חלק א פרק ב - בתכלית הבריאה
התכלית בבריאה:
א. הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית' לזולתו.
והנה תראה, כי
הוא לבדו ית"ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלימות אחר כמוהו
כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית', הנה איננו שלימות אמיתי, אלא יקרא
שלימות בערך אל ענין חסר ממנו, אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית'.
ועל כן בהיות
חפצו ית' להטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית
הטוב שאפשר לברואים שיקבלו.
הקב"ה מטיב את המקסימום שאתה יכול
לקבל במסגרת הכלים שהכנת והטוב אותו אתה מסוגל להכיל!
ובהיותו הוא
לבדו ית' הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו
שהוא בו ית' מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי.
והנה מצד אחר,
הטוב הזה אי אפשר שימצא אלא בו, על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה
במה שינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית', באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו.
ואז נמצא שמה מצד
עצמם אי אפשר שיתוארו בשלימות כשלימותו ית', הנה מצד התדבקם בו, יגיע להם באותו
השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית', מצד היותם מתדבקים בו, וימצאו נהנים בטובה
האמיתית ההיא, בערך שאפשר להם ליהנות בה.
ונמצא היות
כונתו ית"ש בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית' באותו הדרך שאפשר
שיהנה בו.
למה נברא העולם?
כותב הרמח"ל (איגרות פתחי חכמה ודעת, עמ' תד): "שלשה מיני ידיעות זו לפנים מזו
יש בחכמת האמת, והם נמשכים מידיעת הכוונה של בריאת העולם:
הכוונה השטחית הוא, שהמאציל ית"ש ברא את עולמו לתת מקום לתוארים, כמ"ש בריש
אוצרות חיים, שהוא לקרוא רחום וחנון ארך אפים וכיוצא, ואחר זה נמשך כל ידיעת האילן
הקדוש עם כל ענפיו. וזה נקרא ידיעת התוארים, לדעת כמה תוארים יש, והיינו כמה מדות,
כמה ספירות, ובאיזה סדר הם מסודרים, ואיך נשתלשלו זה מזה, [ואין] הידיעה הזאת
מתפשטת חוץ לגבול הזה.
ידיעה השנית בענין הכוונה הוא, שהמאציל ית"ש ברא את העולם להיטיב לנבראים הטבה
שלימה, שיקבלו בזכות ולא בצדקה, ועל כן שם כל הסדר הגדול הזה, סוף סוף אחר הרע בא
הטוב והס"א נאבדת והקדושה נשלמת, ואז יקבלו כל הנשמות בזכותם. וכן הוצרך
לפעמים תשלוט הס"א או אומות העולם עד שיטהרו ישראל, ואחר זה נמשך הנהגות כל
המדות. ומי שלא הגיע לידיעה זו נקרא שלא הבין כלום.
ידיעה השלישית בכוונה שהיא ידיעה נפלאה מאד, והוא שהמאציל ית"ש רצה לגלות יחודו,
להראות כי אני ראשון ואני אחרון, ועל כל פנים כל קללה תהפך לברכה וכל רע יחזור
לטוב, וזה סוד אודך ה' כי אנפת בי וכו'. ואחר זה נמשך הידיעה של כל הספירות
שחוזרות כולם אל היחוד העליון של הא"ס ב"ה. וזה הדבר לא הושג
כ"כ בדורינו, והוא באמת עיקר אמונתו של ישראל - לדעת יחוד המאציל ית"ש.
ולהגיע לזאת הידיעה צריך יגיעה הרבה,
ומי שהגיע הוא המבין כל ענייני החכמה בעומק גדול. אך מי שלא הגיע לפחות לשנייה,
ודאי לא הבין כלום".
הרב יוסף אביבי: הידיעה הראשונה נמצאת בכתבי תלמידי האר"י, אבל רמח"ל לא הזכירה
כלל בכתביו.
הידיעה השנייה והידיעה השלישית נזכרות
פעמים רבות בחיבורי רמח"ל ומתבארות בהם היטב.
שתי ידיעות אלה מפרשות הן את כוונת
הבריאה הן את טעם מציאות הטוב והרע.
הידיעה השנייה של חכמת האמת (דרך הגמול) משיבה כי המאציל ברא עולם שיש בו טוב ורע כדי
שתהיה בו בחירה, עבודה וגמול. האדם יכול לבחור בין טוב ובין רע, ולקבל את הגמול על
אשר בחר ברצונו ופעל בעצמו. האדם יכול לתקן את הרע ולכלותו, עד אשר ינצח הטוב
וימצא לבדו וכל הבריאה תתוקן.
הידיעה השלישית של חכמת האמת (דרך היחוד) משיבה כי המאציל ברא עולם שיש בו טוב ורע כדי
להוכיח את שלטונו היחיד בהוויה כולה. תחילה נותן המאציל לרע את הכח לפעול בבריאה,
עד שנראה כי הוא יכול לעשות בה כרצונו. אלא שלבסוף יתוקן כל הרע ויחזור אל הטוב,
ואז יתגלה כי לרע לא היה כל כוח לשלוט בבריאה. אז ייוודע כי המאציל שלט לבדו
בבריאה ואז ייווכח כי רק הוא לבדו הנהיג את כל כוחותיה.
ענין השלימות
והחסרונות וקנית השלימות:
ב. ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב
ההוא. פירוש - מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה.
ותראה שזה נקרא
קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו ית'. כי הנה הוא ית"ש שלם בעצמו, ולא
במקרה, אלא מצד אמתת ענינו מוכרח בו השלימות ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח.
כותב הירושלמי (ערלה פ"א ה"ג): איך אני יודע שהזמורה שהברכתי מן הזקנה כבר לא
יונקת ממנה ואז כבר לא פטורה מערלה? כשהפנים של הצעירה מופנות אל הזקנה! כי "מאן
דאכיל לאו מדיליה בהית לאסתכוליה באפיה" (מוזכר גם במגיד מישרים לרבי
יוסף קארו, בראשית אור ליום שבת יד טבת).
הרמח"ל (דעת תבונות): "כדי שתהיה ההטבה, 'הטבה שלימה' ידע בחכמתו הנשגבה
שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא,
ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר, ועל זה אמרו 'מאן דאכיל
דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה'...".
שואל בעל הסולם: אבל זו עדיין מתנת חינם! הרי שכר של נצח על 80 שנה של עבודה זה לא
פרופורציונאלי! זה בעצם משאיר את השכר כמתנה ולא כשכר אמיתי?
האדם מורכב מב' רצונות רצון לקבל
(גוף) ורצון להשפיע (נשמה) ולקב"ה אין גוף (אין לו
רצון לקבל הוא רק משפיע) וכדי לתת לנו הטבה צריך שיהיה לנו רצון לקבל את ההטבה כי
בלי רצון לקבל אין הנאה, זה כמו לבשל ארוחה לעני שבע אין לו רצון לקבל אותה וממילא
הוא לא ייהנה.
לכן כדי להנות את הנבראים הם צריכים
שיהיה בהם רצון לקבל (גוף)!
אולם כאן הכל מסתבך הנבראים הם ענפים ממנו ית' וה' הוא כמו שורש שלנו והענפים הם כמו השורש
למשל אם יש שורש של תפוזים אז בענפים יצמחו תפוזים.
בשורש שלנו שהוא ה' ית' אין רצון לקבל
לעצמו כלל בחינם ולכן מזה הסתעף שגם אנחנו הנבראים כענפיו לא יכולים לסבול קבלה
לעצמנו בחינם כלל כי הענף דומה לשורשו, למשל אם יציעו לאדם בריא מהשורה ללכת לטקס
הענקת מצטיינים בצה"ל סתם לקבל את זה בלי שעשה כלום הוא לא יסכים הוא כלל לא
ישמח ויהנה בזה זהו תכונתנו.
לכן יש כאילו פרדוקס מצד אחד אנחנו
צריכים כלי קבלה מצד שני כלי הקבלה האלו פוגמים לנו ביכולת של הנאה כי אנחנו דומים
לשורשנו...
לכן כדי להחזיק את שני הדברים
הנצרכים הללו אנחנו צריכים להפוך את כלי הקבלה שלנו מקבלה לעצמם לקבלה על מנת
להשפיע לאחר ואז אין פה יותר בושה, כי זה כמו אדם שמוכן
לקבל ארוחת צהרים בחינם על מנת להעביר אותה לעניים.
בשביל זה נברא העולם הזה שתפקידנו בו
לקחת את הרצון לקבל (גוף) ולהפוך אותו עצמו לכלי השפעה (נשמה) ובשביל זה נבראו כל העולמות וכל המדרגות וכל התהליכים וכן התורה והמצוות
שעוזרות לנו להרים את הגוף למדרגת נשמה וכך יהיה לנו כלי מקבל ענק מתוקן ונוכל
להנות לנצח מטובו ית'.
התשובה היא שהעבודה היא לא הכמות
שתעשה ב80 שנה אלא להפוך לנותן! ואז אתה יכול להתדמות לבורא בשלימות!!!
ואולם זה אי
אפשר שימצא בזולתו, שיהיה אמתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך
להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמתת ענינו
מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו.
רמב״ן (בראשית
ו,יט): ״ידוע כי החיות רבות מאוד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש
הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו
(חולין סג:): ׳מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכולם מין אחד של ׳איה׳ (סוג
עוף) הם׳ ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר
תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה,
אבל הוא נס המחזיק מועט את המרובה״.
שואל הרמב"ן - אז למה הוצרך נח להתאמץ מאוד ולהשתדל רבות בבניית תיבה גדולה זו בדרך
הטבע, אם בכל אופן נזקק הוא לנס מן השמיים כדי שתכיל בתוכה את כל מה שנדרשה להכיל
- ״ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה?״
מתרץ הרב (שם
כתשובתו השנייה): ״עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל
הנסים שבתורה או בנביאים, לעשותם מה שביד האדם לעשות, והשאר יניח בידי שמים״.
יש כאן כלל עקרוני מהו היחס הנכון והרצוי בין השתדלותו של האדם מחד, ובטחונו בה׳
מאידך.
תחום אחריותו והשתדלותו של האדם היא
לעשות כל מה שבידו לעשות באופן הגיוני ומקובל כדי להצליח בהשגת מבוקשו, ומה שאין
ביכולתו לעשות, ישאיר להקב״ה להשלימו בדרך הטבע או בדרך הנס, כהגדרתו של הרמב״ן (תחילת פרשת בחוקותי): "בנס נסתר או בנס
גלוי...".
כותב הירושלמי (שקלים ו,ג) ביחס להנחת בשר בעלי החיים לאחר שחיטתם בבית-המקדש על
שולחנות של שיש שהוא חומר גלם קר המשמר את הבשר, ולא על שולחנות של עץ שהוא חומר
חם המקלקלו, אף על פי שלכאורה ראוי היה להניח את הבשר דווקא על שולחנות של עץ כדי
להעצים את הנס שנעשה בו, כמאמרם של חז״ל (אבות ה,ה): ״לא הסריח (לא התקלקל) בשר
הקודש מעולם״, וכל זאת "כי כל מה שאפשר למעט בנס ממעטים",
אפילו בדבר שהוא עצמו סימן ודוגמא לנס (מפרשים שם).
כך גם כתב המבי׳׳ט (בית אלוקים שער התפילה א): בהגדירו את מהותה של התפילה כ״בקשת האדם
מהאל דבר צורך שאינו ברשותו״, ביחס לכך שרשותו של האדם להתפלל ולבקש את בקשותיו
מה׳, היא רק ביחס למה שאין ביכולתו לעשות בעצמו, משום שאין הדבר בתחום אחריותו
והשתדלותו, אך כל מה שברשותו וביכולתו לעשות בעצמו אסור לו להתפלל שה׳ יעשה עבורו.
הרב קרליבך
(סיפורי נשמה ח"ב עמ' 23): "יש תורה מהרבי מאלכסנדר. פעם שאלו אותו
חסידיו: ׳רבינו! אתם תמיד אומרים שמכל דבר בעולם אפשר ללמוד משהו לעבודת השם.
ללמדנו רבינו: לצערנו, יש היום כל כך הרבה כפירה ואפיקורסות. האם גם מאפיקורסים
אפשר ללמוד משהו לעבודת השם?׳
׳בוודאי!׳ ענה הרבי. ׳זה מאוד פשוט:
כשבא אליך יהודי ומבקש ממך טובה - תהיה אפיקורס! אל תברך אותו. אל תאמר לו: ׳אתפלל
בשבילך, ה׳ יעזור לך.׳
אלא תאמין שאם אתה לא תעזור לו, אף אחד
אחר לא יעזור לו. קום ועזור לו בכל כוחך'!".
הרב קוק (אוצרות הראי"ה כרך ב' לז. על הציונות ועל חידוש הסנהדרין):
"הננו מתפללים בתפלתנו ברכות הרבה: "אתה חונן לאדם דעת". היתכן שנאמר כי ההשתדלות לקנות דעת הוא נגד הבטחון שהשי"ת הוא [ה] חונן את הדעת?
[וכן אנו מתפללים] "השיבנו אבינו לתורתך". הכי אין אנו המחויבים להשתדל כפי היכולת לשוב אל התורה, וד' יהיה גומר בעדנו?
אנו מבקשים "רפואת חולים" וכי אין אנו דורשים בסמי רפואה? והננו תמיד מוכנים לקחת חלק בהרחבת חכמת הרפואה, להציל נפשות רבות מרדת שחת בלא עיתם.
כולנו מברכים "ברכת השנים". היעלה על לבבנו להתרשל מעמל כפים, להפרות את הארץ ולהגדיל ולהאדיר חכמת הבוטניקא כפי כל ההמצאות החדשות המרחיבות את יסוד עבודת האדמה? האם יכנו ליבנו ע"ז כי הננו ממעטים בבטחון, בהיותנו משתדלים בכל האמצעים הבאים לידינו לטובתנו? תורה שלמה יהא לנו תולדות האבות שבתורה, וכל השתדלותם אשר עשו למלא חפצם הנאדר.
ואנו יודעים כי רק בזה יצדק הבטחון, לעשות חיל ולאהוב עבודה ועמל כפים ולבטוח בד', כי הוא הנותן כח לעשות חיל (דברים ח, יח).
כמו כן בתפלתנו "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותנו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ", עלינו לעשות ולהשתדל בזה כפי היכולת, והשי"ת אשר יאר פניו אלינו, הוא העושה הוא הגואל ולא אנחנו. "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" (ישעיה י, טו).
האם לא גם שיחנו ושיגנו, דעותינו ורעיוננו, כולם מיד ד' לנו המה. מי העיר רוחנו להתנער מעפר שפלותנו, ולשאוף גאון לאומנו? אם לא יד ד' עשתה זאת. והיא מראש מקדם תכן הסיבות ההסטוריות להביאנו עד הלום, כמו להכין מראש הסיבות לזעזע אותנו מארץ מולדתנו, לכלות פשע ולהתם חטאת (ע"פ דניאל ט, כד) כאשר העיד בנו מראש בתורתנו הק'.
הרב קוק
(אוה"ק ג' מוסר הקודש מז'): "אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה
שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".
גם רבינו בחיי כותב (שמות יג,יח): ״רצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה
שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המלך ע״ה: 'סוס מוכן ליום מלחמה
ולה׳ התשועה', כלומר חייבים בני האדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי
מלחמה, והקב״ה יושיע כי התשועה היא לו לבדו יתברך״.
הצבא היהודי חייב להיות חזק וחכם
ויעיל ומאומן כמו כל צבא אחר!
הרמב"ם (אגרות לחכמי מרשיליא הוצאת אפשטין עמ' כא): "וזאת היא שאבדה
מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותנו והגיעתנו עד הלום... ולא נתעסקו בלמידת
המלחמה ולא בכיבוש ארצות...".
הרמב"ן (במדבר א,מה. וכן ויקרא כא,יז. במדבר יג,ב): "כי היה זה
(המיפקד) כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ, ולבוא
במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכים
לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב
במערכות המלחמה - כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".
סיבת הדבר שאין לסמוך על הנס, אלא על האדם לעשות בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות, היא ההכרה
הישרה שרצון ה׳ מן האדם הוא שיהיה שותף אקטיבי בבניין העולם החומרי והרוחני,
ובכך יגלה את מעלתו היחודית בבריאה ויגשים את המטרה שלמענה שם בו ה׳ כשרונות אלו.
ספר מבוא לחכמת הקבלה (חלק א שער ג פרק א): "ידוע פעולת הצמצום להסתיר את פעולתו ית' האין
סופית ולהראותה אלינו בצורה מוגבלת. לכן צמצום פירושו הסתר וכסוי כלשון הפסוק
וצמצמה פניה ולא ראתה המלך כמ"ש בס' נפש החיים שער ג' פ"ז.
ואמרנו למעלה שיש להבחין בשם הוי"ה
ב"ה שתי בחינות, בחי' ראשונה י"ה הרומזת אל עולם ופעולה אין סופיים,
ובחי' שניה ו"ק הרומזת אל עולם ופעולה מוגבלים כביכול. לכן י"ה בחי'
הנסתר, ו"ה בחי' הנגלה. ומה"ט תבא מלת צמצום לרמוז על סלוק בחי' עליונה
דשתי אותיות י"ה. לכן צמצם בא"ת ב"ש נהפך לשם יהיה בסוד יהיה
לע"ל בבטול הצמצום וגילוי האמת הפשוט. וכמו"כ בשם מצוה תבואנה הב'
אותיות י"ה בלבוש מ"צ, והשם בן ארבע ב"ה יכתב אז מצ-וה, ולא יה-וה.
כי תנאי הכרחי דרוש לעשית המצוות, שהוא
ית' יסתיר ויסלק לעינינו בחינתו האמיתית דמלא כל הארץ כבודו, כי אז ניתן לנו מקום
ואפשרות לעשות... לכן במלת מצוה, במקום ב' אותיות י"ה הרומזות אל בחינתו
הבב"ת באות ב' אותיות מ"צ, כי כאן סדר האותיות נהפך מת' לא', עולה
ומסתלק, משא"כ ספר הישר מא' לת' היורד מתפשט ומתגלה".
יוצא מכאן שמצוה זה בעצם שם הוי-ה
שנעשה על ידינו!
אנחנו מופיעים את שם השם בעולם על
ידי המעשים הגשמיים שלנו!
המשך חכמה כותב על הפסוק (בראשית א,כב) "ויבא קין מפרי האדמה": "כי
לא בחר ה' בהקרבן כי אם בהשתתף מעשה האדם בזה".
הרב קוק (עין
אי״ה ברכות א,קא): ״ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות
המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי
בפעולותיו ויכול על-ידי חריצותו להשתלם בעצמו בכל ענייניו, אין מהראוי שישב בחיבוק
ידיים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלוקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה
להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת,
זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלוקית לתן לו כוח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו
טובו. הכוח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם
בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכול כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות
מהניזונים בצדקה״.
הרב כותב שזה "יוביל את האדם אל רוממות מעלתו" – ככה אתה דבק במידותיו
של הבורא שהוא עושה הכל בעצמו!
כותב הרב אהרן מרגלית (בספרו המדהים 'אתהלך' עמ' 275): "רבי יצחק עראמה מחכמי ספרד
בדור הגירוש בספרו 'עקידת יצחק' כותב במילים מפורשות, אותן ראוי להציב בפתחו של כל
בית אולפנא: "כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים חוקו
בפעולות אנושיות, ככל אשר יספיק שכלו"!".
הניתוק מעולם המעשה שייך לגלות,
מנגד, ההתחזקות המעשית היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה בארץ ישראל:
כמו שכותב הרב (אורות, אורות התחיה פסקה כז): "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את
התכנים המעשיים ומגברת את ההתענינות בעולם ובחיים וכל אשר בם.
רק בזמן החרבן, וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו
הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם
ע"ז יצאה מחאה שמימית.
אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה
בארצה, והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה
חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה!
וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים יותר
יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל
יפעתו".
למה זה כל כך חשוב להבין את הנקודה הזאת?
- כי היא משפיעה
על כל החיים שלנו בגשמיות וברוחניות!!!
- כי איבדנו 6
מליון יהודים בצורה ישירה מאי הבנה של הרעיון הזה!
הרב אלקלעי, טען שירושלים צריכה להיבנות
בדרך הטבע על ידי עבודה מעשית לצד לימוד התורה ועבודת ה', וחכמי ירושלים עונים לו
(קול קורא, עמ' 7): "כי לא נבראת ירושלים אלא לעסוק בתורה".
עונה הרב אלקלעי: "אי אפשר בעולם
הזה להתנהג בדרך העולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה".
חכמי ירושלים התעלמו מדבריו, ובכמה
מקומות הרב אלקלעי קורא לחכמי ירושלים לדון במשא ומתן הלכתי ולהסביר מדוע הם
מבטלים את דעתו ללא התייחסות עניינית לדבריו.
בסוף הקונטרס 'פתח כחודה של מחט', הוא מציין כמעט בייאוש לאור ההתעלמות מדבריו:
"ואני בתומי אלך. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, קנאת
ה' צבאות תעשה זאת. ותהי זאת נחמתי כי האמת יורה דרכו, ואם לא יעשה השכל יעשה
הזמן".
בדומה לדברי הרמח"ל (תקט"ו תפילות, תפילה קעז): "ואם בישראל נא' וירא כי אין איש
וישתומם כי אין מפגיע, הרי קנאת ה' צבאות תעשה זאת שהוא צדיק חי העולמים, שבו
קנאתי לציון קנאה גדולה, ויונה תשוב אל נח לתקן הוא בעדה מה שלא ידעו לתקן ישראל
למטה, מיד ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו".
חזון מחריד:
בהקדמתו לקונטרס "שלום
ירושלים" הוא קובע ששנת ת"ר, שנת הגאולה, אינה שנה אחת בלבד אלא
"מאה שנה, מן היום ועד שנת התרצ"ט, כי אחריה באה שנת ת"ש (1940) חס
ושלום".
מהו החשש, ומדוע "חס ושלום"?
כותב הרב (ספר חיים, עמ' 399) בשנת
תרי"א (1860) דברים נבואיים ממש, החוזים את העתיד המר אך גם את התקומה שתבוא
אחריו: "ואם ח"ו ינסך ה' עלינו רוח תרדמה ולא נתעורר להקבץ באגודה אחת
לפקח ולהשגיח בעסק הקיבוץ יאבדו ימות המשיח בן יוסף, שהם באלף הששי, ובסוף האלף
הששי יבא בן דוד ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה ויקבץ נדחנו אחד מעיר ושנים
ממשפחה עם עני ודל מוכים ומעונים תמהים מרעות ותשים מצרות על אשר לא נתנו את כבוד
לא־להי ישראל לשוב להסתופף בצלו בארץ ישראל".
"האסיפה הזאת היו חייבים ישראל
לעשותה בתחילת האלף הששי כי גזרת הגלות היתה אלף שנים, "נתנני שוממה כל היום
דוה", וכיון שלא התעוררו ישראל אל הקיבוץ הזה התחילו הצרות והמאורעות הרעות
והגירושין והשמדות. זהו שכתב ר' יהושע בפרק חלק: "הקב"ה מעמיד להם מלך
שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב", רצונו לומר אם לא יעשו תשובה לארץ ישראל
הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כרחם שלא בטובתם,
"כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" בעירום ובחוסר כל כמו שאירע
לאבותינו מגורשי ספרד ודומיהן".
לצערנו הרב, לא זכינו שנבואת משנת
התשובה של הרב אלקלעי תציל את הרבים מאימי השואה.
הרב שרקי:
"בניגוד לתפישה הנוצרית שרואה את המשיח כהופעה חיצונית למציאות שאין ביד האדם
לקדמה, היהדות סבורה שהמשיחיות היא פעולת האדם. ולכן, עבוּר הנוצרים, רק אלוה יכול
להיות המשיח, ואילו עבור בנ"י - אדם הוא המשיח".
אם אני רוצה להביא את המשיח, אני
צריך לעשות מעשים פה למטה הקשורים למשיח:
להביא את עם ישראל לארץ, להקים מדינה,
להקים צבא, לבנות את ביהמ"ק, להביא שלום לעולם.
לעומת זאת, זה שאני אקפיד לא לאכול תולעים
- זה יציל אותי מ-5 מלקויות על כל תולעת. זה שאני לא אדבר לשון הרע - זה מצוין, כי
זה יגרום שאני לא אקלקל את נפשי ולא אזיק לחברה.
אלו דברים שהיו נכונים כל האלפיים שנה, אבל
אלו מצוות אני צריך לעשות עכשיו בשביל להביא גאולה, מעבר למצוות הרגילות?".
ועל כן גזר
וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון,
ותברא בריה
שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה,
ויותנו לבריה
הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלמיות
ותעדיר ממנה את החסרונות,
ואז יקרא
שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו.
