פרשת אמור - החינוך מתחיל בלהיות נורמאלי

החינוך מתחיל בלהיות נורמאלי

ויקרא (כא,א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים".

להזהיר זה גם מלשון זהר - שהילד יהיה זוהר!

איך עושים את זה? עם הרבה אהבה והשקעה!

קודם כל בונים בילד אישיות שמעריכה את עצמה ויכולה לאהוב, אישיות שתהיה מסוגלת לאהוב אחרים בעצמה בעתיד רק לאחר מכן מעמיסים על גבי זה עבודת השם...

בפרשתנו[1], יש ילד חוץ, הוא מכונה "המגדף". אין לו שם וגם מקום אין לו. וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – הוא בנה של שלומית בת דִּבְרִי משבט דן אבל אבא שלו הוא איש מצרי. עוד במצרים הוא ראה את שלומית וחשק בה ומה עשה – העביד את בעלה בפרך כל הלילה והוא עצמו נכנס בחושך והיה איתה, מבלי שידעה שזה הוא.

מהלילה ההוא נולד ילד. וכשלכולם יש חניה, הוא מחפש את שלו: "סליחה, באיזה שבט אני נוטה את אוהלי?"

"אין לך מקום".

"אבל אמא שלי, שלומית בת דברי, היא משבט דן".

"נכון נשמה, אבל אבא שלך מאיפה?! החניה היא לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם. אין לך מקום, אתה ילד חוץ".

ילד החוץ הזה מקלל ומגדף וסוקלים אותו באבנים.

"ויצא בן אשה ישראלית" – מהיכן יצא? שואלים חז"ל ותשובתם מופלאה: מפרשה של למעלה יצא. מהפסוקים שכתובים ממש לפני פרשת המגדף ועוסקים בשתי הלחם, אותו לֶחֶם-הַפָּנִים שנאפה בבית המקדש ויש בו פלא: הוא נשאר חם ממוצאי השבת שהוא נאפה, עד לשבת הבאה.

והמגדף מלגלג: "צאו מזה. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ? איזה שטויות. דרך המלך לאכול פת חמה של אותו יום. שמא פת צוננת של תשעה ימים? אני לא מאמין בנס הזה, שהחלות נשארות חמות מערב שבת עד מוצאי השבת הבאה. קשקושים". 

למה הוא צוחק על לחם הפנים? כי כל כך הרבה זמן הוא לא אכל לחם חם. "כל כך הרבה זמן לא הכניסו אותי הביתה", הוא אומר. "אני לא מאמין שמחכה לי לחם חם באיזשהו בית...".

ילד שלא קיבל חום בילדות יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי שיוכל להכיל חום כשיהיה גדול...

אומר הרב הוטנר ("פחד יצחק" לפורים, על שמות י"ז,טז) – מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר. לזה הוא מחכה, עמלק. לרווח הבין-דורי הזה, כי זה יהיה הניצחון שלו.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית. מהיכן יצא? שואלים חז"ל ואני עונה: הוא יצא מהמושג "בן". הוא החליט שהוא אחר, וזו טעות סוֹפר שכבר אי אפשר לתקן.

רבי שמעון בר יוחאי מצמצם את כל האינטלקט הזוהר שלו לאבהוּת. "יכוֹלני, אני ובני, לפטור את העולם כולו מן הדין". מה, זה מה שיגאל את העולם? כן. אני ובני.

לא בלי בתי. לא בלי בני. אין גאולה אחרת. ואידך זיל גמור!

השבוע הרציתי לפורום מדהים של מנהלות בתי ספר. חרדיות-חרדיות, ולצידן מנהלות בתי ספר חילוניות הארד-קור, כך הן מכנות את עצמן. זה היה פשוט מדהים...

אני אמרתי להן, ש... אין בהן צורך. הגעתי כדי לומר להן שאין בהן צורך. מפני שידע זה לא מה שצריך היום. המורה של היום הוא לא המורה של פעם. ידע יש בגוגל ובמנועי חיפוש. גם סטיב ג'ובס לא סיים את לימודיו. "אז למה זקוקים לכן? רק לדבר אחד שנקרא: אהבה".

מה המושג "מורה"? הר המוריה נקרא כך, לכאורה, על שם ההוראה שיוצאת ממנו. אבל זה לא מה שבחרו חז"ל לומר. הם אמרו: על שם המור הטוב שיש שם.

מורה היא אחת שלוקחת את התלמיד שנראה הכי נורא בעולם ואומרת עליו: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ  ה'".

שאלתי את כל המנהלות האלה, נשי שיעור קומה מדהימות: "איזה זיכרון יש לך ממורֶה או מורָה שהכרת?"

היה מדהים לשמוע, שלהוציא אחת, אף אחת לא דיברה על ידע. אחת סיפרה, למשל, איך היא עלתה ממרוקו ולא דיברה עברית וישבה בכתה נזופה והמורה לקחה אותה בהפסקה וחיבקה אותה. מה שזכרו ממורים וממורות היה משפט אחד נהדר, או, לחלופין, משפט נורא אחד של מרחק: אתה ילד חוץ.

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל (דרשה לפרשת ויגש):

"צריך לנשק את הבן, לחבק אותו, בבית. להראות לו אהבה, שאתה אוהב אותו. זה העיקר, החמימות שההורים נותנים להם זה החינוך, זה הבריאות הנפשית שלהם".

עדיף לילד הורים ללא השכלה של פסיכולוגיה חינוכית אבל עם הרבה אהבה מאשר הורים עם תואר שלישי בחינוך שלא יודעים לאהוב...

טבעיות בריאה בנפש הפרטית:

הרב קוק (פנקס הדפים ד (42), יש לך כנפי רוח עמ' רלד): "לפי אותה המדה שהחיים הטבעיים לקויים הם בגוף וברוח, כך התורה מתלבשת בלבושים של חלשה המעוררים זועה בנפשות. על כן צריך לשוב אל הטבע החמרי והרוחני כדי לחזק את אור החיים של כל רוממות קודש".

כתנות אור (עודד מזרחי עמ' 9): "רפאלה חשה ציר בבטנה. מיד שלחה את שכנתה לקרוא לבעלה עופר שישב בדירת הסופרים שלו בעירם עמנואל. בדיוק כתב אז את שירת הים. הוא הגיע בריצה לביתו והזמין אמבולנס, עזר לאשתו להתארגן, וכאשר האמבולנס הגיע סייע לה לעלות. הוא אחז בידו ספר תהילים. מה כבר אפשר לעשות בדרך ללידה?!

עופר גמא פרק ועוד פרק. מדי פעם התבונן במרחבי השומרון שנשקפו מהחלונות, אבל מיד החזיר את עיניו לאותיות. רפאלה קראה את ׳׳התיקון הכללי׳׳ בין ציר לציר. היא ניסתה ללכוד את מבטו של בעלה הממלמל, אך לשווא.

הם נכנסו למחלקת יולדות ב׳׳לניאדו׳׳. עלה בדעתו של עופר להתקשר להוריו ולהורי אשתו בטלפון הציבורי, אבל התחרט. כאשר תהיינה, בעזרת השם, בשורות טובות אתקשר. ממילא הם לא קוראים תהילים, אז במה יועילו?!

אחרי רבע שעה יצאה רפאלה בלוויית אחות שאמרה להם: ׳׳את זקוקה להליכה כדי לזרז את הלידה. אני מבקשת שתלכו ביחד לאורך חוף הים׳׳.

עופר תמה בלבו: האם היא לא רואה שאנחנו חרדים? מה לנו ולחוף הים?! האחות חייכה מעט ואמרה: ״זה בסדר. מדובר בחוף דתי׳׳, והוסיפה, ׳׳אם תרגישי שהצירים מתגברים, תחזרי מיד״.

וכך מצאו את עצמם מטיילים בחוף נתניה עם השקיעה.

עופר התבונן בשמיים המרהיבים. כבר שבע שנים שהוא חוזר בתשובה ומאז לא טייל בחוף הים ובטח שלא בשקיעה. הם פסעו דומם לאורך החוף השומם. הגלים ליחכו את החול הרך.

איזה מצב סוריאליסטי, חשבה רפאלה, מתי אנחנו מטיילים ביחד לראשונה בחיינו? כדי לזרז את הצירים...

היא הביטה בפניו הדרוכות של עופר. היא לא זכרה אותו צוחק באופן משוחרר מאז שנישאו. לכל היותר אמר איזה חידוד תורני.

מלון ״ארבע העונות״ נראה באופק. הוא החל לספר לה איך עבד שם בתור בל-בוי כאשר היה סטודנט והצחיק אותה מאוד. לפתע עלתה במוחה מחשבה מוזרה: עופר הוא בחור מקסים. איזה כיף שאני נשואה לו!

היא נדהמה מעצמה. מעולם לא העזה לחשוב מחשבה כה פשוטה וטבעית. החליפה הארוכה של עופר השתרכה בחולות וספגה גרגירים לחים.

היא ביקשה שיספר לה עוד סיפורים מצחיקים. הוא חשב בלבו: משונה מאוד. דווקא עכשיו, כשרפאלה עומדת ללדת את ילדינו השלישי, היא כל כך נחמדה.

הוא נזכר בפגישות השידוכים שלהם. הכול היה מלא בתפילות לה׳ ועטוף במצוות ובפתגמי חז״ל. רק דבר אחד היה חסר: חיבה טבעית בין איש לאשה, מתנת אלוקים הגנוזה מגן עדן מקדם.

לפתע רפאלה חשה בציר ממושך. הם מיהרו לעבר בית החולים כשהם נבוכים מטיפת הטבעיות שנטפה עליהם. בשעה טובה ומוצלחת נולד להם בן זכר וייקרא שמו בישראל מתניה.

כמה חודשים לאחר מכן פנה עופר לרפאלה והציע לה בביישנות: ״אולי נשאיר את הילדים אצל אחותך וניסע לחוף נתניה לתפוס את השקיעה ?! ״ היא הסמיקה והנהנה בראשה לאות הן.

הרב קוק (פנקס מא כ, מאמרי הראיה ב 409, יש לך כנפי רוח עמ' רלה): "הכרח הוא שיתכונן בעולם יפה יפה, המוסר הטבעי, היושר הטבעי, ההשכלה הפשוטה והעז של החיים המיושרים. ועל ידי ההשראה העמוקה וההרחבה התכונתית הזאת, המתלבשת בלבוש חול, יעשה מכון שיואר בו אור הקודש היותר מבהיק ויותר עליון".

שירת הים (על הרב חרל"פ עמ' 164): באחד משיעוריו לימד הרב חרל״פ את דברי הגמרא במסכת כתובות (קיב:) ״ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה (ר' חייא התגולל בעפר ארץ ישראל) שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו׳״.
בפירושו לדברי הגמרא מצטט רש״י את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". 
קרא הרב באזני תלמידיו את הפרוש התמוה ושאל מה חידוש חידש רש״י ומה פירש בכך? הלא רש״י בסך הכול העתיק את הפסוק מספר תהלים (פרק ק״ב), פסוק אותו ציטטה כבר הגמרא עצמה...
ביאר הרב חרל״פ: רש״י מפרש את הגמרא באופן יסודי וגאוני, רש״י מחק את המילה ׳שנאמר'. ר' חייא התגולל בעפר הארץ מאהבתו הטבעית אליה ולא בגלל שנאמר, לא בגלל שכתוב. אהבת עבדי ה' לארץ ישראל היא טבעית, אהבה הבוערת בעצמותינו: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

לא לאבד את ההתנהגות הישרה והטבעית מרוב חסידות וצדקות:

כתב הנצי"ב: "בית שני שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, מפני מה חרב? כיוון שלא היו ישרים בהליכות עולמים.
על כן מפני שנאת חינם שבליבם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה‘ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו ע"י זה לשפיכות דמים, בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.
שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולמים ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמיים".

רק ע"י חינוך מאהבה של בנים מגיעים לנפש בריאה ושמחה:

כותב הזוה"ק (ח"ג קיח.): "כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא".

[תרגום: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה - כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁהִיא בַּגָּלוּת בֵּין הָעַמִּים].

בגלות, בחו"ל, עבודת ה' שלנו היתה ביראה כמו עבדים, בארץ ישראל עבודת ה' היא מאהבה כמו בנים!

בחו"ל היתה חסרה הפנימיות, החינוך היה בכפיה כמו עבד, בארץ ישראל חוזרים לפנימיות חוזרים לחינוך מאהבה!

עין איה (ברכות א' פ"א ז. ע'): "יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות. כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והי' דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם".

חינוך מאהבה אמנם גורר בחירה חופשית אחרת לפעמים... אבל ככה זה בנים הם לא תמיד עושים כל מה שתרצה, עבדים עושים הכל... ועדיין אתה מעדיף את הבן שלך על פני העבד...

לכן אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני איכה תתרל"ח) שהקב"ה מעדיף את עם ישראל בארצו אפילו רשעים מאשר צדיקים בחו"ל...

הרב קוק (יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".

באחת השבתות עלה מתפלל נסער על במת בית הכנסת 'שערי תורה' שבנווה שלום ביפו, הפסיק את קריאת התורה באמצעה והכריז בקול רם ונרגש לפני הרב וציבור המתפללים:

"דעו לכם רבותי כי בשעה זו ממש יושב שמואל הסנדלר בחנותו אשר ברחוב הראשי ביפו ועוסק במלאכתו ומחלל שבת בפרהסיה ללא כל בושה! כל המתפללים מתבקשים להפסיק מיד את תפילתם וללכת כאיש אחד לחנותו של אותו רשע כדי להיפרע ממנו על חילול השבת המביש!"

הקהל שמע את דברי האיש הנרגש וקולות של זעם על חילול השבת בפרהסיה נשמעו מכל עבר.

היו כאלה שקראו לעשות שפטים באותו רשע. לאחר שירד האיש, עלה הרב קוק על הבמה, השקיט את הקהל המרוגז בתנועות ידיו ואמר בקול נמוך, אך תקיף:

"אבקש מכל הקהל לסיים את תפילתו בשקט וללא כל מהומה. לאחר התפילה נצא כולנו לעבר חנותו של שמואל הסנדלר, אך אבקש בכל פה להישמע להוראותיי ולא לחרוג מהן. ממני תראו וכן תעשו!"

לאחר התפילה יצאו כל המתפללים ובראשם הרב קוק לרחובה הראשי של יפו המוליך לחנותו של שמואל הסנדלר.

העוברים והשבים השתאו למראה התהלוכה. הם הגיעו לחנותו של הסנדלר שהיתה פתוחה לרווחה וכמה לקוחות נראו בתוכה.

המתפללים ועוברי אורח נוספים שהצטרפו אליהם ניצבו על עומדם וחיכו בדריכות למה שעומד להתרחש לנגד עיניהם.

הרב נכנס לחנות כשהוא עטוף בטליתו וקרא בקול רם: "ר' שמואל, שבת שלום לך"!"

שמואל הסנדלר נדהם למראה רב העיר ולא הצליח להוציא הגה מפיו. הוא ציפה שהרב יאמר דבר מה נוסף, שיוכיח אותו על חילול השבת בפרהסיה, אבל הרב נפרד ממנו לשלום בניד ראש ויצא מהחנות לעבר ביתו כדי לסעוד את סעודת השבת.

לאחר שהרב יצא, נכנסו כל המתפללים בזה אחר זה ובירכו את שמואל הנדהם בשבת שלום כפי שעשה הרב.

הסנדלר הושפע עמוקות ממה שאירע. הוא התמלא בבושה וחרטה, וזמן קצר לאחר שהסתלקו כולם נעל את חנותו וניגש לביתו של הרב קוק, עדיין בעיצומה של השבת.

הוא הקיש על הדלת ולאחר שהופיע הרב וקידמו בפנים טובות ומאירות, אמר שמואל בבכי ובתחנונים "כבוד הרב. יש לי שמונה ילדים בביתי והכנסותיי אינן מספיקות כדי להאכילם ולהלבישם. אשתי לא יכלה להכין עבורנו אפילו סעודה אחת לשבת, ומשום כך אני מוכרח לעבוד גם בשבת. כל השבוע יושב אני בחנותי ומעטים הנכנסים. אפילו זוג מגפיים אחד לא מכרתי השבוע. אין לי כל ברירה. בצער רב נאלצתי למכור גם בשבת, כבוד הרב..."

הרב הרגיע אותו במילים נעימות והסביר לו כי הוא טועה ודווקא אם ישמור על השבת כהלכתה, תבוא לביתו הברכה.

לבסוף בקש ממנו להגיע אליו שוב במוצאי שבת. כאשר חזר שמואל לבית הרב בצאת השבת, הושיט לו הרב סכום כסף וברכו שיצליח בעסק. לאחר מכן פנה הרב לוועד הקהילה וביקש מהם שיקלו על מצבו של שמואל.

ומאותה השבת ואילך, דקדק הסנדלר לשמור את השבת כהלכתה וראה ברכה בעמל כפיו.

---

[1] הרבנית ימימה מזרחי.

פרשת בראשית - האם אני טוב או רע?

האם אני טוב או רע?

האם[1] האדם ביסודו - במהותו הוא טוב או רע?

זו לא שאלה של האם הזברה היא שחורה עם פסים לבנים או לבנה עם פסים שחורים...

השאלה הזאת מהותית מאוד מאוד! איך אני מסתכל על עצמי? על החברה, על העולם? על ההיסטוריה כולה?

מצד אחד אומר לנו שלמה המלך (קהלת ז,כט): ״עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר״.

מצד שני כתוב באיוב (יא,יב): ״וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד״.

מהו יסוד האדם - יושר וטוב, או פראות ורוע?

בפרשת בראשית (ב,יז) מצווה הקב״ה את אדם הראשון: ״וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״.

בסילוקו משם לעולם הזה לאחר שחטא ואכל ממנו כתוב (ג,כב): ״פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם״, מה הכוונה?

הרמב״ם (מורה נבוכים, ח"א פ"ב), ור׳ יצחק מוולוז׳ין (נפש החיים שער א' פרק ו, בהגהה עמ׳ יז-יט):

מדרגת בחירתו החופשית של אדם הראשון כאשר היה בגן-עדן לפני שחטא, הייתה מדרגה גבוהה מאוד - בחירה בין אמת לשקר ללא שום אינטרס ונגיעה אישית, זה איפשר לו לבחור באמת האלוקית ללא שום פקפוק ובלבול.

לעומתו, הייתה בגן-עדן בריאה נגועה באינטרס אישי, ׳עץ-הדעת טוב ורע׳, הכוללת בתוכה את הטוב - הממד האלוקי, ואת הרע - הממד החומרי.

כאשר חטא אדם הראשון באכלו מעץ-הדעת המחבר את הטוב עם הרע, (״כי ׳דעת׳ פירושו ׳התחברות כידוע״. הגהה בנפש החיים שם), נתערבבו בו הטוב והרע, וירד ממדרגתו האלוקית העליונה אליה היה שייך בגן-עדן, למדרגת עולם הזה, בו ׳מתלבשת׳ האמת האלוקית במעטפת חיצונית חומרית המבלבלת אותו בבחירתו בין הטוב האלוקי ובין הרע החומרי, ובאי יצירת היחס הנכון ביניהם.

נפש החיים (שם): ״שכל מעשה האדם המה בערבוביה והשתנות רבה מאוד, פעם טוב ופעם רע, ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב וגם המעשה הטוב עצמו, כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שיהיה כולו קודש זך ונקי לגמרי, בלי שום נטייה לאיזה פנייה ומחשבה לעצמו. וכן להיפך במעשה הלא טוב גם כן מעורב בו לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו. וגם הצדיק הגמור שמימיו לא עשה שום מעשה לא טוב ולא שח מימיו שום שיחה קלה לא טובה ח״ו, עם כל זה כמעט בלתי אפשר כלל שמעשיו הטובים עצמם כל ימי חייו יהיו בשלמות האמתי לגמרי ולא יהיה אפילו באחד מהם שום חסרון ופגם כלל. וזה שאמר הכתוב ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״, רוצה לומר שאי-אפשר שלא יהיה על-כל-פנים קצת חסרון במעשה הטוב עצמו שעושה, כי חטא פירושו חסרון כידוע״.

זו הייתה כוונתו של הקב״ה באמרו לאדם הראשון לבל יאכל מעץ-הדעת ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״ - מיתה כפולה, בהזהירו אותו שאם יאכל מעץ-הדעת הכלול מטוב ורע, תתערב בו זוהמת הרע, ואז ירד למדרגה נמוכה שהיא בחינת ׳מוות׳ ביחס למדרגתו העליונה אליה היה שייך בתחילה, מדרגה שלא יוכל לחזור אליה אלא רק לאחר מיתתו בעולם הזה, בהיפרד הרע - הלבוש החומרי - ממנו.

מצד מהותו האלוקית - ׳הנפש האלוקית׳ שבאדם, ברור ומובן שיסודו הם הטוב והיושר שבו, שהרי ׳עשה האלוקים את האדם ישר׳, והודאה גדולה על כך אומר הוא בתחילת כל יומו: ׳אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא׳.

אבל כשהצד הנשמתי הפנימי המהותי של האדם נפגש עם הצד החומרי שבו בהגיעו לעולם הזה - בזמן לידתו, כאשר נשמתו האלוקית הטהורה מתלבשת בנפש הבהמית על כלל צדדיה, עלול הוא להיכנע אל הרע והפראיות החומריים שבו, כמאמר הפסוק: ׳ועיר פרא אדם יולד׳, כי ׳יצר לב האדם רע מנעוריו׳, כפירושם של חז״ל: ״משננער ממעי אמו״ (בשעת הלידה).

הרב קוק (אורות התורה יא,ב): ״האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הביטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלוקית שרויה בקרבו... וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאוד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים״.

הרב קוק[2] מצייר את דמות "האדם המאמין" אחרת ממה שאנו רגילים לחשוב. "אדם מאמין" בפי כל, הוא מי שתופס כי קיימת ישות נפרדת ממנו שהוא איננו מסוגל לתפוס בשכלו, ובכל זאת מנהיג את חייו לפי הדרך שבה היא מתגלה אליו.

אולם כאן נושא האמונה הוא אחר לגמרי. אין האדם מאמין רק במה שמחוץ לו, בסוביקט אחר, ישות חיצונית, גדולה ככל שתהיה. האדם המאמין, אומר הרב, מתבונן פנימה. הוא מאמין במה שבתוכו, ב"עצמו".

הרב ירוחם ליבוביץ' זצ"ל: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן. אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר".

מה תפקיד התורה בעולמו של האדם?

ישנה דעה האומרת כי השאלה בכלל לא מתחילה. לא קיים מושג נפרד ששמו "עולמו של האדם" ו"התורה". עולמו של האדם הוא-הוא קיום מצוות ה' ולימוד תורתו.

אולם, הרב קוק אומר ש"התורה צריכה שתהא נר לרגלו", אמירה שאוצרת בתוכה את ההנחה שקיימת שניות בין האדם ובין התורה.

התורה, ע"פ הרב, היא אמצעי מכוון שמנתב את הכוחות שכבר קיימים באדם למקומות שיקרבו אותו אל הטוב ואל הא-להי.

תהלים (קיט,קה): "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" - לאדם יש דרך מסוימת, "דרך ישרה מיסוד נפשו". התורה היא הנר, האור, שמראה לאדם את דרכו, את מה שמגיע משורש נפשו, בצורה נכונה, שמכוון את האדם בדרכיו הפנימיות.

הנצי"ב מוולוז'ין (הקדמה לפירוש 'העמק דבר, לספר בראשית): "נתבאר בשירת האזינו על הפסוק 'הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא'. דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמם... ועל זה היה צידוק הדין שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות... וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו, שהתנהגו עם אוה"ע אפילו עובדי אלילים מכוערים. מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה...

וכן למדנו הרבה מהליכות האבות בדרך ארץ. מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר, שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא ספר הישר על מעשה האבות בזה הפרט". (עיין בעין אי"ה ברכות, פ"ו פסקה כ"ז).

מה שמרחיק את האדם מהיושר הפנימי שלו הן העברות:

הרב קוק (אורות התשובה י', ה'): "כמה מטמטמות הן העברות את הדעת, בין הדעת של היחיד בין הדעת של הצבור, של הדור ושל התקופה. כשהירידה גורמת אותה תפיסת החיים, שיתפס בה האדם נגד רוח העליון הזורח עליו, נגד דבר ד', הבא לו מכל מוצאיו, מן התורה, מן האמונה וגם ממנהג אבות, מהסכמת הבריות, ומישרו הפנימי, - שהמשך העליוניות גם שבכל אלה הולך הוא ונמשך מכל התוכן החי והמלא שברוחניות העולם ומלואו, בחקי שמים וארץ וכל הויתם היותר יסודית, - כשנעשה האדם על ידה מדרס לצד העור שבו, לאותו הצד החלש, שאינו יכול להתגבר עד כדי האומץ של אחיזת החיים בסדורם כפי התביעה השלמה שלהם, שהיא התביעה המרחקת את האדם מן החטא, המעמידתו ישר כאשר עשהו אלהים, אז לא רק חלק אחד מחלקיו ירד ונשתקע, לא רצונו העראי נחלש, ורוחו במהותו וערכו, שכלו וכל אור החיים שבו, עומד על עמדו. לא כן הדבר, פניו כולם שונו".

איך אני מגביר את היושר הטבעי שבי (חוץ מלעשות מצוות וללמוד תורה כמובן)?

מדרש (ספרי דברים שז,ד): "אֵ-ל אֱמוּנָה, שהאמין בעולם ובראו"

פעם ראיינו את הרב יונתן זקס, הרב הראשי הקודם של בריטניה, ברשת טלוויזיה בריטית. ושאלו אותו: "הרב הראשי, האם אתה מאמין באלוקים?" ענה הרב זקס: "כן. אך החדשות הגדולות הן שאלוקים מאמין בנו!"

שפת אמת (דברים שבת תשובה): "וכפי האמונה שמאמין האדם כי יש בו כח אלקות כך מתגלה אליו. ולכן נקרא הקב"ה אל אמונה שכפי האמונה שבאדם כך מתגלה בו".

וויקטור פרנקל מספר כי מדריך הטיסה שלו הסביר לו כיצד לעשות תיקוני ניווט כאשר טסים בתנאי רוח צד. אם, למשל, טייס רוצה להגיע לשדה תעופה בנקודה מסוימת בכיוון מזרח בזמן שמנשבת רוח צפונית, עליו לנווט כאילו הוא טס ליעד שנמצא צפונית לשדה התעופה כדי להתחשב בהשפעת הרוח על המטוס. הדבר דומה למה שלומדים בתורת הבליסטיקה ובתחומים פיזיקליים נוספים.

אני יכול לומר שזה תופס גם לגבי האדם, אם נביט על האדם כפי שהוא - אנו הופכים אותו לגרוע יותר, אבל אם נבצע הערכת יתר לגביו ונביט עליו כנעלה יותר, אנו מקדמים אותו למה שהוא באמת יכול להיות".

---

[1] בנין אמונה, הרב ערן טמיר, בראשית.

[2] נחום אבניאל.