגת כדי לחפש אותנו. היא החלה לצעוק, 'שלמה, אנחנו משתגעים מדאגה! כולם מחכים לך! בוא, היכנס למכונית שלי!' שלמה השיב בעדינות, 'יקירתי, אני כל-כך מודה לך על ההצעה, אבל אני ממש מצטער, כמה שזה קשה, אני לא יכול להיכנס למכונית. אני מוכרח ללכת'. 'אבל שלמה', מחתה המזכירה, 'יש עוד 43 קילומטרים עד הטמפל!'
לבנו החסיר פעימה. מאבק פנימי התחולל בקרבן של הנשים ההרות ושל האמהות. כמה מאתנו לא שמרו שבת מעולם, ובכנות, לא היה אכפת לנו אם שלמה היה מצליח למצוא איזה היתר שיחלץ אותנו מהרחוב ויכניס אותנו למכונית! אך שלמה היה נאמן לגמרי להלכה, ודבר לא היה קדוש עבורו יותר מן השבת, כך שתקוותינו נכזבו כששמענו אותו עונה למזכירה, 'יקירתי, בבקשה תעשי לי את הטובה הכי גדולה בעולם. בבקשה תגידי לחברי הקהילה שלך שאני הקטן וההיפאלאך הקדושים מוכרחים ללכת אל הטמפל, ואנחנו הולכים מהר ככל האפשר. בבקשה אל תתייאשו. אולי, אם הם מרגישים שאפשר, כולם יכולים להישאר ולעשות משהו ולחכות עד שנגיע'.
וכך המשכנו ללכת, כששלמה ממשיך לעשות אתנו שבת בנחת ובשמחה, ממשיך לספר סיפורים חסידיים, ללמד תורה ולשיר זמירות. ניסינו להתרכז בדבריו ולהתעלם מאוויר הלילה הקר, מהעננים המאיימים התלויים מעלינו, מהתינוקות המייבבים ומן הרעב והצמא שלנו. היה כבר עשר בלילה, וכבר עברנו כברת דרך לא קטנה.
פעם בכמה זמן שלח אלינו הטמפל מכונית נוספת כדי לבדוק מה מצבנו וכיצד אנחנו מתקדמים. בערך בחצות נתאמתו חששותינו ביחס למזג האוויר, וארובות השמים נפתחו. אבל לא טפטוף קל או זרזיף צנוע, אלא גשם זלעפות, ואנחנו שם באמצע כל זה, בלא כל הגנה, רטובים עד לשד עצמותינו. גנחנו, אבל משלמה לא שמענו ולו מילה אחת של תלונה, אפילו לא אנחה בודדת. 'חבר'ה, סיפרתי לכם פעם את הסיפור על יוסל'ה קמצן קדוש?', פנה אלינו, פניו זורחות, בלא צל של דאגה עליהן.
בערך באחת ושלושים לפנות בוקר, הגשם עדיין ירד בעוז, ומכונית נוספת נעצרה לצדנו – מכונית שלא ראינו בפעמים הקודמות. להפתעתנו היה הנהג אישיות מפורסמת בלוס-אנג'לס, מנחה תוכנית האירוח 'ינשוף הלילה' בתחנת הרדיו המקומית, שאיכשהו שמע על צעידת השבת שלנו. הדבר הפעים אותו כל-כך, עד שהוא נכנס אל מכוניתו ונסע עד לשדרת סֵפּוּלוֵודַה כדי לראות את המחזה במו עיניו!
'הי, מה אתם עושים?', צעק האיש לשלמה בעניין כשהוא פותח את חלון מכוניתו ונוסע לצדנו. 'למה אתם הולכים במבול הזה? למה אתם לא יכולים לנסוע? כמה זמן אתם הולכים כבר? מה קורה כאן?' שלמה החל להסביר לו, בסבלנות וברהיטות, על יופייה של השבת, על קדושתה ועל האיסור לחלל אותה. מנחה תוכנית האירוח – שדבריו של שלמה הרשימו אותו ואולי אף נגעו בו – ערך אתו דו-שיח ערני במשך כמה דקות, ובמהלכו שאל אותו שאלות רבות. לאחר מכן פנה לדרכו. לא היה לנו מושג שכל אותה שעה היה מונח על ברכיו מכשיר הקלטה, שפעל והקליט אותנו.
בערך בשתיים לפנות בוקר, שעה שבה שדרת סֵפּוּלוֵודַה שוממת בדרך כלל, ולאחר שאנו עצמנו לא הבחנו בכלי רכב כלשהו מזה זמן, ראינו לפתע שלוש מכוניות נוסעות בעקבותינו. הן נעצרו לצדנו, והאנשים שבפנים שאלו בהתרגשות את שלמה, 'אתה הרב קרליבך?' 'כן, אהוביי', השיב שלמה בלי לעצור לרגע, 'ומי אתם?'
האנשים הללו האזינו למנחה של 'ינשוף הלילה', שחזר לתחנה אחרי המפגש שלו עם שלמה ושידר את השיחה כולה. הוא הוקסם כל-כך מדבריו המרוממים של שלמה עד שהחליט להקדיש את התוכנית כולה לדיבור על השבת. יושבי המכוניות סיפרו שגם בהם נגעו דבריו של שלמה עמוקות. למעשה, 'ינשוף הלילה' תיאר את מסירות הנפש שלנו באופן דרמטי כל כך, עד ששילהב את דמיונם והם באו להצטרף אלינו כמחווה של הזדהות!
המעשה שלהם נגע ללבנו, בייחוד משום שעדיין ירד גשם כבד מאוד, ושדרת סֵפּוּלוֵודַה הפכה למעשה לנהר שוצף. הודינו לידידינו החדשים על הפגנת ההזדהות שלהם, אך האצנו בהם לשוב לביתם, שם יוכלו להישאר יבשים ובטוחים. הם, מצִדם, לא שמו לבם למים הזועפים שהציפו כעת את השדרה, והתעקשו ללוות אותנו ביתרת הדרך. והם לא היו לבד.
לנגד עינינו המשתאות הופיעה מכונית, ועוד מכונית, ועוד מכונית. אנשים האזינו לתוכנית 'ינשוף הלילה', ובין אם היו מוקסמים, מסוקרנים או נלהבים מן הסיפור על צעידת השבת שלנו, הם נסעו בעקבותינו, החנו את מכוניותיהם בצד הדרך והצטרפו אל שורותינו. בתחילה היו עשרה, לאחר מכן עשרים, ואז שלושים. במהרה צעדו אתנו יותר ממאתיים אנשים במה שהפך למצעד אמיתי לכבוד השבת! לא ידענו מי היה יהודי ומי לא, אבל מה זה חשוב? תחושה חזקה של אחדות ושל הרמוניה געשה בינותינו באותו לילה, ממש כמו המים שסערו סביב. שילבנו ידיים עם אחינו, שבאו מתוך אהבה רבה כל-כך ללוות אותנו בבִטחה אל הטמפל, חיבקנו אותם ואיחלנו להם 'גוט שאבֵּעס', שבת של שמחה!
וכל הזמן הזה... בעודנו משרכים את רגלינו בשדרה המוצפת, המשיך שלמה בנחת לספר סיפורים, ללמד תורה, לשיר שירים, וכולם שרו אתו. רוחנו הייתה איתנה ונמרצת, וכולנו חשנו שמחים. לבסוף, בארבע וחצי לפנות בוקר, הגענו כולנו – מאתיים איש ואישה – אל הטמפל, ולתדהמתנו ולשמחתנו היה המקום מלא מפה לפה! חברי הקהילה המתינו לנו כל הלילה, והם היו ערוכים היטב: היו להם מגבות, בגדים יבשים ואפילו שוקו חם.
בערך בחמש לפנות בוקר החל שלמה להתפלל קבלת שבת, ולמרות כל תלאותינו הוא ערך תפילה באורך מלא, סיפר סיפורים נוספים, לימד תורה ועוד תורה, עד שהגענו לבסוף לקידוש בשעה שמונה. בערך בשמונה וחצי בשבת בבוקר, ישבנו סוף סוף לסעודת ליל שבת.

כל חיי לא אשכח את צעידת השבת הזו עם שלמה קרליבך. כל מי שנטל חלק בהליכה הזו עבר מהפך רוחני. היינו חבורת ילדים שלא ידעו דבר על שבת עד אז, וזו הייתה דרכו של שלמה ללמד אותנו עליה. אחרי שרואים את שלמה קרליבך שומר שבת בלהט כזה, בכאלה חום ותשוקה... איך אפשר שלא לשמור שבת לאחר מכן...?".

יום רביעי, 26 באוקטובר 2016

פרשת בראשית - רש"י הראשון ארץ ישראל ובית המקדש

רש"י הראשון ארץ ישראל ובית המקדש


ידוע ומפורסם [1] דברי רש"י הראשון על התורה (בראשית א,א) שמביא בשם המדרש:
"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב,ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

א. מדוע שהגויים יתחשבו בתורה שלנו ובכתוב בה? הגויים לא מאמינים בתורתנו אז לשם מה זה עוזר שכתוב בפרש בראשית שהארץ שייכת לקב"ה?

ב. בפסוק שמביא המדרש כתוב: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", אם ה' הגיד לעמו, מכוח מה יאמינו בזה הגויים? מה יעזור שנגיד לגויים, הרי ה' אומר זאת רק לנו?

ג. אם התורה פתחה בבראשית כדי לספר לנו את סיפור הבריאה שנדע שה' ברא את העולם, לשם מה היא צריכה להרחיב את פרשיות נח עד בא. היה ניתן לכתוב מיד אחרי סיפור הבריאה את השתלשלות 26 דורות מאדם עד משה רבנו ולתת לנו את תרי"ג המצוות?

מי מרום (בראשית): אימרה זו תדירית היא, בכל פעם שבני ישראל מתקרבים לארץ קדשם, באים האומות וטוענים ליסטים אתם, לנו הארץ ולא לכם, ורק כשישראל אוחזים בהכרת: ״כח מעשיו הגיד לעמו׳׳, רק אז מסתתמות טענותיהם של האומות.
וגם זאת היא מפלאי הפלאות, שלא נאמר: ״כח מעשיו הגיד לעמים״, כי אם: ״כח מעשיו הגיד לעמו׳׳, שאם אך ישראל יודעים ומכירים את כח מעשיו, כבר מסתתמות טענותיהם של העמים, שאף על פי שהם בעצמם אינם יודעים ואינם מכירים את כח מעשיו, בכל זאת כיון שיודעים העמים שישראל מכירים את כח מעשיו אשר הגיד השי״ת רק לעמו - מרגישים הם בזה את שפלותם ומכירים בתפקידם שעליהם להכנע בפני ישראל, וכמו שיהיה לעתיד שיאמרו כל הגוים: ׳׳בית יעקב לכו ונלכה באור ד' " (ישעיה ב,ה)[2]".

ר' יצחק בא ללמדנו שעם ישראל אינו עם טכנוקרט של מצוות. התורה היא לא רק קיצור שלחן ערוך. התורה היא דרך חיים שעם ישראל נבחר לבצע.

כשעם ישראל יבין שיש לו אידאל, יש לו ייעוד, יש לו תכלית כל העולם יצעד לקבל זאת. זה חלק מחוקי הבריאה. השלמות תבוא כשעם ישראל, יישב בארץ ישראל ויפעל על פי תורת ישראל.

כשמסתכלים על הפלסטיני הבודד, המסכן, שסבא רבה שלו גר כאן, באמת עולות קושיות מדוע גזלנו את אדמת יפו, ואת אדמת חיפה וירושלים מידו? אך כשמבינים בשביל מה נברא העולם כל השאלות מקבלות הבנה אחרת. כשמפנימים בשביל מה באנו לכאן, התודעה משנה את פניה.

הדיון שלנו הוא לא מתחיל בשאלה מי עצבן ראשון את השני ב-67, ואפילו לא ב-48. עיקר השאלה היא בשביל מה נברא העולם. מהי מטרת הבריאה. ולכן בזה פותח רש"י את דבריו. זה הבסיס לכל ההבנות שבאות אחר כך.

"בראשית" – רש"י מבאר על פי המדרש: "בשביל התורה שנקראת ראשית", ו"בשביל ישראל שנקראים ראשית".

אנו עומדים מול ה', ויודעים שה' ברא את העולם, והוא זה שיגיד לנו מה עלינו לעשות, ואם הוא בחר בנו מכל העמים, ודרש מאתנו לקיים את תורתו בארץ ישראל, זה הדבר הנכון ביותר.

כל המשך ספר בראשית ונסיבותיו רואים שה' בוחר בנו בני אברהם, יצחק ויעקב כעם הנבחר ומגדיר מהי ארץ ישראל, והיכן תחול הברכה. הוא מטיל עלינו משימות כבדות משקל לקדם את העולם לתיקונו. וזהו "כוח מעשיו הגיד לעמו". עם ישראל נבחר לספר את דבר ה' בעולם. היכן? "לתת להם נחלת גויים". וכשאנו נאמין בזה, גם הגויים יאמינו בזה.

גל טרור או מלחמה על בית ה':

בזמן האחרון עם ישראל עובר תקופה לא פשוטה. ראש הממשלה מנסה לעדן זאת במילים: "גל טרור" (כמו איזה גל בים) כדי לא לטפל בשורש הבעיה.

אנו חייבים להתבונן ולהקשיב מה ה' אומר לנו כעת. כששומעים שהאדמה מתחממת חשוב שנשאל את עצמנו על מה המאבק? אנו מאמינים שה' מדבר אלינו דרך המציאות. אנו עסוקים בפתרונות נקודתיים, ושוכחים את המהות.

הר בית ה':

כדי לזהות מה ה' דורש מאתנו חשוב לשמוע מה הנושא שעליו הערבים זועקים. לא משום שאנו מכבדים את שונאינו אלא כדי ללמוד מה הנקודה שבו אנו צריכים לתת את הדעת.
לשם הדוגמה: בזמן היוונים הנקודה הייתה "להשכיחם תורתך" ולכן בזה בדיוק היה המאבק, ועל זה היה צריך למסור את הנפש, על תרבות יהודית.

כעת הנקודה המרכזית שהם זועקים עליה היא שאנו מטמאים להם את "הר הבית".

אמנם ישנו כעת מחלוקת גדולה בין הרבנים האם מותר לעלות להר הבית, אסור או מצווה. אך חושבני שזו לא הנקודה כעת. השאלה שאנו צריכים להבין כעת היא מי מוביל את העולם לגילוי מלכות ה'. בראש השנה התפללנו "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשך. בהר ציון משכן כבודך. ובירושלים עיר קודשך". האם זה סתם סיסמאות? האם זה משהו דמיוני? – חלילה! זו השאיפה שלנו! בניין המקדש. על זה המלחמה של הערבים בנו. לא כי חסר להם חלב או גבינה ולא כי לקחנו את אדמתם (שהרי מעולם לא הייתה מדינת פלסטין). המלחמה שלהם היא מי העם הנבחר. האם "מציון תצא תורה" או מ"אל קודס יצא הקוראן". כל הנביאים מודיעים לנו שעל כך יהיה בירור נוקב לפני הגאולה השלימה. ואנו זוכים לחיות בדור שעובר את הבירור הגדול הזה בעולם. מי אמור להוביל דבר ה' לעולם? היהודים, הנוצרים או המוסלמים?

הכל מתחיל אצלנו! כשאנו לא מאמינים לגמרי שירושלים היא בירת הנצח שלנו, כשאנו לא סגורים על זה שה' דורש מעמו לחזור לארצו, אין לנו מה להתפלא שהגויים לא מבינים זאת.

אומר דוד המלך: "שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ"[3]. כדי לזכות בארץ ישראל צריך לשאול ולבקש עליה. כמו שכדי לזכות בגשמים אנחנו נדרשים לשאול ולבקש, 'שאלת גשמים', כך עלינו לבקש ולתבוע את ארץ ישראל השלמה.

ביום בו נכריע בנפש האומה, ששתי גדות הירדן הן שלנו, זה מה שיהיה! לא 'שתי מדינות לשתי עמים' ולא 'מזרח תיכון חדש', יש מדינה אחת ועם אחד, יש ארץ אחת ויש גוי אחד בארץ, "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"[4]!

כשנגיע להכרעה הנפשית היסודית הזו, יתקיים בנו גם סופו של הפסוק "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם".

הדבר הנורא ביותר שקורה בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות, הוא המעבר מ'סימן קריאה' ל'סימן שאלה'.

אנו יודעים ש"משה אמת ותורתו אמת!", זה ודאי ומוחלט אצלנו - זה 'סימן קריאה', זה אלף 'סימני קריאה'! ואם מישהו יבוא ויציג את זה בתור שאלה: משה אמת? תורתו אמת? זה נורא ואיום! פתאום מתחילה להיות שאלה, האם התורה היא נצחית? האם התורה מתאימה לנו? האם ארץ ישראל שייכת לנו באמת? אולי אנחנו בעצם עם כובש... יש אנשים שמכניסים אוירה של ספקנות, של 'סימני שאלה'.

ישנה קרן שנקראת 'הקרן החדשה לישראל', זו קרן שמשקיעה כסף רב כדי להכניס בלבו של כל חייל צה"ל איזה צד של ספק לפני שהוא לוחץ על ההדק. על המצע הזה גדלו 'מחאת הטייסים', ארגון 'ארבע אמהות' ודומיהם, ומזה מתחילה קריסת התודעה שלנו ביחס לארץ ישראל.

עלינו לאמץ את 'סימני הקריאה' שלנו אל ליבנו ולנפנף בהם כדגל חד וברור, ארץ ישראל שייכת לנו ואנחנו ננצח! אין שום מקום לפקפוק בדבר הזה.

הגמרא (ב"ב לא.) מספרת על שני אנשים שהיו נתונים בספינה ונחלקו ביניהם מיהו הבעלים של הספינה, זה אומר 'של אבותי' וזה אומר 'של אבותי' ולאף אחד אין הוכחות. מה עושים במקרה כזה? הגמרא קובעת 'כל דאלים גבר'! הכוונה שם היא שמי שאלים בראיות, מי שיש לו ראיות חזקות ומבוססות יותר, הוא זה שיזכה בספינה. אבל לעניות דעתי יש כאן עומק גדול יותר, אדם שיש לו בהירות והעמדה הנפשית שלו חזקה - הוא ינצח!

דוד המלך עמד מול גולית, נער צנום מול הר אדם, "גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו" (שמואל א' יז,ד-ז). כל העם רואה את גולית מחרף מערכות אלקים חיים במשך ארבעים יום, וכולם בורחים מפניו. אף אחד לא האמין שאפשר לנצח אותו, כולם מסופקים, והנה מגיע דוד המלך לשדה המערכה ושומע כיצד המנוול הזה מחרף מערכות אלקים חיים. דבר כזה, אומר דוד המלך בליבו, זה לא יעלה על הדעת, צריך לעשות לזה סוף!

גולית רואה את דוד המלך, הוא מסתכל לו בלובן שבעיניים ואומר לו: "הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת" (שמואל א' יז,מג), אתה כזה קטן, איך אתה בכלל מעלה על דעתך לעמוד פה מולי ועוד עם אבנים ומקלות?! אבל בסופו של דבר דוד המלך מוריד את ראשו של גולית.

לדוד המלך יש ביטחון גמור, יש לו בהירות, "אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ".

כשיש ביטחון גמור אפשר לנהל קרב עם פרימוסים ובקבוקי מולוטוב. זה מה שהיה במלחמת השחרור, היו לנו רק טנק אחד, שני משוריינים עם תותח ועוד כמה בלי תותח, מטוס קרב מאולתר וכמה מטוסי סיור, זה מה שהיה.

היינו עַם קטן ומסכן, מרוט נוצות. חמש שנים בלבד עברו מאז שכילתה השואה הארורה שליש מבני עמנו ועד מלחמת השחרור, אבל היינו חדורי אמונה וביטחון, ומי שמאמין מנצח!

כך היה גם במלחמת ששת הימים, בכל פרמטר אסטרטגי צבאי, אי אפשר להבין מה שהתרחש במלחמה הזו. הותקפנו על ידי שישה צבאות, מצרים היתה מעצמה אזורית, גם סוריה היתה בעלת כוח רב, אבל כולם נפלו כמו מגדל קלפים, כי אצל חיילינו היתה אמונה יוקדת בצדקת הדרך.

המלחמה שלנו היא מלחמה של וודאות מול ספקנות, ותפקידנו הוא לדאוג שידם של 'סימני הקריאה' תהיה על העליונה, שלכולם יהיה ברור שעם ישראל חזק, עם ישראל חי!

"עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג,כד). דרכו של ארי לרבוץ על מצעו, מי שמגיע לכלוב של האריה בגן החיות ומצפה לשמוע איזו שאגה אדירה או לצפות בזינוק מרשים, מהר מאוד הוא מתאכזב. הוא רואה את האריה רובץ בבטלנות, אז הוא מנסה לסמן לו עם הידיים או להשמיע כל מיני קולות, קצת לעורר אותו, אבל זה לא מעניין את האריה, זה לא בכיוון שלו בכלל. אבל כשיש איזה טרף שנמצא בטווח הראיה שלו ומעורר את רעבונו, ברגע אחד הוא קם ומתנער, מזנק ושועט, ותופס את קרבנו.

כאלה הם ישראל, לפעמים רובצים על איזה מצע ונרדמים, אבל ברגע שהקב"ה מעורר אותם ומעמיד אותם באיזה מבחן, הם מתנערים, קמים ומתנשאים.

תכל'ס:

א. הודאה לה' על כל הניסים המופלאים מכל כיוון ועל כך שיש לנו צבא ומשטרה שיכולים לפעול ולהגיב. מה שלא היה לנו בכל שנות גלותנו. אמנם חושבני שצריך לפעול באופן הרבה יותר אינטנסיבי, אך על עצם זה שיש לנו בכלל את האפשרות להגיב זו דבר שצריך להודות לה' עליו. ב-2000 שנות גלותנו בכל הפוגרמים שעשו ביהודים לא היה לנו את היכולת להרים את הראש, וכעת יש לנו את האפשרות להגיב, ולמנוע מכך ש"דם יהודי יהיה הפקר".

ב. תפילה - הכלי המרכזי שלנו הוא תפילה: להתפלל ולבקש מה' שירחם עלינו, ויגלה את שכינתו, ויראה לעולם מי הוא רוצה שישלוט בירושלים.

ג. אמונה – כשאדם חש שהוא שולט בכל ברגע שמשהו לא מתנהל כפי שהוא ציפה הוא נכנס לחרדה. אך אדם שמאמין שיש מנהיג לבירה. שה' הוא זה שמנהל את העולם כל המציאות נראית אחרת לחלוטין: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר".

ד. גבורה - כמו כן, זה דורש מאתנו גבורה. לא לפחד, לא להיחלש. אם ערבייה בת 17 לוקחת סכין ומנסה לרצוח יהודים כי היא מבינה שיש כאן מאבק רוחני, חשוב שאנו נפנים שאנו כאן במאבק מנגד. (אין זה אומר חלילה לקחת סכין ולבצע מעשים אשר לא יעשו ואסור לעשותם בשום אופן) אבל בנפש להפנים שאנו כאן במלחמה רוחנית שאנו מוכנים למסור את הנפש עליה.

ה. גבורה מעשית – לצאת לטיולים ושבתות אירוח ביהודה שומרון בנימין ובעיר העתיקה! לעשות מעשים של אמונה ושליטה בא"י! ליסוע עם דגלי ישראל. להראות נוכחות בכל חלקי ארץ ישראל!






[1] מיקס מדברי הרבנים, הרב מרצבך והרב שמעון כהן.

[2] המשך: ואמנם כן, בשעה שהקב״ה נותן את הארץ לישראל, מתגלה שמעולם לא היה לאומות העולם שום קנין בה, שכן נאמר לאברהם: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ (בראשית יב,א), היינו שתלך אל ארץ כזאת שאוצרותיה ומחמדיה אינם גלויים לשום אדם בעולם, מעין העולם הבא אשר נאמר עליו: ״עין לא ראתה אלקים זולתך״ (ישעיה סד,ג), וגם אתה לא תוכל לראותה מעצמך, כי אם מה שאני אראה אותך, היינו שיפתחו לך עינים בהירות לראות מה שיש בארץ זו.
ומטעם זה לא קנו אותה האומות, שכן כך הלכה שמי שקנה בדיל מן העכו״ם ומכר לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח״כ נמצא שכולו כסף, לא זכה בו הישראל הראשון, מפני שקנה אותו בחזקת בדיל ולא בחזקת כסף (מרדכי ספ"ב דבבא מציעא בשם אבי עזרי), וכמו כן בארץ ישראל, מה שקנו אותה האומות לא קנו אותה אלא בחזקת ארץ כשאר ארצות ובאמת הרי היא ארץ אחרת לגמרי, ומשום כך לא קנו אותה כלל.
ועל כן בכל זמן שישראל מוקירים את הארץ מצד קדושתה, מצד: ״כח מעשיו הגיד לעמו״, אשר היא סגולתה של ארץ זו ארץ הנבואה, שעל ידה מגידים את כח המעשים, ורק לעמו, עם הנבואה, מתחברים על ידי זה עם הנבואה עם ארץ הנבואה ומסתתמת מעצמה כל הקטגוריא של האומות.

[3] תהלים ב,ח.

[4] שמואל ב' ז,כג.

פרשת בראשית - איכה?

איכה?


גמרא (עירובין יג:): שנתיים וחצי נמשך הוויכוח, הללו אומרים והללו אומרים, "נוח לו לאדם שנברא או נוח לו שלא נברא"?

בית שמאי ובית הלל דנו בנושא במשך שנתיים וחצי, עד שלבסוף "נמנו וגמרו":
"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא - ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו".

א. הקב"ה הלא ברא את האדם, איך שייך א"כ לבוא ולומר שהיצירה הזו "מיותרת" חלילה? חז"ל מתארים שדוד המלך תהה לשם מה נבראו העכביש והשיגעון עד שהוא הוצרך להם במנוסתו מפני שאול, האם ב"ש וב"ה תהו באותה המידה על בריאת האדם?

ב. השאלה מתחדדת עוד יותר לאור מה שאנו קוראים בפרשה, עם סיום הבריאה ע"י הקב"ה: "וַיַרְא אֶלֹהִים אֶת כָל אֲשֶר עָשָה וְהִנֵה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא) האם ב"ש וב"ה באו חלילה לחלוק עם הקב"ה?

ראשית אנו מוכרחים להגדיר את ההבדל בין המונח "נוח" לבין המונח "טוב":

האם נוח להיות יהודי? ממש לא.

האם טוב להיות יהודי? בטח שכן.

ברור שאחר שהאדם זוכה לחוש מעט מן המתיקות שבתורה ובעבודת ה', הדברים טובים וערבים לו, ובסופו של דבר אף יתברר לו שאלו הם החיים הכי נוחים גם מבחינה גשמית, ובכל אופן תמיד יהיו לנו אתגרים והתמודדויות רוחניות שדורשים מצידנו עמל יזע  והתגברות.

נשאל להיפך:

האם נוח לנוח כל היום, לאכול מעדני מלכים, ולהעביר את הימים ואת הזמן בהבטה על גלי הים? כן.

האם זה טוב? בוודאי שלא, כל בר דעת מבין שחיים חסרי עשיה ואתגרים – אינם חיים אמיתיים.

נוח יותר לנשמה להישאר למעלה אבל זה לא טוב.

עכשיו חז"ל מובנים: "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".

היכן היתה הנשמה טרם רִדְתָּה לעולמינו? היא היתה בעולם הנשמות, שם היא התענגה בתענוגים רוחניים ונהנתה מזיו השכינה, ללא טירדות של פרנסה חינוך ילדים ועוד, ללא יצרים והתמודדיות שעולם הגשם מביא איתו, היה לה מאוד מאוד נוח, אך האם היה לה טוב?

לא.

כפי שכבר כתוב בזוה"ק הנשמה בעולם הנשמות מרגישה שהיא נהנית "נהמא דכיסופא" – לחם חסד, הנשמה מקבלת שם הנאות אך ללא כל תמורה מצידה כביכול, היא לא עמלה על כך, היא לא בנתה לבד כלום, הכל היה במתנה, נוח לה מאוד אבל לא טוב לה.

בראשית (ג,ט): "ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה".

כשהיה אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" חבוש בבית - האסורים, ב"מועצה החשאית" ("טייני סוביט") בפטרבורג הבירה, בא אליו שר הז'נדרמים לחקירה ודרישה. ראה השר את אדמו"ר כי איום הוא, וכולו שקוע בהרהוריו, והבין, כי איש מורם מעם לפניו. והשר היה גדול בחכמה וגם בקי בתורה. אמר לו השר לאדמו"ר:
שאלה אחת בתורה יש לי לשאול ממך, האם תשיב לי על שאלתי, השיב לו אדמו"ר: שאל מה תשאל. שאל השר: אמור נא לי פירוש הפסוק: "ויקרא ד' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה". וכי הקב"ה לא ידע, איה הוא אדם.
אמר לו אדמו"ר: האם מאמין אתה שהתורה היא נצחית, וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם. השיב לו השר: כן, אני מאמין בזה. אמר לו אדמו"ר: פירוש הפסוק הוא, שבכל זמן קורא ה' לכל אדם (על־דרך "בת־קול שמכרזת בכל יום") ואומר לו: "איכה", איה אתה בעולם. הנה לאדם נקצבו ימים ושנים, שבכל יום ובכל שנה יעשה הטוב עם ד' ועם אנשים, ועל כן התבונן, איה אתה בעולמך, כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותן השנים, הרי למשל, אתה חי כך וכך שנים (אדמו"ר תפס בדיוק את מספר השנים שהיה אז להשר) — מה עשית בשנותיך, האם היטבת שהוא
השר נתפעל מאוד, טפח לו בידו על כתפו ואמר: "בראבו!" (יישר כוחך). ולאחר שראה ממנו אחר כך עוד כמה חכמות נפלאות בענינים שונים, הפליג השר לפני הקיסר על אדמו"ר שהוא חכם גדול ואיש אלהי ושלפי דעתו רק עלילות שוא טפלו עליו המלשינים.

בוקר אחד לפני שנים רבות, בצעירותו של הח"ח, כאשר הוא נכנס לבית הכנסת בעיירתו - ראדין, הוא ראה שהמתפללים מביטים לעבר אדם מסוים והם צוחקים ומחייכים.
לשמחה מה זו עושה? תמה הח"ח. הוא הביט וראה, והבין את אשר התרחש.
בליל אמש, אחד מיושבי בית הכנסת הכעיס את "אברהמ'ל דער משוגינער" [המשוגע של העיירה], היה זה בין מנחה לערבית, האיש חילק טבק לכל המתפללים, ולאברהמ'ל לא נתן. אברהמ'ל כעס בצדק והכריז "מה אתה חושב שאין בידי להשיג הרחת טבק, אתה עוד תראה!".
אברהמ'ל אומר ועושה, הוא יצא בזעם מבית הכנסת והחל ללכת רגלית לעיירה הסמוכה – איישישוק. הוא צעד עשרה ק"מ עד לאיישישוק, דפק אצל אחד מידידיו וקיבל קמצוץ טבק, הידק את שתי אצבעותיו לשמור על קמצוץ הטבק, ומיד החל את דרכו חזרה לראדין במהלך כל הלילה. וממש עתה, לפני רגעים ספורים - בסיום תפילת שחרית – הוא נכנס תשוש ועייף כשבגדיו מלוכלכים בבוץ, אך כולו צוהל ושמח - בין אצבעותיו היו דבוקים גרגירי הרחת הטבק: "הנה!, הנה יש לי!" הוא מראה לכל את הטבק....
ילדי בית הכנסת שהיו עדים לכל המתרחש, החלו להתגרות בו – ניסו להוציא את הטבק מבין אצבעותיו, והנה הוא בורח מהם, הם רצים אחריו מסביב לבימה, וכולם צוחקים: "הנה הלך לו המשוגע קילומטרים כדי להשיג הרחת טבק מועטת"....
הח"ח שמע את הדברים הרהר קמעא, ופניו העלו תוגה:
"ואנחנו?, ואנחנו?", הוא מגיב.
כוונתו לא הובנה עד שהח"ח הוציא גמרא מסכת חגיגה, שם מתואר המרחק העצום בין עולמינו לבין העולמות הרוחניים (הכוונה היא למרחק רוחני שמסומל במרחק פיזי), כך מתארים שם חז"ל (חגיגה יג.):
"והלא מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע. למעלה מהן חיות הקדש, רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כנגד כולן, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, ירכי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן, למעלה מהן כסא כבוד, רגלי כסא הכבוד כנגד כולן, כסא הכבוד כנגד כולן, מלך אל חיוקים רם ונשא שוכן עליהם".
הגביה הח"ח את קולו ודמעה זלגה מעינו: הוא, אברהמ'ל הלך עשרות ק"מ וקיבל לפחות קמצוץ טבק, אמנם הוא התלכלך והתאבק והביא איתו דבר מגוחך, אך לפחות הוא הביא אתו משהו, אך כמה אנשים יש שהגיעו ממרחק רב כל כך – מהרקיע עד לארץ – ושבים בחזרה את כל הדרך ולא מביאים עימם גם לא קמצוץ טבק...

נשמות ישראל שנחצבו מתחת כיסא הכבוד יוצאות לדרך ארוכה מאוד, כשבסופה הם שבים למקורם, האם אנו דואגים שהיא תחזור מלאה? "מה הבאת"? נישאל לעתיד לבוא, על מה נספר – על קמצוץ טבק?


עם תחילתה של השנה והשיבה לשגרה, זה הזמן "להתחיל מבראשית", ליישם את כל הקבלות הטובות שקבלנו על עצמינו בימים הנוראים, ולשאוב מאורות הקדושה והשמחה שליוו אותנו בימים קדושים אילו לכל השנה כולה.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

תנועות המוסר החסידות והרב קוק בהלכות סוכה

תנועות המוסר החסידות והרב קוק בהלכות סוכה


בתחילת מסכת סוכה[1] מובאים שלושה טעמים מדוע סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה:

רבה מביא אסמכתא מן הפסוק "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". לדבריו, אדם צריך לדעת בתודעתו שהוא נמצא בסוכה. עד עשרים אמה - אדם יודע שהוא דר בסוכה, אך למעלה מעשרים אמה, אין אדם יודע שדר בסוכה, "משום דלא שלטא בה עינא" [שלא שולטת בה העין]. לפי רבה, הציווי "למען ידעו דורותיכם" מכוון לחובתו הפרטית של כל אחד ואחד היושב בסוכה, שיהיה מודע להיותו יושב בסוכה. למעלה מעשרים אמה, אדם מאבד את המודעות לכך שהוא נמצא בסוכה, ולכן אינו נחשב כיושב בסוכה.

רבי זירא לומד מדברי הנביא ישעיהו "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב", שהסוכה צריכה להצל על היושב בה. "עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה", לכן סוכה למעלה מעשרים אמה פסולה.

רבא מביא את הפסוק: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" ולומד: "אמרה תורה, כל שבעת ימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". כלומר, כיוון שהתורה ציוותה לשבת בסוכה שבעת ימים, לומד רבא שמפני שזהו פרק זמן קצר שאין בו כדי ישיבת קבע, הסוכה צריכה להיות דירת עראי. עד עשרים אמה נחשבת הסוכה "דירת עראי", אך סוכה למעלה מעשרים אמה כבר אינה נחשבת כ"דירת עראי".

שלושת הסברות שהבאנו לעיל לגבי דין סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה מעוררות קושיות.
גם הדיון לגבי דין סוכה פסולה פחות מעשרה טפחים, שאמנם כולי עלמא לא פליגי בו, מעורר תהיות. דין זה נלמד מגובה הכפורת במשכן, שרק למעלה ממנו נגלה ה' אל משה.
סוכה (ד.): "ושאינה גבוהה עשרה טפחים. מנלן? אתמר, רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו... ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשרה, וכתיב "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת. ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תהלים קט"ו) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". - ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב (שמות יט) "וירד ה' על הר סיני"! למעלה מעשרה טפחים. - והכתיב (זכריה יד) "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים"! - למעלה מעשרה טפחים. ולא עלו משה ואליהו למרום? והכתיב (שמות יט) "ומשה עלה אל האלהים"! - למטה מעשרה. - והכתיב (מלכים ב ב) "ויעל אליהו בסערה השמים"! - למטה מעשרה".


חסד לאברהם (לרבי אברהם אזולאי זצוק״ל זקינו של החיד״א מעין רביעי נהר נח, וכיוון לכך ה׳שפת אמת׳ שנת תרמ״ב ד״ה כתיב) שמשום הכי פסולה סוכה שהיא פחותה מעשרה טפחים, שהרי ידוע (סוכה ה.) שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והשכינה שורה על הסוכה.

הדיונים השונים בדיני הסוכה, עוסקים בשאלת מהותה של הסוכה כאופן גילוי אלוקות והשראת השכינה בעולם.
אי אפשר להבין את הלכות הסוכה הנעשית זכר לענני הכבוד, בלי להבין שיש בהן דברי אגדה הרומזים ודורשים עומק ומהות בעניין גילוי אלוקות בעולם.
באופן זה יש להסביר את גודלה המינימלי של הסוכה שלא תהיה פחותה מעשרה טפחים. המספר עשר אינו מספר סתמי, אלא הוא תבנית יסוד מהותית של ההתגלות האלוקית בעולם הזה. העולם נברא בעשרה מאמרות, ובנוי בתבניות רבות של עשיריות - עשר מכות, עשר דברות ועשר ספירות.

לאור דברינו, נתבונן בשלושת הסברות לדין סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה בעומקם ובטעמם הפנימי, וננסה לאחוז מעט בשיפולי גלימתם של רבותינו- רבא, רבי זירא ורבה. נתבונן בסברותיהם על פי הסדר הזה, שלא כסדר הופעתם בדיון הגמרא:

רבא מביא את הפסוק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", ולומד שהסוכה צריכה להיות מבנה עראי. תפיסתו של רבא את גילוי אלוקות בעולם מתייחסת לאופן שבו מתרחשת ההתגלות האלוקית בעולם.
לפי רבא, כאשר שכינה שורה בעולם, כל העולם הזה הופך להיות עראי, תלוש ורעוע.
באופן דומה אומר הרמב"ם (מורה נבוכים ב,מא) שבשעה ששורה הנבואה על הנביא, איבריו מתפרקין, כל גופו מזדעזע, והוא מתמוטט. למרות שבעיניים החיצוניות שלנו העולם הזה הוא תקיף מאוד, ואילו דברי נבואה הם דברים המרחפים באוויר כמגדל הפורח, מי שנגע באמת בעולם הרוחני, יודע שהעולם החומרי אין לו שום אחיזה ושום עמידה אל מול העולם הפנימי האלוקי. כאשר אור ה' חל על הנביא והוא זוכה לשמוע את קול ה' מדבר אליו, המציאות כולה מאבדת את ערכה. זוהי עראיותה של הסוכה וביטול הקבע שבה, אל מול השראת השכינה: "ה' מלך... תנוט הארץ", "המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו".
לפי רבא, עיקר מבנה הסוכה הוא בעראיות הסוכה, הדפנות בטלות לעומת קורת הגג והסכך, כפי שהעולם הזה כולו בטל אל מול השראת השכינה.
לדעת רבא עיקר הישיבה בסוכה צריכה שתהיה תחת קורת גג עראית. בכך אנו מבטאים את היותנו חוסים תחת השראת השכינה, וכל חוזקנו וביטחוננו בה': "טוב לחסות בה' מבטוח באדם".

רבי זירא סובר שעיקרה של הסוכה הוא הצל שבה, ומביא כעין אסמכתא את הפסוק מישעיהו הנביא "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב". רבי זירא אינו עוסק במה שמתרחש בעולם הזה כתוצאה מההתגלות האלוקית כדעת רבא שהובאה לעיל, אלא עוסק בהתגלות האלוקית עצמה. הדין שמביא רבי זירא, שהסכך צריך להצל על הסוכה, אינו דין בסכך כשלעצמו, אלא בהשראת השכינה שבסוכה. הרי כל מה שאדם יושב תחת הסכך, הוא יושב "בצילא דמהמנותא" תחת השראת שכינה.
לפי רבי זירא, עיקרה של הסוכה הוא הסכך שבה. שמהּ של הסוכה עצמה נגזר מן המילה 'סכך', כפי שאומר רש"י. לפי רבי זירא, עד עשרים אמה מהווה הסכך קורת גג, אך למעלה מכך - אין בכך קורת גג.
הסכך, קורת הגג של הסוכה, הוא "צילא דמהימנותא" ובו מתגלית השראת השכינה בסוכה.

רבה מביא את הפסוק "למען ידעו דורותיכם", כעין אסמכתא, על מנת להסביר שהשראת השכינה בסוכה היא התגלות פנימית - תודעתית.
לפי רבה, ההתגלות האלוקית אינה חלה במבנה הסוכה - בדפנות, בסכך, בקורת הגג או בצל, אלא דווקא בבני הבית עצמם, המכוונים ליבם אל האלוקות המתגלה בסוכה. במשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ודורשים רבותינו "בתוכו – לא נאמר, אלא בתוכם". כלומר, כל המשמעות של השראת שכינה מתבטאת בקרב הנפשות שבהן היא שורה.
יש לומר, שהמציאות כולה תלויה במחשבתם ובתודעתם של בני האדם. לכן רק כאשר בני הבית בתודעתם רואים עצמם תחת ההשראה של השכינה וענני הכבוד, אזי שורה השכינה בתוכם.
לדעת רבה, עיקר גילוי אלוקות היא השראת שכינה, עד כדי שאנו מלאים דעת ואור אלוקי בקרבנו - "למען ידעו דורותיכם". הדעת היא האור האלוקי הפנימי השוכן בקרבנו, אור השכינה השוכנת בתוך העולמות.
לפי הסבר זה, השכינה אינה שורה על מנת להיות מוכלת במבנה ובגבולות מסוימים, אלא על מנת שאנחנו נתמלא בדעת אלוקים, שהרי עיקר התגלות השכינה היא בשוכני הבית. ההתגלות האלוקית והשראת השכינה מתרחשת בהמשכת הדעת שבין ההשראה האלוקית לאדם היושב בצילא דמהימנותא.

שפ"א (סוכות): "רש"י ז"ל פי' על השכינה.. ונראה.. כפשוטו שאמר כשבנ"י במקדש יש השראת השכינה.. ובשמחת בית המקדש ראו בנ"י אשר הם הכלים המיוחדים להשרות השכינה בביהמ"ק וזה הי' עיקר השמחה".

ניתן למצוא רמז לשלושת הביטויים השונים להשראת שכינה בפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".
"סור מרע", מתייחס להשראת שכינה אשר דוחקת ומבטלת את תוקפו וקיומו של העולם הזה והופכתו לעראי. במצב כזה, האדם אינו עוד בעל הבית בעולם, והוא יוצא מבית הקבע שלנו אל דירת עראי. מצב זה מתאר "ייחודא תתאה", שיש לעולם הזה קיום בפני עצמו, אך הוא אינו בעל ערך עבורנו, מפני שהוא מסתיר את מקור חיותו האלוקי שלמעלה ממנו.
רבי זירא, המדגיש את צל הסכך תחת האור האלוקי המהווה קורת גג כמו החופה, מתאר מצב של ייחודא עילאה. במצב זה ה"יש" אינו תופס מקום לגבי האדם, כיוון שכולו שרוי בטוּב האלוקי, בבחינת "עשה טוב".
ייחודא שלים, מעל כל אלה, מתבטא במצב שבו השכינה שורה ומתגלה דווקא מתחת לעשרה טפחים, בתוך דעתו של האדם. במצב זה, מה שנמצא ומתגלה בתוכנו, דווקא למטה מעשרה טפחים, יקר יותר ממה שנמצא למעלה. הרי משה ואליהו לא עלו למעלה מעשרה טפחים. אלו "חיי עולם שנטע בתוכנו", ו"חביבים דברי סופרים מדברי תורה" (שה"ש רבה א,ב), מפני שהם באים דווקא מתוכנו.

שלוש סברות אלה, מוצאות את ביטוין גם בתורות שונות שצמחו במהלך ההיסטוריה היהודית, זו על גבי זו:

תנועת המוסר אשר טבעה את הביטוי "באלול - אפילו דגים שבים רועדים", עוסקת בעיקר ב"סור מרע". היא מזהירה מפני תוקפו, גאוותו וקביעותו של העולם הזה, וקוראת למאמין לצאת אל דירת עראי ולבטוח רק בה'. זוהי בחינת "ייחודא תתאה", המבטלת את קיום העולם הזה אל מול האלוקות.

תנועת החסידות עוסקת בגילוי אלוקות וטוב ה' בעולם, בבחינת "מעט אור דוחה הרבה מן החושך". העיסוק באור, לעומת הבריחה מן החושך, אינו רק טקטיקה כנגד החושך, אלא יש בו ביטוי מהותי לשאלת קיום הטוב והרע במציאות. אנו רגילים לחשוב שהאור דוחה ומבריח את החושך, אך חידושה של החסידות הוא שבאמת אין מה לדחות, כיוון שהרע בעצם כלל אינו קיים. החסידות חידשה, שהאור והטוב הם הם המציאות הבלעדית, ואילו החושך הוא רק העדר הטוב. לנוכח עיסוקה של החסידות בגילוי האור האלוקי, מקומו של האדם נעשה בטל "כולה קמיה כלא חשיב". תורת החסידות בבחינת "ייחודא עילאה", מדגישה את הטוב האלוקי העליון, ומלמדת שאנו כלולים בו יתברך בביטול גמור, בבחינת "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו".

תורתו של מרן הרב קוק זצ"ל מחדשת את ההבנה שה' יתברך נמצא בנו והשכינה מאירה בתוכנו, בבחינת ייחודא שלים. התגלות ה' נעשית דווקא בקרבנו, בתוך העולמות, ולא בניגוד אליהם. עיקר גילויה נעשה דווקא בנו, שאנו גילוי השכינה בעולמות: "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

הגר"א מסביר, שהפסוק "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהלים עו,ג), משווה בין מצוות סוכה ומצוות יישוב ארץ ישראל, מכיוון שאת שתיהן מקיים האדם כל כולו, בגופו ואף בשנתו[2]. לפי דברים אלה יש לומר שהשראת השכינה בסוכה, בביתו הפרטי של כל אדם, היא התנוצצות של השראת השכינה בכללות האומה - ציון.

יהי רצון שנזכה לייחודא שלים הכולל "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"- לצאת מבית קבע לדירת עראי, להיות תחת צילא דמהימנותא, ולהתמלא בקרבנו דעת אלוקים.







[1] תמצית משיחה של הרב יהושע שפירא שליט"א.

[2] הגר"א היה משנן פסוק זה פעמים רבות והוסיף: "סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך" (ראה קול התור פרק א ט ופרק ג). 

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: