פרשת חקת - תיקון הדמיון בחופש הגדול

תיקון הדמיון בחופש הגדול

הרב ד"ר מיכאל אבולעפיה: התיכוניסטים כבר סיימו ותלמידי היסודי כבר בקייטנות.

החום של הקיץ המתחזק מזכיר לכולם שאנחנו מתקרבים לנופש, זמן בו בני הנוער ומבוגרים אמורים ללמוד "לקדש עצמם במותר להם". התלמידים מפסיקים לשנן ויוצאים אל העולם שבחוץ, עולם החולין, וזו הזדמנות ללמוד איך לעבוד איתו.

עבודה מזדמנת, שחייה בים, מסעדה או טיול אינם מצווה וגם לא עבירה אלא רשות. בתקופה זו עלינו להוכיח (בעיקר לעצמנו) שאנחנו מסוגלים גם לצאת מכותלי בית המדרש ולחיות חיים טובים מתוך קדושה וטהרה, בלי ליפול.

פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו שעלינו לא רק לקדש את הרצונות, המחשבות והרגשות שלנו; עלינו גם לזכך את הגוף, את החומר.

זוהי האומנות של יצירת כלים ופיתוח כוח המדמה.

החיים שלנו חזקים כשיש לנו כלים, וחלשים בהעדרם: כשכלי הגוף לא מסוגלים להכיל את אור הנשמה, הכלי החלש נשבר מריבוי האור ומיד מופיעה טומאת המוות; עומס מחשבות ללא וויסות עלול לגרום לנדודי שינה ולהפרעות תפקוד; היסטריה היא 'טומאת הרגש' כי היא ריבוי אור ללא כלי מתאים; גם שטף דמיונות בהעדר כוח מדמה חזק שיכול לברר אותם, שובר את האדם. זהו המוות או הטומאה שבחיים.

לעומת זאת, חשיבה חיובית וקשר טוב ובריא עם הזולת הם שורש לכלים, כלומר לכוח המדמה.

אגב... מהו כוח המדמה? הדמיונות הם הטומאה שבנפש, ואילו המדמה הוא מצד הטהרה. בעוד הדמיון הלא-מתוקן חודר אלינו מבחוץ (חנויות, קניון, טלוויזיה, אינטרנט, פריצות ...), מערבב אותו ומפזר אותנו לכל עבר.

כוח המדמה, שהוא הצד הקדוש של הדמיון, קשור ליכולת להתקרקע. כוח המדמה בא מבפנים ומחבר.

יהושע בן פרחיה הגדיר את כוח המדמה (אבות א,ו): "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות",  והם שלושת הקרקועים של החיים, החיים הטהורים.

קרקוע רוחני והוא ''עשה לך רב'', כלומר חיבור לתפילה, לתלמידי חכמים, ללימודי קודש. המדמה הרוחני הוא הקצה העליון של הסולם והוא שורשים הנטועים בשמים. הוא יוצר אצל האדם שייכות למקום טוב ועמוק, לזהות מגובשת ולא מגמגמת. על המדמה הזה נקרא שהאדם הוא אדם בגלל שכל מגמתו היא להיות: "אדמה לעליון (ישעיה יד,יד).

אפשר בקיץ לתרגם זאת למשל לעיסוק בתכנים רוחניים חווייתיים דרך התבודדויות, מדיטציות, תפילות, שימוש תלמידי חכמים וסדר מיוחד של לימוד תורה.

קרקוע חברתי והוא כנגד ''וקנה לך חבר'', כלומר להיות עם השני דומה בדומה. כך אפשר בקיץ להתנדב או לעסוק בפעילויות חברתיות. זהו קניין שדורש עמל רב. יש לנו גם שורשים משפחתיים, חברתיים, קהילתיים, ועמישראליים. הקצה העליון של פיתוח החלק הזה של המדמה הוא להגיע לבחינה של הדהוד בגוף שלנו של מה שמתרחש אצל השני. המטרה היא שאם ילד נופל ממגלשה בגן שעשועים כל אימא תרגיש ותיגש אליו כאילו שזה הבן שלה.

קרקוע אדמתי כנגד "והוי דן כל האדם לכף זכות" מתוך הסכמה להדגיש את הטוב גם אם הוא ממוקם במקום שפל, נמוך ממני, קבור באדמה. היכולת שלנו להתחבר לרגע, לכל, לאדמה, לילד קטן, לעני, לכל מציאות הווית. כמו בסיפור ה'אינדיק' של רבי נחמן. אפשר שהקיץ יהיה זמן לעבודה חקלאית, גינון, אבל גם טיולים בארץ, טבילה במעיינות, תרגילי נשימות ופעילות גופנית וגם פעילויות של צדקה.

העני הגדול שלנו הוא הגוף. קרקוע זה הוא חיבור לאדמה, לגוף, למציאות הפשוטה שמתחתיך ותלויה בך.

אנחנו מתחילים עכשיו בשעה טובה את חודש תמוז חודש שמאוד מאוד קשה בו להחיל את הקדושה בחיי המעשה, חודש של טיולים ונופש בו כל ההחלטות הטובות שלך וכל ההרגלים שלך שבקדושה עומדים במבחן כשאתה יוצא מהשגרה הרגילה של כל השנה.

בחודש תמוז התגבר על עם ישראל היצר הרע ועשו את העגל, העגל היה נסיון לא מוצלח להחיל את הקדושה בעולם הזה בצורה לא נכונה "עשה לנו אלוקים אחרים...".

המרגלים נשלחו בערב ראש חודש תמוז ותרו את הארץ עד י' באב, כשהם חוזרים רואים שהם לא מצליחים להפנים שהקדושה נמצאת בתוך הטבע בארץ זו ורוצים את חיי הקדושה המנותקים מהחומר שהורגלו אליהם במדבר.

הכח המדמה בהופעת הגאולה:

זוה"ק (א קצט:): "דהא חלמא דאיהו טבא - בעי בר נש לאדכרא ליה דלא יתנשי וכדין יתקיים".

הרב קוק מדבר על החשיבות הגדולה לדמיין טובות וגאולה וישועה בבחינת היינו כחולמים, כי זה פועל ממש ומשפיע ומקרב את הגאולה.

זו לשונו (מדבר שור דרוש כד): ״והנה מטעם זה היתה סיבה מאת ה׳ שכל זמן שהיו ישראל צריכים להתגדל, אבל לא בשלמות, כי אם ישועה זמנית הבאה לצורך שכלול השלמות הגמורה העתידה, היה זה דווקא על ידי סיבת חלומות.

כמו יוסף, שעם כל גדולתו לא היתה גדולה גמורה, שהרי פרעה הרשע היה המלך והכיסא שלו, כמו שכתוב ׳רק הכסא אגדל ממך', והיה צריך רשות פרעה על העגלות וכיוצא בזה. וכמו כן גדולת דניאל בגלות היתה גם כן על ידי חלומותיו של נבוכדנאצר.

כי עניין ישראל לעולם יש בהם סגולה צפונה שתצא מן הכוח אל הפועל לעת קץ, והסגולה היא הנותנת להם להיות עליון על גויי הארץ לשם ולתפארת ולתהילה, וכמו שכתוב 'וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים׳ (שמות יט,ה). וכל זמן שהם בשפלות, עדיין לא יצאה הסגולה מן הכוח אל הפועל, רק היא מסבבת סיבובים איך תצא לפועל.

והוא דומה ממש לטבע החלומות, שהסגולה שבנפש מתאמצת לצאת מן הכוח אל הפועל ובזה היא מסבבת החלומות.

על כן אמר הכתוב '"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ... אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (קכו,א-ג). שיש להעיר מהו עניין 'כחולמים׳? גם מה שכתוב ׳היינו שמחים׳ לשון עבר?

אמנם יתבאר כי חז״ל אמרו (שבת לא.) שאחת מהשאלות ששואלין לאדם ביום הדין היא 'ציפית לישועה׳, גם חז״ל הגדילו מאוד החיוב להתפלל על שיבת ציון. ולכאורה הדבר צריך ביאור, איך יהיה החיוב כל כך על דבר כזה שתלוי בפעולות כלל ישראל או על כל פנים בזמן הקצוב כעניין 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ׳ (איוב כח,ג)?

אמנם משפט היחיד והרבים אחד הוא. וכמו שבכל נפש של כל יחיד שם ה׳ יתברך שתהיה בנפש סגולה שמתהוית על ידי דרכיו ומעשיו, ואותה הסגולה פועלת על הוצאת הדברים מן הכוח אל הפועל, ובהתחזקות הסגולה הפעולות נכונות לצאת אל הפועל, ובהתרפות הסגולה הדבר מתרפה ואין הפעולות עומדות הכן להתפעל. 

וציור הדבר מחזיק הסגולה, כעניין מה שאמרו חזל (ברכות ס.) על ההוא גברא דמפחד ׳ייסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי' (איוב ג,כה), וכמו כן הוא לטובה. על כן גדול ערך דיבור בין לטוב בין להפכיו, ובין ברכת הדיוט בין קללתו אמרו חז״ל שלא תהא קלה בעינינו (מגילה טו.), כי כשהסגולה עומדת בנפש מוכנת לפעול צריכה מעורר ומוציא מן הכוח אל הפועל.

וכן שם ה׳ יתברך גם כן בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוף כל הדברים הסגולה מוכרחת לצאת מן הכוח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אליה מחזקתה, אם כן היא נכונה יותר אל פעולתה על ידי זה.

על כן הצפיה לישועה וההזכרה יש לה תועלת גדולה בקירוב הישועה, על כן נקראו העומדים לבקש ולצפות לישועה בשם המזכירים את ה׳, וכמו שכתוב ׳הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם: וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:׳ (ישעיה סב ו-ז). אם כן גם כן מה שאנחנו מזכירין את ישועת ה׳ יתברך לעמו ומתנחמים בהיעודים העתידים, האמונה עצמה גם כן הכין ה׳ יתברך שתהיה המסייעת להוציא מן הכוח אל הפועל הצפון בזה בסגולת ישראל.

על כן אמר ׳בשוב ה׳ את שיבת ציון׳ אנו סבבנו בעזרת ה׳ את הגדולה על ידי האמונה בשמו יתברך שיקיים הבטחתו. ׳אז ימלא שחוק פינו׳ וגו׳ היינו כחלמים׳, שהחולם מוציא את הסגולה שבנפשו שמוכנת לפעול במעשים הנוגעים לו, ומתחזקת יותר על ידי הפתרון והרושם שבנפש, כמו כן אנחנו אסירי התקווה הננו כחולמים ש׳אז ימלא שחוק׳ וגו׳.

והנה עתה רק אנחנו החולמים וחוץ לגבול ישראל אין זה נודע כלל, כמו החולם, שכל ענייניו לא ירגיש העומד אצלו כי אם הוא בעצמו.

אבל ׳אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה׳ שיתפשט הדבר מכוח אל הפועל. 

אבל אנו, יודעים אנו ש׳הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ׳ כבר, ששם בנפשנו הסגולה אל כל הגדולה, על כן ׳הָיִינוּ שְׂמֵחִים׳ כל זמן שהיינו נזכרים בהבטחותיו הגדולות יתברך שמו, כמשל חז"ל באישה שהתנחמה בכל עת קריאת כתובתה המרובה׳׳.

פרשת חקת - הקודש שבטבע

הקודש שבטבע

מה הייתה[1] המלחמה הראשונה של עם ישראל עם יושבי הארץ?

רבים יאמרו – מלחמת יהושע בן נון ביריחו.

אולם, נופתע לגלות כי הייתה מלחמה אחרת, הקודמת לכל אלו, שנזכרה בתורה רק בקצרה, בשלושה פסוקים בלבד.

במדבר (כא,א-ג): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".

מיהו האויב המוזכר כאן?

מדוע בא להלחם?

מה פשר הנדר לה' שנדרו ישראל?

רש"י (בפירושו השני): "יֹשֵׁב הַנֶּגֶב - זה עמלק".

פירוש זה, אף על פי שנראה כמדרש, שהרי התורה כותבת שהיה זה – "הַכְּנַעֲנִי", מעוגן לאמיתו של דבר היטב בפשוטו של מקרא.

רש"י כבר הביא בהמשך דבריו את הראיה, שלוקחת אותנו אל פסוקי חטא המרגלים. כך אמרו המרגלים – "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג, כח-כט).

בהמשך הפסוקים שם רואים כי עמלק והכנעני ישבו ביחד, והיוו את המחסום לכניסה לארץ ישראל – "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק, מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף" (יד, כה-כו).

הם הם אלו שנלחמו והיכו לבסוף באכזריות במעפילים - "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (יד,מד-מה).

רואים שהמלחמה הזאת, המלחמה הראשונה עם יושבי הארץ, לאחר הנדודים במדבר, הייתה מלחמה עם עמלק.

אותו עמלק שנלחם עם ישראל ביציאת מצרים, התעורר להלחם בנו שוב, מעצמו, עת באנו לגבולה של ארץ ישראל.

"כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", אומר רש"י – "דרך האתרים - דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר ויעלו בנגב".

עמלק מבין שעכשיו באים עם ישראל לכבוש את הארץ והוא מנסה לצנן את האמבטיה, ולהפחיד אותם.

הוא מנסה לשחזר את הנצחון הגדול והמכה הנוראה שספגו המעפילים בהר, בכדי להבריח גם בדור שלאחר מכן את עם ישראל בחזרה אל המדבר וליאש אותם מא"י!

כמו במלחמה הראשונה, בה הגיח עמלק – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ", כך גם עתה – "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי".

אבל, עם ישראל לא פוחדים ומחזירים מלחמה שערה!

בזה הם תיקנו את חטא המרגלים, שפחדו ויראו מיושבי בארץ, והמיסו את לב העם.

עם ישראל גם לא קוראים לשוב מצרימה.

ולא מתפללים לה' שיושיע אותם בדרך נס בלי מלחמה - אלא היו מוכנים לקרב!

ספורנו: "גם זה זכות להם כי לא אמרו כאבותם נתנה ראש גם בראותם מלחמה".

הם לא יוצאים למלחמה בלי הקב"ה כמו המעפילים - אלא מקדימים ואומרים – ריבונו של עולם אנו יוצאים עתה להלחם מכוחך, "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי".

עם ישראל מבין עכשיו טוב טוב שתמו ימי המדבר והניסים הקשורים בו עתה מתחילים ימי הכיבוש בידי אדם, עם מסירות נפש ואמונה וביטחון בה'!!!

משך חכמה )במדבר כא,ב): "וידר ישראל נדר כו' אם נתן תתן העם הזה בידי כו' - פירוש, דעד עכשיו היה מנהיגם בנסים, המצרים נטבעו וכיו"ב, ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר, מיד היו מופלין ומנוצחים, וכבן שסמוך על שלחן אביו, שבעצמו אינו יודע דרך לפרנסתו, ולא לכבוד הוא לאומה, גם תמיד בלי מנוח, שכאשר ראה כי נסתלקו העננים מיד בא להלחם (ראש השנה ג), לכן בקשו שיעשו השם חסד שינצחו במערכות המלחמה הטבעית, ויתראו לעיני העמים כגבור ביום קרב, וזה אם נתן תתן את העם בידי בדרכה של מלחמה טבעית. ודו"ק. וכמו שערב לאחד מבית המלך כאשר ירוויח במסחר יותר מכל מחמדי עיניו. וזה מכוון דברי הנביא (ישעיה ס,יט) והי' לך ד' לאור עולם ואלקיך לתפארתך, פירוש, דשם הוי' שמורה על ההנהגה הנסיית זה יהי' לך לאור עולם, ואלקיך, שזה מורה על כח כל הכחות הטבעיים זה יהי' לתפארתך, שגם בהנהגה הטבעיית תצליח ותצא כגבור ביום קרב. ודו"ק".

עם ישראל עומד בנסיון, ופתחי שערי ארץ ישראל נפתחים לפניו.

אנחנו מתחילים עכשיו בשעה טובה את חודש תמוז חודש שמאוד מאוד קשה בו להחיל את הקדושה בחיי המעשה, חודש של טיולים ונופש בו כל ההחלטות הטובות שלך וכל ההרגלים שלך שבקדושה עומדים במבחן כשאתה יוצא מהשגרה הרגילה של כל השנה.

בחודש תמוז התגבר על עם ישראל היצר הרע ועשו את העגל, העגל היה נסיון לא מוצלח להחיל את הקדושה בעולם הזה בצורה לא נכונה "עשה לנו אלוקים אחרים...".

המרגלים נשלחו בערב ראש חודש תמוז ותרו את הארץ עד י' באב, כשהם חוזרים רואים שהם לא מצליחים להפנים שהקדושה נמצאת בתוך הטבע בארץ זו ורוצים את חיי הקדושה המנותקים מהחומר שהורגלו אליהם במדבר.

הרב נחמני זצוק"ל: דור המדבר היו דור של רווקים – רצו חיים חופשיים מעול של פרנסה וזוגיות וחינוך ילדים רק להיות בבית מדרש של משה רבינו כל היום!

זה אורות התוהו – ריבוי של אורות ללא כלים היכולים להכיל אותם, לא סתם חיוב ההולדה נאמר בלשון 'לא תוהו בראה' אלא לשבת יצרה!

שם משמואל (פרשת בלק - שנת תר"ע): "אך הנה תכלית הכוונה שיבואו ישראל לארץ היא שיקיימו המצוות התלויות בארץ, ומזה יזדכך גם החומר שבארץ ויתקדש כל כדור הארץ, וכמ"ש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, הכוונה שיעשו מהארץ שמים".

ההנהגה זו של גילוי שכינה בתוך הטבע היא לא פשרה או אילוץ, להפך היא השיא של ההתעלות הרוחנית!

זהו סוד אחדות ה׳ בגאולה העתידה שבה יהיה ״ה׳ אחד ושמו אחד״ – ההופעה הניסית של ה' מתאחדת עם 'שמו' שזה הגילוי שלו כאן בארץ!

את זה אנחנו צריכים לחקוק בעצמנו! את הקודש בתוך הטבע!

אדמו״ר הזקן בעל התניא זיע״א, כתב לבאר את עומק עניין חוקת התורה, על פי משל המבאר את ההבדל שבין אותיות הכתיבה ובין אותיות החקיקה. את אותיות הכתיבה ניתן למחוק ולהפריד מעל גבי הנייר שעליו הם כתובות. מה שאין כן אותיות החקיקה, אשר חקוקות בחומר הגלם ולא ניתן להפרידם ממנו, משום שהפכו למציאות ולמקשה אחת עם חומר הגלם שעליו נחקקו.

ובנמשל - אותיות הכתיבה מסמלים מצב של רצון לציות לציווי התורה. הדברים כתובים אמנם על הלב, אך לא חקוקים בו. דהיינו, לא מדובר במצב נפשי של ביטול מוחלט לדבר ה' אלא על מציאות שבה עדיין יצר הרע יכול לעיתים להטות את האדם מדרך הטוב, בין במעשה או במחשבה ודיבור. וכשם שבמשל ניתן להפריד ולמחוק את האותיות מעל גבי הנייר, כך גם בנמשל נמצא האדם במצב שבו חלילה, יגבר יצרו עליו ויתכן שיפרד לשעה מציווי התורה.

אותיות החקיקה מסמלים מצב נפשי של ביטול לדבר ה' שבו לא תיתכן ואפילו לא לשעה קלה הפרדות מדבר ה' וציוויו. וכשם שבמשל לא ניתן להפריד את האותיות מן החומר שעליו הם נחקקו, כך גם בנמשל ישנו ביטול לדבר ה׳ באופן מוחלט, והפכו ציווי התורה לטבעיות פשוטה ובלתי ניתנת לשינוי.

נחל יב"ק:

במדבר (כא,כד): "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן".

בראשית (לב'): "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק.. ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".

מדובר פה על הגאולה – ליעקב אבינו קוראים כאן בשם ישראל שם של הגאולה...

רש"י: "ויאבק איש - מנחם פירש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם...".

אפשר לפרש שהיו מעלים את האבק הכוונה מעלים את החומר! מקדשים אותו.

https://www.facebook.com/share/p/16VyazWScz/

זוה"ק (פנחס רטז: ריז.): "..דאת י' איהו יחוד ומניה אתיא נביעו לאת ב' דאיהי ברכה ואיהי קדש ומניה אתקדש ק' דאיהי קדש.. האבות הן הן המרכבה וסלקין נהורין לחשבן יב"ק ואינון.. י-ה-ו-ה, א-ה-י-ה, אד-נ-י, סך הכל יב"ק..

זוה"ק (פנחס רכט.): "וסלקין יב"ק בחושבן, אד-נ-י במעשה, הוי-ה בדבור, אה-י-ה במחשבה..".

ליקוטי תורה (וישב): "הוי"ה ואלוקים גימטרי יב"ק.. מוחין דגדלות תוך מוחין דקטנות ביחד..".

הרב קוק (אורות, אורות התחיה ל): "הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש".

הרב קוק (קובץ ה,קי): "הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו[2]. משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית, המקנא לברית, מלאך הברית. באבות מתגבר אור התורה, בבנים אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית- הימים בחבורם, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל, אב ובנין דבית ישראל".

בארץ ישראל הקדושה בתוך הטבע!!!

משך חכמה (דברים לב,ג): "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו - פירושו ע"ד מושכל, כי העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי, וזה כי יקצרו ויאספו דגנם וראשית כל אשר לו יובא בית ד' ולמשרתיו הקדושים, ושלש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלקי ויבואו להראות פני ד', וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה ותהיה חיתת ד' על הגוים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבוי"ת, וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העוה"ב לכל מתבונן, לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ד', וד' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי, הלא אין זה רק חיי העוה"ב, חיים של מלאכים...".

החתם סופר זיע״א (סוכה לג: ד״ה אתרוג הכושי) מבאר שכל הוויכוח בין התנאים על הפס׳: ״ואספת דגנך ותירושך ויצהרך״ - שיש אומרים שזהו הכרח בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום - זה דווקא בעבודת האדמה בחו״ל, אך בארץ ישראל שכל עבודה בה היא דבקות בשכינה - עבודת אדמה, יישוב הארץ ושגשוגה הוא במעלה כמו לימוד תורה והנחת תפילין!

מסל"ש (פכ"ו): "כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים".

הרב קוק (קובץ ב,סה): "כשם שהצדיקים העליונים אין שייך אצלם דברי רשות ולא דברים בטלים, ומדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר שאוכל כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו היא מידה בינונית, אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים, קל וחומר שכל החכמות שבעולם, הפנימיות והחיצוניות, הטהורות והטמאות, הן לגבי דידהו כולן מכוונות כוונה עצמית, וכל מה שנכנס בחוג ידיעתם הרי הוא מתעלה בעילוים. אמנם במעשה לא יגיע שום אדם לידי מידה זו, שהתורה גדרה גדרות עולמים לכל, אבל מה שנוגע למחשבה שם אין תחומין למעלה מעשרה, ואין שטן ואין פגע רע, ואף מלאך המות מסר לו דבר".

הרב קוק (קובץ ה,סו): "בעקבתא דמשיחא, כל המתחבר בנטיית לבבו לתשועת ישראל הוא בעל נשמה של צדיק עליון, שאי אפשר למודדו במידה בינונית".

הרב קוק (קובץ ג,שסד): "בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך כ"כ להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כ"א להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ, הספוגים באוירה המחכים של ארץ ישראל".

הרב קוק (קובץ ו,צו): "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל. גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן על ידי צפית הישועה, המובלטת במזמורים האמורים".

נביא צריך להיות גם גיבור! לכן אין נבואה שורה בחו"ל כי הגוף שם מתנגד לנבואה!

דוד המלך ובניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין נלחמו!!!!

הרב קוק (קובץ ו,קג): "אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם".

---

[1] הרב יאיר פרנק עמונה (עם שינויים ותוספות).

[2] שפת אמת (וירא תרל"ב): "במדרש ואחר עורי נקפי זאת אחר שמלתי כו' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת ורק שצריכין להסיר הקליפה והחיצוניות שנקרא ערלה דחפיא ברית ובהוסר הערלה ממילא מתגלה הנקודה כנ"ל. וזה וירא אליו שנתגלה לו הפנימיות שהי' בעצמותו נסתר ונכסה קודם המילה כמ"ש ומבשרי אחזה כו'...".

פרשת חקת - טל תחיה

טל תחיה

הרב יוסי פלאי: פרשת חקת עומדת בין החיים ובין המוות.

תחילת הפרשה עוסקת בפרה האדומה המטהרת מטומאת מת. המת הוא "אבי אבות הטומאה", אבל ניתן להטהר מטומאה זו על-ידי אפר הפרה האדומה המעורב במים החיים.

בהמשך, עוברת הפרשה בחדות ממאורע למאורע: תחילה מתה מרים הנביאה, ואף הבאר מסתלקת, עד שהיא חוזרת לאחר שמשה מכה בסלע. אך מיד מתברר שבעקבות מעשה זה גם משה ואהרן ימותו במדבר, "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", ובהמשך אנו קוראים על מות אהרן הכהן.

אך לא רק מרים ואהרן מתים בפרשה. דור שלם מת. כל דור המדבר, שעליו נגזרה הגזרה בעקבות חטא המרגלים, מסיים לרצות את עונשו ומת במדבר.

כך מפרש רש"י "ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין" – "כל העדה, עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים".

הפרשה מדלגת בקלילות על שלשים-ושמונה שנות נדודים במדבר (שעליהם לא מסופר דבר!), ומגיעה אל הדור החדש שעתיד להכנס לארץ.

אכן, בהמשך הפרשה נכנסים ישראל לעבר הירדן המזרחי, עד לסיום המסע הגדול מיציאת מצרים בשערי הארץ המובטחת, "בערבות מואב מעבר לירדן יריחו".

סוד התחייה

לכאורה, המוות הוא נתון שכבר אי אפשר לשנות אותו, רק להתעלם ממנו או לצמצם את השפעתו עלינו החיים. כך ניתן לחשוב שבפרשת חקת אנו עוזבים את המתים מאחור, קבורים במדבר הגדול, וממשיכים הלאה לארץ ישראל הנקראת "ארץ החיים".

אך האמת היא שטמון כאן סוד עמוק יותר, סוד תחיית המתים – המתים עצמם חוזרים, המוות עצמו הופך בחזרה לחיים.

תחיית המתים קשורה לסוד הפרה האדומה המטהרת מטומאת מת, וכך פתיחת הפרשה היא הרפואה למוות המופיע בהמשך.

חז"ל אומרים שטעם פרה אדומה לא התגלה אפילו לשלמה המלך החכם מכל אדם, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", אלא למשה רבינו בלבד.

אם כך, משה רבינו נושא גם את סוד תחיית המתים.

לא לחנם למדו חז"ל רמז לתחיית המתים מן התורה בפסוק "אז ישיר משה" – "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה".

אכן, בפרשתנו יש כבר התנוצצות תחיית המתים אצל משה.

כיצד? שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל במדבר: המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים וענני הכבוד בזכות אהרן. לאחר שמתה מרים, הסתלקה הבאר שהיתה בזכותה, ושוב חזרה בזכות משה ואהרן. לאחר שאהרן מת, הסתלקו ענני הכבוד שהיו בזכותו, ושוב חזרו בזכות משה. פירוש הדבר בפנימיות, שכעת מופיעות נשמות אהרן ומרים בתוך נשמת משה (דבר הנקרא בקבלה "עיבור נשמה").

זוהי מעין תחיית המתים, כאשר מתברר שהנשמות של הצדיקים שהסתלקו נמצאות אתנו כאן, בתוך הצדיק החי. לאחר המדרגה הראשונית הזו, אנו עולים להאמין בתחיית המתים כפשוטה, כאשר הנשמות חוזרות לחיות בגוף ממש.

המקום העיקרי שבו מופיע הטל בתורה הוא בתיאור ירידת המן:

שכבת טל היתה למטה, עליה היה מונח המן, ועליו שוב שכבת טל. כזכור, המן ירד בזכות משה רבינו, אם כך מתבקש לומר שהטל מלמעלה ומלמטה רומזים לאהרן ומרים. הטל מלמטה מזכיר את הבאר הנובעת מהארץ שהיתה בזכות מרים (ועליה נאמרה בפרשה "שירת הבאר"), והטל מלמעלה מזכיר את ענני הכבוד שהיו בזכות אהרן. אם כך, ה'אריזה' המיוחדת הזו, טל-מן-טל, היא הסוד של התאחדות נשמות שלשת האחים הגדולים בתוך נשמת משה.

טל תורה

פרשתנו היא הפרשה השלשים-ותשע בתורה, בגימטריא טל. המושג טל מתקשר באופן ישיר לתחיית המתים, ככתוב "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיה כו, יט) – "כי טל התחיה שאוריד עליך יהיה כטל היורד על הצמחים שמגדל אותם כן יחיו המתים על ידי טל תחיה" (פירוש מצודת דוד). ובלשון המדרש, לעתיד לבוא הקב"ה "מוריד תחיית טל ומחיה את המתים".

המלה טל עצמה רומזת לתחיית המתים: המלה לט פירושה קללה (בארמית), בבחינת מוות, והטל הופך את הקללה לחיים וברכה, אין דבר מבורך כמו הטל.

עוד נשים לב שמסע בני ישראל מהר-סיני לכיוון ארץ ישראל החל בשנה השניה ליציאת מצרים בחודש אייר, עד שבחודש אב נגזר העונש על חטא המרגלים, וכך יוצא שדור המדבר נע במדבר במשך שלשים-ותשע שנה, בגימטריא לט-טל.

אך מהו "טל התחיה" הזה?

מפרשים חז"ל שהכוונה ל"טל תורה", "כל המשתמש בטל תורה, טל תורה מחייהו". התורה היא היא המתנה הטובה ביותר שניתנה לנו בידי משה רבינו. מי שהוריד את התורה לארץ, מחזיק בידיו את הסוד של תחיית המתים על ידי התורה. אכן, חז"ל אומרים שטל-התורה הזה כבר פעל פעם כטל-תחייה, כאשר במתן תורה "פרחה נשמתם" של ישראל מעוצם הגילוי האלוקי, עד שהקב"ה החיה אותם באותו טל.

ומדוע דוקא בדמותו של משה רבינו גנוז סוד התחיה? כי משה מלמד את אחדות ה', "ה' אלהינו ה' אחד". כאשר חשים את אחדות ה', הכל מלא חיים, "באור פני מלך חיים", וכאשר מתרחקים ממנה יש מקום לפירוד השורר בעולם החומר ומביא את המוות.

בספרי הקבלה מופיע רמז ידוע: "הוי' אחד" בגימטריא טל, זהו אותו טל תורה המחיה את המתים, טיפות טל של אחדות ה' הנוגעות בנו ומעוררות אותנו לחיים.

ויקרא (כו,יג): "ואולך אתכם קוממיות".

פירש"י: ״בקומה זקופה".

חתם סופר (יו"ד סי' של"ב): בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות (מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל. ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.

מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.

הלך השני, לקח עשב מסויים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.

ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.

כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.

קם האריה וטרף אותו.

ולפיכך נאמר: 'אל תעשה טובה לרע, ולא תבוא רעה על ראשך'. (לפי מדרש רבה פרשת קורח).

פרשת חקת - זוגיות ופרנסה

זוגיות ופרנסה

במדבר (כ,כח): "וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר".

במדבר (כא,ה): "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".

עלון בית שלמה: "ניתן לרמוז את סמיכות תלונות בנ"י על המן לפטירתו של אהרן. שכן ידוע כי הפרנסה מצויה כאשר יש שלום בית בבית והאיש והאישה מכבדים אחד את השני.

כמו שכתוב בגמרא (בבא מציעא נט.) 'וא"ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו[1] שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר ולאברם הטיב בעבורה והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו'.

וידוע כי אהרן היה עושה שלום בית בין איש לאשתו ומסתמא שלאחר פטירתו התרופף קצת השלום בית בבתים ולכן סמיכות הפרשיות שכאשר התחילו הבעיות בשלום בית מיד גם הגיעו הבעיות בפרנסה ולתלונות בנ"י על המן".

לא סתם הביטוי: "קשה כמו קריעת ים סוף" מופיע בגמרא ביחס לשני עניינים בלבד: פרנסה – "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". מציאת בן זוג – "קשין לזווגן כקריעת ים".

השל"ה הק' (מסכת יומא, וכן בחיד"א ציפורן שמיר מב): "מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות"!

ליקוטי מוהר"ן (ח"א ס"ט): "עקר הממון של האדם, בא לו על ידי בת זוגו (עיין זוהר תזריע נב[2]) כי על ידי אור נפשה, מזה בא לו הממון. הינו, על ידי שמתנוצץ ומתפשט אורות מאור נפשה, אלו האורות הם בחינת הממון. כי הממון הוא ממקום הנפש... ונפש היא בחינת נקבה כידוע בכתבי האר"י...".

הצמח צדק: א, ב, ג, ד: א – אחדות (או אהבה), מביאה עמה ב – ברכה. אבל ג – גאווה, מביאה עמה ד- דלות."

כל המזל בא בזכות האשה!

בעל: את זוכרת כשהיינו ילדים ונפלתי מהנדנדה, את רצת לקרוא לגננת?

אישה: כן...

בעל: את זוכרת בתיכון, בטיול השנתי, ששברתי את הרגל ואת נסעת איתי לבית חולים?

אישה: כן...

בעל: ואת זוכרת שנפצעתי בצבא ואת לא זזת ממיטתי במשך חודשיים?

אישה: כן...

בעל: ואת זוכרת שאחרי שהתחתנו והפסדתי את כל הכסף שאבא שלך נתן  לנו וגם אז נשארת לצידי?

אישה: כן...

בעל: אז זהו, שהחלטתי שהגיע הזמן שאני אעזוב אותך כי את ממש עושה לי מזל רע...!

הרב אליקים לבנון: המריבה היחידה הרצויה בין בני זוג היא 'מריבה זוגית'!

בדרך כלל, מריבה נוצרת כאשר כל אחד עומד על זכותו ודורש לעצמו, ורעהו אף הוא דורש לעצמו, ומזה באה מריבה.

כדוגמת המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא: "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". הדין במשנה זו הוא: נשבעים וחולקים.

אבל בסוף המשנה מובא דין: "בזמן ששניהם מודים, יחלקו בלא שבועה".

אבל ברור שכאשר אין ויכוח, ושניהם מודים זה לזה, ברור שהם חולקים את הטלית, ואין צריך לכך דין במשנה?

ר' חיים ויטאל (בפירושו 'חיים שנים ישלם') מבאר שאכן שניהם סבורים שיש לחלוק את הטלית, אבל כל אחד חושש, שמא הוא גוזל את רעהו, ואולי כל הטלית שייכת לחבירו, מפני שהגביה אותה ראשון. גם רעהו חושש, אולי דוקא בעל הדין הוא שהגביה ראשון. על רקע זה הם באים לבית הדין, כאשר כל אחד אומר, שמא כולה שלך. ובית הדין פוסק להם: יחלוקו.

מריבה זוגית היא על אותו עיקרון: אם את תשמחי לקנות בגד חדש לבעלך, ובעלך רוצה שתקני לעצמך... על זה אתם יכולים לריב :-)

---

[1] 'הדרך לחיים של משמעות' (הרב ג'ייקובסון): "זוג עם בעיות תקשורת הגיע אל הרבי מחב"ד. האישה טענה שבעלה שקוע בעבודה וכשהוא מוצא לבסוף זמן אליה, הוא מותח ביקורת עליה ונותן לה הוראות. הבעל טען שאשתו אינה מכבדת אותו ולא מקשיבה להצעותיו.

'למה אתה חושב שאשתך צריכה להקשיב לך?', שאל הרבי.

'כי אישה חייבת להקשיב לבעלה', השיב.

'אבל מדוע צריכה אישה להקשיב לבעלה?', שאל הרבי.

'כי הגבר הוא האדון בבית'.

'לא', אמר הרבי. 'הדבר הראשון שאתה כגבר צריך לציית לו הוא הציווי שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו (יבמות סב: - האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו), ואז יהיה לאישה ישרת הדרך בעל שתוכל לכבד ולאהוב'".

[2] זוה"ק (תזריע נב): "פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (בראשית יב) אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אָתְּ, הַאי קְרָא קַשְׁיָא. וְכִי אַבְרָהָם דְּאִיהוּ דָּחִיל חַטָּאָה, רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה אָמַר הָכִי עַל אִתְּתֵיהּ, בְּגִין דְּיוֹטְבִין לֵיהּ. אֶלָּא אַבְרָהָם, אַף עַל גַּב דְּהֲוָה דָּחִיל חַטָּאָה, לָא סָמִיךְ עַל זְכוּתָא דִּילֵיהּ, וְלָא בָּעָא מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא זְכוּתֵיהּ, אֶלָּא עַל זְכוּתָא דְּאִתְּתֵיהּ, דְּיִרְוַוח בְּגִינָהּ מָמוֹנָא דִּשְׁאָר עַמִּין, דְּהָא מָמוֹנָא בְּאִתְּתֵיהּ זָכֵי לֵיהּ בַּר נָשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי יט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְיָ' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. מַאן דְּזָכֵי בְּאִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, זוֹכֶה בְּכֹלָּא. וּכְתִיב, (משלי לא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.

וְאַבְרָהָם הֲוָה אָזִיל בְּגִינָהּ, לְמֵיכַל שְׁלָלָא מִשְּׁאַר עַמִּין, וְסָמִיךְ עַל זְכוּתָא דִּילָהּ, דְּלָא יֵכְלוּן לְאַעְנְשָׁא לֵיהּ, וּלְחַיְיכָא בָּהּ. וּבְגִּינֵי כַּךְ לָא יָהִיב מִדִי לְמֵימַר אֲחוֹתִי הִיא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּחָמָא חַד מַלְאָכָא אָזִיל קַמָהּ, וְאָמַר לֵיהּ לְאַבְרָהָם, לָא תִּדְּחַל מִנָּהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר לִי, לְאַפָּקָא לֵהּ מָמוֹנָא דִּשְׁאַר עַמִּין, וּלְנַטְרָא לָהּ מִכֹּלָּא. וּכְדֵין לָא דָּחִיל אַבְרָהָם מְאִתְּתֵיהּ, אֶלָּא מִנֵיהּ, דְּלָא חָמָא עִמֵּיהּ מַלְאָכָא, אֶלָּא עִמָּהּ. אָמַר הָא הִיא מִתְנַטְרָא, וַאֲנָא לָא נְטִירְנָא. וּבְגִּינֵי כַּךְ אָמַר, אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אַתְּ וְגוֹ'.

יִיטַב לִי, יֵיטִיבוּ לִי מִבָּעֵי לֵיהּ, דִּכְתִּיב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אוֹתָךְ הַמִצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְעַל דָּא יֵיטִיבוּ לִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא יִיטַב לִי, דָּא דְּאָזִיל קַמָּךְ. יִיטַב לִי בְּהַאי עָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמָמוֹנָא. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בְּהַהוּא עָלְמָא בִּגְלָלֵךְ, דְּלָא תִּסְטִי מִן אוֹרְחָא דִּקְשׁוֹט, דְּאִי אַזְכֵּי בְּגִינָךְ בְּמָמוֹנָא בְּהַאי עָלְמָא, וְתִסְטִי אַנְתְּ בְּאוֹרְחָא, הָא מִיתָא זְמִינָא בְּהַהוּא עָלְמָא, אֶלָּא תִּסְתַּמֵר, דִּתְחִי נַפְשִׁי בְּהַהוּא עָלְמָא בִּגְלָלֵךְ.

וּבְגִין דְּהַהוּא מַלְאָכָא אָזִיל קַמָה לְנַטְרָא לָהּ, מַה כְּתִיב. וַיְנַגַּע יְיָ' אֶת פַּרְעֹה וְגוֹ', עַל דְּבַר שָׂרַי וַדַּאי, דַּהֲוַת אַמְרַת לְמַלְאָכָא מָחֵי, וְהוּא מָחֵי. וְעַל דָּא לָא דָּחִיל אַבְרָהָם מִנָּהּ כְּלוּם, דְּהָא הִיא מִתְנַטְרָא. וּמַה דְּדָחִיל, מִגַּרְמֵיהּ דָּחִיל, דְּלָא חָמָא עִמֵּיהּ נְטוּרָא הָכִי".

[תרגום: פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (בראשית יב) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ. הַפָּסוּק הַזֶּה קָשֶׁה, וְכִי אַבְרָהָם שֶׁהוּא יְרֵא חֵטְא, אֲהוּבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיָה אוֹמֵר כָּךְ עַל אִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּיטִיבוּ לוֹ? אֶלָּא אַבְרָהָם, אַף עַל גַּב שֶׁהָיָה יְרֵא חֵטְא, לֹא סָמַךְ עַל זְכוּתוֹ, וְלֹא רָצָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא מִזְּכוּתוֹ, אֶלָּא עַל זְכוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁיַּרְוִיחַ בִּשְׁבִילָהּ מָמוֹן שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים, שֶׁהֲרֵי הַמָּמוֹן זוֹכֶה לוֹ הָאָדָם בְּאִשְׁתּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי יט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. מִי שֶׁזּוֹכֶה בְּאִשָּׁה מַשְׂכֶּלֶת, זוֹכֶה בַּכֹּל. וְכָתוּב, (שם לא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.

וְאַבְרָהָם הָיָה הוֹלֵךְ בִּשְׁבִילָהּ לֶאֱכֹל הַשָּׁלָל מִשְּׁאָר הָעַמִּים, וְסָמַךְ עַל זְכוּתָהּ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַעֲנִישׁוֹ וְלִצְחֹק בָּהּ. וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא נָתַן דָּבָר לוֹמַר אֲחֹתִי הִיא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁרָאָה מַלְאָךְ אֶחָד הוֹלֵךְ לְפָנֶיהָ, וְאָמַר לְאַבְרָהָם: אַל תִּפְחַד עָלֶיהָ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלַח אוֹתִי לְהוֹצִיא לוֹ אֶת מָמוֹן שְׁאָר הָעַמִּים וְלִשְׁמֹר אוֹתָהּ מֵהַכֹּל. וְאָז לֹא פָחַד עַל אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא עָלָיו, שֶׁלֹּא רָאָה עִמּוֹ מַלְאָךְ, אֶלָּא עִמָּהּ. אָמַר, הֲרֵי הִיא שְׁמוּרָה, וַאֲנִי לֹא שָׁמוּר. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָמַר, אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ וְגוֹ'.

יִיטַב לִי?! יֵיטִיבוּ לִי הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת, שֶׁכָּתוּב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אוֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹּאת, וְעַל כֵּן יֵיטִיבוּ לִי צָרִיךְ לִהְיוֹת! אֶלָּא יִיטַב לִי - זֶה שֶׁהוֹלֵךְ לְפָנֶיךְ. יִיטַב לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמָמוֹן. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם בִּגְלָלֵךְ, שֶׁלֹּא תִסְטִי מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת. שֶׁאִם אֶזְכֶּה בִּגְלָלֵךְ בְּמָמוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתְּ תִּסְטִי בַדֶּרֶךְ, הֲרֵי מִיתָה זְמִינָה בָּעוֹלָם הַהוּא, אֶלָּא תִּשָּׁמְרִי, שֶׁתְּחִי נַפְשִׁי בָּעוֹלָם הַהוּא בִּגְלָלֵךְ.

וּמִשּׁוּם שֶׁהַמַּלְאָךְ הַהוּא הָלַךְ לְפָנֶיהָ לִשְׁמֹר אוֹתָהּ, מַה כָּתוּב? וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה וְגוֹ', עַל דְּבַר שָׂרַי, וַדַּאי. שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לַמַּלְאָךְ הַכֵּה - וְהוּא מַכֶּה. וְעַל כֵּן לֹא פָחַד אַבְרָהָם עָלֶיהָ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי הִיא שְׁמוּרָה. וּמַה שֶּׁפָּחַד - עַל עַצְמוֹ פָּחַד, וְלֹא רָאָה עִמּוֹ שְׁמִירָה כָּזוֹ].

פרשת חקת - חודש תמוז - מי יתן טהור מטמא

חודש תמוז - מי יתן טהור מטמא

חודש תמוז^[1] – השבירה של לפני התיקון והתשובה:

כתוב בספר יצירה, כי האות של חודש תמוז היא האות ח'. והנה על האות ח' נאמר (באותיות דר"ע): "אל תקרי חית אלא חטא".

אומנם, יש בחינת חטא בחודש זה שהוא חטא העגל. וכשנצרף את האות ח' לאות של חודש אב, שהיא האות ט', נקבל "חט", וכשנוסיף את האות א' (שהיא הכולל) נעשה חטא.

נמצא, שתמוז ואב הם ביחד "חטא", שהם חטא העגל והמרגלים.

אומר הזוהר הקדוש, שבימים הללו יש שליטה לס"מ, כי ג' חדשים ראשונים של השנה ניסן אייר סיון, לקח אותם יעקב אבינו ע"ה. וג' חדשים אחרונים לקח אותם עשו שהם תמוז אב אלול, מה עשה יעקב, חטף את חודש אלול, אמר לו מה אתה רוצה לקחת חודש אלול שהוא החודש הגדול של התשובה, עשה אתו מלחמה ולקח לו את חודש אלול, מה נשאר בידו, ב' חדשים תמוז ואב שבהם שולט הסט"א ולכן דוקא בהם נחרבו ב' בתי מקדש, והעמידו צלם בהיכל, ובהם היו אסונות קשים על עם ישראל, כיון שהלא הם בשליטת אדום השולט בימים הללו.

זהו סוד "עיני עיני יורדה מים" שהם שתי עיניים ימין ושמאל שהם חודש תמוז ואב.

[אמנם אב הוא ממותק בחציו (אחרי ט"ו באב) לכן זה יותר עין אחת בעייתית שבגללה נאמר על קרח 'עינו הטעתו' – זה חודש תמוז...].

ההוי"ה של חודש תמוז היא הוי"ה בהיפוך – כלומר: הוה"י, כיון שזהו אבדון מחד, ומאידך הוא שורש והתחלה לשנה הבאה, וכידוע הכלל - שדווקא כאשר עומדים לפני התיקון, אזי מתגבר היצר הרע ביותר, לכן בחודש תמוז התגבר על עם ישראל היצר הרע ועשו את העגל.

תמוז הוא אותיות מות-ז', מכיון ששבירת הלוחות כאן מרמזת על שבירת ז' המלכים הקדומים ששורשם בחודש זה, ועל כן תמוז הוא מות ז' המלכים הנ"ל.

המרגלים נשלחו בערב ראש חודש תמוז ותרו את הארץ בעיניהם בכל חודש זה, ככתוב: "ויתורו את הארץ", ועברו בזה על בחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", משום שזה הקלקול הגדול של תמוז, קלקול הראיה^[2].

לפני כל תיקון (חודש אלול) יש שבירה (תמוז אב), השבירה היא צורך של התיקון! בלי סתירה וחפירת יסודות לא יהיה בנין!!!

החדשים האלו בשורשם הם דווקא שורשי התיקון!

תמו"ז – ר"ת זמני תשובה ממשמשים ובאים, ומכיון שבימים אלו נכנסים לרבע האחרון של השנה, ובאים ומתכוננים לקראת הימים הנוראים, לכן מתגבר כוח הרע ביותר.

הגאולה תגיע מתוך הצרה - מי יתן טהור מטמא, לא אחד?!

במדבר (יט,ב): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל".

מדרש (במדבר רבה פרשה יט אות א): "זאת חקת, זה שאמר הכתוב 'מי יתן טהור מטמא לא אחד' (איוב יד,ד), כגון אברהם מתרח (איוב היה גלגול תרח...), חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם?!...

תמן תנינן העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת בגדים אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי".

אין לאדם בעיה להבין שיש מושגים של טומאה וטהרה, רוח ונשמה וכו'. ברור לו כי יש שני רבדים, שני חלקים למציאות, העומדים זה כנגד זה.

אולם, מהפסוק באיוב עולה כי אין זאת התמונה השלימה: "מי יתן טהור מטמא" - מציאות הטהרה צומחת מתוך מציאות הטומאה! טהור מ- טמא.

זה מה שלא נתפס, כיצד הדברים משתלבים זה בזה וכיצד צומחת ועולה מציאות של טהרה, של הופעת הנשמה מתוך מציאות נמוכה ומקולקלת. "מי יתן טהור מטמא, לא אחד?!" רק יחידו של עולם מסוגל לגזור כך.

עם דברים אלו, אנחנו נפגשים במספר מעגלים:

א. במישור האישי - כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי. אברהם הוא אמנם בנו של תרח עובד אלילים, אך הצליח לצאת ולטפס ולהיות המאמין הראשון הקורא בשם ה'. גם לאדם הפרטי באשר הוא, יש יכולת להטהר מכל טומאותיו, לצמוח מתוך הטומאה לטהרה.

ב. במישור הלאומי - ישראל מעובדי כוכבים. גם פה אנו נפגשים עם תופעה הנשגבת מבינת אנוש. כיצד משבעים אומות, נוצר עם מיוחד, הקשור למושגי טהרה; עצמוּתו- הופעת הנשמה; עם המבטא את הגילוי האלוקי בעולם. אי-אפשר להבין זאת, זאת חוקה, כך גזר ריבונו של עולם.

ג. במציאות כולה - העולם הבא מעולם הזה. כל העולם הזה, עולם של חומר, של טומאה, כיצד יכולה להופיע בו רוח?! קדושה וטהרה שייכים לכאורה לעולמות העליונים ומה להם ולעולם החומר?

מתברר שישנה יכולת פלאית לאדם לצאת מהמציאות הנמוכה בה הוא נמצא ולהגיע לפסגות מדהימות.

אותו הדבר בדיוק, הוא עצמו מתהפך ונעשה טהור. אותו אדם שהיה טמא, כעת טהור; אותה פרה שטימאה את העוסקים בה היא מטהרת; העולם הזה, הגס והחומרי, ממנו עצמו צומחת מציאות של טהרה, של העולם הבא[3].

אותה הצרה נהפכת לישועה:

סיפר הרב עובדיה זצ"ל: שני אחים עשירים לבית משפחת שטראוס התגוררו באמריקה, לפני כשמונים שנה, ותרמו רבות למפעלים וישובים שהוקמו בא"י. שמו של אחד מהם היה נתן שטראוס, שתרם את הכסף לבניית העיר נתניה, ועל שמו קרויה עיר זו.

תרומותיהם של שני האחים יועדו בעיקר למפעלים של אישים שלא היו שומרים מצוות, בשלב מסוים החליטו ראשי הישוב הישן בירושלים לנסות ולפנות אל האחים שטראוס על מנת שיתרמו לאחזקת מפעלי חסד בירושלים של הימים ההם. ראשי הישוב החרדי הישן תיארו בפניהם את המצב הכלכלי הקשה של תושבי העיר, ובשלב ראשון ביקשו מהאחים לתרום לבנייתו של בית תבשיל שבו יאכלו עניי ירושלים, ובני משפחותיהם. התיאור הקודר נגע לליבו של נתן שטראוס, בעוד שאחיו הביע את סירובו להקצות כסף למטרה זו. כיון שכך שיגר נתן שטראוס את התרומה רק מכיסו הוא, וביקש שכאשר תסתיים בנייתו של בית התבשיל, יקראו לו, והוא יבוא לירושלים כדי לראות בעצמו את המקום. לאחר כמה חודשים הודיעו לו בשמחה על גמר בנייתו של בית התבשיל, ועל הכוונה לחגוג את חנוכת הבית ברוב פאר והדר, והזמינוהו להגיע לירושלים. לנסיעה זו הצטרף גם האח השני, זה שלא רצה לתרום. בהגיעם ארצה נסעו שני האחים לירושלים, וכשהגיעו לבית התבשיל וראו את מאות העניים האוכלים שם, הגיבו בצורה מנוגדת. האח התורם, נתן, התרגש מאוד, והביע סיפוק ושביעות רצון גדולה מכך שהכסף שלו שימש למטרה נעלה כזו. האח השני, לא רק שלא תרם, אלא גם עתה, כשראה את עוניים של אנשי ירושלים, לא השתתף בסבלם, אלא אדרבה – הביע שאט-נפש אל מול המחזה שנפרש לנגד עיניו, ולא הצליח להסתיר את סלידתו מעניי ירושלים. והנה, בצאתם מבית התבשיל, מעד נתן שטראוס במדרגות, נפל ארצה, ושבר את קרסולו. מארחיו הריצוהו לבית החולים, ושם התברר שהקרסול נשבר בצורה קשה והוא יצטרך להיות מאושפז במשך כמה ימים. משהגיע אחיו לבקרו, וראהו מתפתל ביסוריו, שחק למשבתו, ואמר בנימה של לעג: 'נו, אז זה מה שקיבלת מהתרומה לבית התבשיל הירושלמי'?--- נתן שטראוס שמע, ולא הגיב. כיון שבאירופה המתינו להם עסקים כלכליים, החליט האח השני לחזור לחו"ל, ולא להמתין עד שאחיו יתרפא. הוא עלה על האוניה הראשונה שהזדמנה בדרכו, וזו רק הרחיקה כמה קילומטרים מחופי הארץ, וטבעה!

האח שלעג לתורם, קיפח את נפשו באסון, ורק אז התברר שהשי"ת שרצה לשמור על נפש התורם, גילגל את העניינים כך שישבור את רגלו, ויתעכב בארץ הקודש, ויינצל. רק הקב"ה ידע שהספינה תטבע, ולכן רק הקב"ה היה זה שהביא את התורם למצב שבו רגלו תישבר, כדי שלא יעלה לאוניה יחד עם אחיו, ויינצל. וברור, שזו היא כוונת השי"ת בהרבה מקרים אחרים כשהוא מעניש את מקיימי – המצוות, שהרי אין זה עונש, אלא שכר!

"מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם?!" אכן יחידו של עולם הוא שחקק שכך יתנהל העולם; זאת חוקת התורה!

---

[1] הרב שמואל שטרן.

[2] סיפר הרב ישראל פסח: פעם הדרכתי קבוצה של תיירים יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין המצרים. הם שאלו האם מותר להם לטייל או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז לתמוז לתשעה באב, והשבתי להם שעל-פי ההלכה זה אסור. למרות שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם מטיילים.

כיוון שחששתי שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב מרדכי אליהו זצוק"ל והוא ענה לי: "מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות ומזכרות בבין המצרים, ואף מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה שיותר".

שאלתי את הרב מדוע זה מותר? והרב השיב לי שהסיבה של בין המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את מעלתה של ארץ-ישראל ולא הכירו בחשיבותה.

אך במקרה הזה, מדובר בתיירים מחו"ל שצריכים לתקן את החטא הזה ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני משפחותיהם?

[3] הרב קוק (אורות האמונה): "העולם נוצר מתוך תוהו ובוהו, הקליפה קדמה לפרי, החומריות והגסות הקדימה לבא, הדינים הקשים והגבורות שלטו לפני התגלות החסדים, העיגולים קדמו ליושר. ובעולם הפנימי, בעולם הרוחני, הציורי, האידיאלי והאמוני, גם שם הדבר נוהג כן, קדימת הקליפה לפרי. העזות, המרוצה, השטיפה החזקה, מתבצרת במקום נמוך ומזוהם, ומשם יוצאת ונלקטת תמצית שמתעדנת ומתרחנת, מתטהרת ומתקדשת, עד שנותנת את ריחה הנפלא, ריח ניחח לד'. בזוהמתה של עבודה זרה גודל רוח האמונה בכל פראותו וגסותו, ברתיחתו וכח סוסיותו, בשריפת בנים ובנות, באדיקות עורת, בשיקוע של כל תועבה וכל תאוה גסה ועמוקה הושרשה. ומתוך הזבלים הסרוחים הללו, צמח האמונה עלה, יצא הבנין מתוך התוהו, ויהי לנטיעה משמחת אלהים ואנשים, לגפן פורחת נאדרה בקודש, בטוהר ועילוי, בזיו חכמה ובמרץ קודש קדשים, מצא מקומו בסגולת עמים של כנסת ישראל, בגוי קדוש שומר אמונים. לפעמים יש אשר ריח הזוהמא הקדמוניה לא פג לגמרי, ויתחולל יצרא דעבודה זרה, השור הנגח והחמור הגס, הכלב הנובח עז הנפש, אשר לא ידע שבעה, נזדווגו בחושך כפול ועלטה ארורה. נצח ישראל את המחבל התוהי, גרש את החושך באורו הגדול. מרוח הזוהמא הקדמוניה יצאה האמונה בצורתה הפראית, ותהי למשול עמים. זאת הצואה הרותחת, שחוצפת ליעוג על דברי חכמים, נתחברה לה, היתה למאכל תאוה לנפשות דדמיין למעייהו הרוחניים, למעייהו דבני-נשא, וכן ירעה עגל. עד יפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה".