פרשת תולדות - איך מתגברים על הכעס?

איך מתגברים על הכעס?

מדרש (ויקרא רבה לג): רבי שמעון בן גמליאל היה אחד הנשיאים בישראל. מבני בניו של הלל הזקן היה, וכמו סבו הִלל היה גם הוא חכם גדול בתורת ה'. אנשים רבים למדו אצלו תורה ובהם טבי עבדו, שתמיד היה בקרבתו, ולמד ממנו דברי חכמה[1].

פעם קרא רבי שמעון לטבי ואמר לו: "לך נא לשוק וקנה לי איזה מאכל טוב!" הלך טבי, קנה לשון של פרה והביא אותה לרבי שמעון.

"הנה" אמר, הבאתי מאכל טוב. 

"יפה" אמר רבי שמעון, "ועכשיו, לך נא עוד פעם וקנה לי מאכל רע וגרוע".

התפלא טבי מאוד, אבל שתק וחזר לשוק כמצוות רבו.

בדרך חשב: "מדוע ציווה עליי רבי שמעון לקנות לו מאכל רע? לשם מה נחוץ לו דבר כזה גרוע? בוודאי רוצה הוא ללמד אותי דבר חשוב. אבל מה הדבר הזה?"

חשב טבי וחשב ופתאום הבין! כאשר הגיע לשוק נכנס שוב לחנות הבשר, ומה קנה שם? עוד לשון! חזר טבי אל אדוניו ומסר לו גם את הלשון השנייה שקנה.

שאל אותו רבי שמעון: "אמור לי טבי, מדוע עשית זאת? כאשר ביקשתי אותך לקנות לי מאכל טוב הבאת לשון, וכעת, כאשר ביקשתי ממך לקנות מאכל רע, שוב קנית לשון. האם הלשון גם טובה וגם רעה היא?"

"באמת כך הדבר!" ענה טבי. "כאשר הלשון טובה, אין דבר טוב ממנה! וכאשר היא רעה, אין דבר רע ממנה!"

שמח רבי שמעון בן גמליאל שטבי עבדו הבין מה שהיה עליו ללמוד בשוק, וסיפר את המעשה לתלמידיו, כדי שילמדו גם הם לשמור על לשונם ולדבר רק דברים טובים.

הדיבור הוא אחד הכלים הכי חזקים בקשר בין בני האדם ובפרט בקשר הזוגי!

מרוקאית אומרת לבעלה: "מותק, מזמן לא אמרת לי מילה חמה". עונה לה הבעל: "שתשרפי"... :-)

דיבור בנחת יכול לחולל פלאים!

משלי (טו,א): "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה"

איגרת הרמב"ן: "יתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריו לכל אדם בכל עת, ובזה ינצל מן הכעס".

אי אפשר לריב בלחש! אי אפשר לריב בעדינות... זה לא עובד... תנסו :-)

דיבור מכובד ומעודן הוא מהמאפיינים של האדם הצדיק, ואילו דיבור גס ובוטה הוא ממאפייניו של הרָשע.

בפרשתנו רואים את ההבדל שבין דיבורו של יעקב לדיבורו של עשיו: "כיון שנכנס [עשיו] הרשע [לאוהל יצחק כדי לקבל את הברכות] התחיל קורא לאביו בזדון [=בעזות]: 'יָקֻם אָבִי, וְיֹאכַל!' ; והכתוב אומר עליו : 'בְּבֹא רָשָׁע - בָּא גַם בּוּז' [כלומר: כאשר הרשע מגיע - מגיעים גם הדיבורים המבזים, הלא מכובדים. שהרי עשיו אמר] 'יָקֻם אָבִי!' - היה גוזר עליו [לקום]! אבל יעקב לא אמר כן, אלא בא בלשון בקשה : 'קוּם נָא, שְׁבָה, וְאָכְלָה': ...לשון בקשה, לשון שפלות וענוותנות [שהרי יעקב אמר: 'נָא'!]" (תנחומא יא').

אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עם ברואיו בלשון עדינה:

כאשר הקב"ה מוכיח את אהרון ומרים על כך שדברו במשה, הוא אומר להם : "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי [אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' וגו']". "וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם" וגו'. "וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הָשָּׁמַימָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים" וגו'. "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ". "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם" ועוד ועוד.

משלי (כה,טו): "לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".

כאשר שלט הצאר ברוסיה היו יוצאים בשליחותו חיילים לחטוף נערים יהודים ולהכשירם לעבודת הצבא. נערים אלו נקראו קנטוניסטים.

בין הילדים היה ילד קטן, כבן שבע בלבד, שנקטף באכזריות מבית הוריו וחונך אצל איכרים בסיביר עד גיל 18, אז התגייס לצבא. הבחור הצעיר הצליח בשירותו ושירת את הצאר ניקולאי כ-25 שנים.

חלפו השנים, ויהודי זה, בעל הגוף החסון והפנים העזות נכנס לאכסניה שבוילנא ובקול גס ורווי בוז פקד על המשרתת: הגישי לי בשר ומשקה חריף. את האוכל והשתיה בלע בגסות, ללא ברכה כמובן, וללא כל אמירת תודה למלצרית, עליה הביט בבוז מתנשא.

באותו ארוע שהה גם החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן, וכל כולו נרגש ונסער אל מול המראה הקשה. הוא ביקש לגשת אל החייל, היהודי המגושם, אך בעל האכסניא רץ אל הרב וניסה להניע אותו מצעד זה. הוא חשש פן יפגע הצדיק מקללותיו וגידופיו של איש הצבא.

הוא סיפר לחפץ חיים את עברו של האיש, ואמר: אנא רבי עזבו לנפשו. אך החפץ חיים הרגיע אותו והסביר לו כי הוא לא מתכוון לייסר אותו. הוא ניגש אליו ואמר: "שמעתי כי בעודך רך בשנים נחטפת לצבא, עברת צרות, איומים ועינויים. למרות כל זאת לא השתמדת, לא נטשת את יהדותך.

מאושר אני, המשיך החפץ חיים ואמר, לו היו לי זכויות כשלך. מסירות נפש כזו, למעלה משלושים שנה לא להמיר את דתך חרף כל מסע השמד, והחרפות שוודאי חווית".

החייל, הביט כלא מאמין ברב הזקן העומד לפניו, ופרץ בבכי עז. הוא לא שמע מילים מן הסוג הזה כבר 30 שנים. הוא כנראה, גם לא חשב על עצמו ככזה מעולם. הוא נישק את החפץ חיים ולא זז ממנו עד שהפך לתלמידו...

מה האינטרס שלך? לקדם את רצונך? להרגיע את בן זוגך? ליצור אהבה ורוגע בבית – זו הדרך!

צעקות יובילו לדרך ההפוכה לגמרי...

אבל כשאני מדבר ככה בעדינות ובלחש ובמילים יפות - זה לא אני! זה ממש מלאכותי!?!

בקבלה מבואר[2] שבריאת העולם על ידי הקב"ה הייתה חסד גמור. לפני שנברא העולם לא היה מי שיעמול כדי לזכות לטובו של הבורא, ועל כן כל שפע הטוב שהופיע בבריאה היה מתנת חינם.

אולם מאז שנברא העולם השפע השמימי תלוי לא רק בחסדו של ה', אלא גם במעשים ובמאמצים שלנו!

גם ב'בריאה' האישית שלנו אנחנו עוברים תהליך דומה - כתינוקות אנחנו מקבלים שפע של טוב גשמי - מזון, לבוש והגנה - ויותר מכך, שפע של חום ואהבה, וכל זה כמתנת חינם בחסד גמור. אנחנו מלכלכים וצוותים, שורטים או נושכים, ואיננו מעוררים שום תגובה זועמת, אלא רק חיוך וליטוף אוהבים ואין ספור ניסיונות להיטיב לנו, לדעת מה מכאיב לנו, לרצות ולפייס אותנו.

אך כשאנחנו גדלים, כדי לזכות לטוב, לאהבה ושפע, אנחנו נדרשים להתאמץ ולעשות.

ואולם כשגם בבגרות אנחנו נותרים עם אותם דפוסים שהפנמנו, בילדות, ומצפים לטוב ולחסד בלא כל תנאי, אנחנו מרחיקים מעצמנו את ההזדמנות לטוב ולאושר.

הצורך שלנו כגדולים לעמול למען הטוב הוא בעצמו חסד גדול. אין טוב עמוק יותר מהאפשרות להיות שותפים בטוב שאנחנו זוכים לו.

הרמח״ל כותב שהקב"ה ברא את העולם "כדי להשפיע לו מטובו".

כמו כן הוא כותב שה' העניק לנו את הבחירה החופשית, את הניסיונות ואת ההתמודדויות, כדי שנזכה בטוב בכוחותינו שלנו.

אין טוב יותר טוב מהאפשרות שלנו לפעול ולעשות. לכן ההתבגרות ותביעת המאמץ והעמל שבאה אתה, אינן אובדן אלא הזדמנות מופלאה.

הבית שבו גדלנו, בית הורינו, ובייחוד בשנות ינקותנו, היה אכן ראוי להיות בית שבו כמעט כל מה שנביא יתקבל בברכה כמובן מאליו.

אבל כשהתורה אומרת ״על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו״ היא מתארת בכך גם את השינוי באופי מערכות היחסים שמתלווה לכך.

עזיבת בית ההורים היא עזיבת הציפייה לבית מובן מאליו, ונכונות לעמול למען בית שבו מה שנביא וניצור הוא מה שיהיה בו.

האמת היא שהרצון שלנו לזכות לאושר ללא עמל, איננו רק התפנקות, ואיננו רק הפנמת דפוסים שהתרגלנו אליהם מינקות. יש ברצון שלנו שהכול יהיה טבעי ופשוט גם היגיון עמוק.

יש לנו מין יצר שכזה, שלוחש לנו, שרק הטבעי הוא אמתי - רק מה שאנחנו זוכים לו באופן טבעי, ורק מה שיוצא מאתנו בטבעיות.

אנחנו נוטים לחשוב שאם אנחנו פועלים בניגוד לנטיות לב, אם התנהגותנו מלאכותית, ממילא אנחנו מזייפים, כמעט משקרים, לעצמנו ולאחרים.

אמירת תודה שלא מתוך חשק ורצון פשוטים עלולה להיראות בעינינו כמעשה של חוסר כנות.

אנחנו מצפים שכל מה שנפיק מעצמנו יהיה ״ללא מגע יד אדם״.

אבל אין שקר גדול מהמחשבה שמלאכותיות אינה אמת. בעלי החיים חיים חיים טבעיים. גם המלאכים הם יצורים טבעיים.

לעומת זאת, אנחנו כולנו, בני האדם, נתונים בין שמים לארץ - בין בהמיות המושכת אותנו מטה לבין פוטנציאל מלאכי שמימי שבנו.

זכריה (ג,ז): ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״.

המלאכים מכונים 'עומדים' מפני שיחד עם מדרגתם הא-להית הרוממה, הם אינם משתנים ואינם בעלי בחירה. לעומתם האדם הוא 'מהלך' - בוחר ומשתנה, ובכוחו להתפתח ולצמוח, או חלילה ההפך.

מלאכותיות היא הדבר הטבעי לנו ביותר כבני אדם!

תכונות טובות שקיימות בנו בצורה טבעית הן מתנות שזכינו בהן, אבל בראש ובראשונה אנחנו נמדדים לפי הבחירות שלנו, לפי הדברים שאנו מתאמצים למענם.

בהתחלה המאמץ הוא מלאכותי כי עוד לא קניתי אותו כהרגל אבל המלאכותיות מובילה לאמיתיות!

בדרך זו פירש הרבי מלובביץ׳ את הביטוי ״תוכו כברו׳׳:

לכאורה היינו צריכים לשבח אדם ולומר ש״ברו כתוכו״, כלומר שמה שהוא מבטא כלפי חוץ, הוא נטול זיוף ומתאים עם מה שמתחולל בתוכו.

אולם, אומר הרבי, כוונת הביטוי ״תוכו כברו״ היא לתאר את מעלתו של מי שמתנהג ופועל ״בחוץ״ בצורה ראויה ואמתית, גם כשתוכו עדיין איננו בהכרח מסכים ונענה לכך. הוא עושה כן מתוך הבנה שהתוך עתיד להימשך אחר החוץ, ולבסוף יהיה תוכו כברו.

דברים אלו צריך לאמץ בשתי ידים ולהתנהג כך בבית בכל מחיר! עם הזמן רואים בבית שינוי מבורך של עדינות הקשבה ואהבה!

כדוגמת ביתו של הלל הזקן:

גמרא (ברכות ס.) - מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי...".

אחד הפירושים אומר שהוא ידע שאין זה מתוך ביתו כי גם בשעת צרה - בני ביתו מחונכים לא לצעוק...


דרך נפלאה נוספת להשתמש בדיבור כדי להתגבר על כעס אפשר ללמוד מבנג'מין פרנקלין.

כל שצריך לעשות כשאדם מכעיס אותנו, זה לעשות לו טובה, או לבקש ממנו טובה. המנגנון זכה לכינוי "אפקט בנג'מין פרנקלין", וזה הסיפור שעומד מאחוריו:

באוטוביוגרפיה שלו מספר פרנקלין על עמית מחוקק חדש שהגיע ונשא נגדו נאום ארוך. פרנקלין, מן הסתם, לא ממש חיבב את האדון שנאם, אבל הבין שעתידה להיות לו השפעה בבית המחוקקים ולכן חיפש דרך להסתדר איתו. 
"אולם לא התכוונתי לזכות באהדתו דרך כבוד מתרפס", כותב פרנקלין, "נקטתי גישה אחרת". הוא מספר כי בשלב כלשהו גילה כי אותו אדון מחזיק בספרייתו ספר נדיר ומסקרן. הוא החליט לכתוב לו פתק שבו הביע עניין רב בספר וביקש לשאול אותו למספר ימים. המחוקק היריב נעתר מיד ופרנקלין אכן השיב לו את הספר לאחר מספר ימים עם פתק תודה והערכה. 
"בפעם הבאה שנפגשנו בבית המחוקקים", הוא ממשיך, "הוא פנה אליי (מה שהוא לא עשה מעולם) ובאדיבות רבה; והביע מוכנות תמידית לעמוד לרשותי בכל הזדמנות, כך שנהיינו חברים טובים והחברות שלנו המשיכה עד מותו".

דרך נוספת להשבית כעס היא על ידי תחבולה:

משלי (כד,ו): "בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה".

סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: 

מעשה שהיה כך היה, במוצאי ראש השנה תשע"ז: השעון כבר הצביע על השעה 1:30 בלילה. בתחנת אוטובוס באחד הרחובות הראשיים בעיר בני ברק, עומדים כשישים איש מתושבי ירושלים עיה"ק, וממתינים כבר למעלה משעתיים לקו 402 הנוסע לירושלים. המדובר היה במשפחות עם תינוקות וילדים, שהתארחו בבני ברק בימי החג, וכעת עומדים ומחכים לאוטובוס שיחזיר אותם לביתם, אך בוששו פעמיו מלבוא. האנשים כבר החלו לחשוב בליבם שמא יצטרכו להישאר כל הלילה ברחובה של עיר על טפיהם ומטלטליהם...   

הם המתינו והמתינו, עד בוש, וגם כל הטלפונים לחברת האוטובוסים, לא נענו. האנשים לא ידעו את נפשם מרוב צער עייפות ודאגה.

לאחר המְתנה ממושכת ומורטת עצבים, לפתע נראה מרחוק אוטובוס, ריק לגמרי 
מנוסעים. ותעל הרינה במחנה - הנה ישועתנו קרובה לבוא... 

אך כשהתקרב האוטובוס, הבחינו לאכזבתם, שהוא נושא על גבי המסך שבחזיתו, את המספר 318, העומד לעשות את דרכו לעיר רחובות...

מכיון שכך, החליטו כמה מהאנשים לעצור את הנהג, והתנפלו עליו בתחנונים, 
"אנא תרחם עלינו, קח אותנו לירושלים! הרי לעיר רחובות יש בשעה הזו בקושי כמה נוסעים בודדים, שניים או שלושה בלבד, ואנו כשישים איש, משפחות עם עולליהם הרכים, הממתינים שעות באישון לילה ברחוב... תהיה לך שנה מבורכת ומתוקה, רק תעזור לנו להיוושע ולהגיע לביתנו, אנא קח אותנו לירושלים...".

הנהג לא אבה בשום פנים ואופן לשמוע להם, "הרי נשלחתי מטעם החברה לנסוע לרחובות, וכיצד אתם דורשים ממני לנסוע לירושלים?!". 

האנשים המשיכו להפציר ולהתחנן אליו, עד שלבסוף, הנהג הואיל בטובו להיענות לבקשתם. 

הם עלו בזריזות ומילאו את האוטובוס, בישיבה ובעמידה עד אפס מקום. הנהג החליף את מספר הקו מ-318 ל-402, והחל לנסוע ירושלימה. 

הנוסעים שבחו וקלסו את הנהג, והודו לו מקרב לב, על שסיכן את עבודתו למענם. 
כולם הרעיפו עליו את כל הברכות האמורות ושאינם אמורות בתורה, ואיחלו לו גמר חתימה טובה ו'פתקא טבא'... 

ובכן, האוטובוס הגיע לחוצות ירושלים, ואחד מן הנוסעים הרגיש צורך להודות לנהג באופן אישי על הנסיעה המיוחדת. לאחר מילות התודה והברכה, הנוסע שטח בפני הנהג את תמיהתו: 

"דבר אחד איני מבין - הרי בכל אוטובוס קיים כיום מכשיר 'איתוראן', ובוודאי שבמסוף רואים היטב ששינת את מסלול נסיעתך ושאינך נוסע לרחובות אלא לירושלים, ואם כן כיצד אתה לא חושש לשנות את הקו ולסכן את עבודתך בשורות החברה?!".

כאן, חייך הנהג, והשיב לנוסע בבת צחוק: "האמת היא, שהקו שלי לא היה כלל 318, אלא - - - 402!. 

הנה בחדר הפיקוח ראו (על ידי מצלמות), שישנם בתחנה ההיא בבני ברק אנשים רבים הממתינים לאוטובוס שיושיעם. 

הוכרז שחייבים לשלוח לשם אוטובוס, וביקשו ממני לשמש כנהג. 


כפי שידוע לך, מנהג הנוסעים הממתינים זמן ארוך כל כך, להביע את רוגזם וקצפם כלפי הנהג (אף שלא לו החטא והאשמה), ומכיון שחששתי מתגובות חריפות של הנוסעים, החלטתי לנקוט ב'תחבולה' מקורית, ופשוט החלפתי את המספר טרם הגעתי לתחנה ל-318, כשהתכנון היה בכל מקרה לקחת אתכם לירושלים, רק לא בתור נהג נזוף, אלא אהוב ואהוד... ואכן הרווחתי שכל ה'קללות' נהפכו ל'ברכות' על בלי די...".

---

[1] "וכשמת טבי עבדו – קבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו: "לא לימדתנו, רבנו, שאין מקבלין תנחומין על העבדים"? אמר להם: "אין  טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה" (משנה, ברכות ב,ז). במשנה (סוכה ב,א) מצאנו שרבי שמעון מספר לזקנים שטבי עבדו היה תלמיד חכם.

[2] הרב יהושע שפירא (לצאת מהדעת).

פרשת בהעלותך - מעלת מעשה טוב

מעלת מעשה טוב

במדבר (יב,טו): "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם".

מרים מצורעת מחוץ למחנה, והעם ממתין לה שבעה ימים, עד שתטהר ותשוב למחנה. במה זכתה לכך?

מגלים חז״ל (סוטה ט:): ״מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר ״ותתצב אחותו מרחוק״ - לפיכן נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר״״.

אומרים התוספות (סוטה יא. ד״ה מרים): ״לאו דווקא נקט שעה, אלא שליש או רביע, דקתני בתוספתא מדה טובה מרובה ממידת פורענות על אחת חמש מאות...״.

בשבעה ימים יש 168 שעות, שזה 500 שלישי שעות (ועוד ארבע שלישי שעות שעליהם אומר ה'שפתי חכמים' שאותם אין להכליל בחשבון כי מרים קיבלה אותם בשכר הליכתה לקרוא לאם הנער, או מכיון שאין הם מגיעים לסך של יום שלם).

מרים, ילדה קטנה, בת שש, ממתינה רבע שעה, להשגיח על אחיה הקטן!

מה היא מקבלת בתמורה? שכעבור עשרות שנים ימתינו לה שבעה ימים שלמים - שש מאות אלף רגלי, על נשיהם וטפם, ובתוכם משה רבינו, והמשכן, וארון הברית...

הרבה מעשים שנראים לנו כאן קטנים עושים רעש גדול בשמים!

ילקוט (מלכים רמז רמ״ד): ״אמר הקב״ה (לנבוכדנצר): אתה פסעת שלש פסיעות בשביל כבודי, חייך אני מעמיד ממך שלש מלכים שליטין מסוף העולם ועד סופו...״[1].

מדרש פליאה: "ישראל אינם יודעים השכר המגיע להם עבור נקיות המנעלים בערב שבת, ״מה יפו פעמייך בנעלים, בת נדיב" וזהו שכתוב: ״והיה ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק" (ישעיה כב,י).

מה הקשר בין השכר עבור נקיון הנעליים לבכי והמספד?

מסביר ה״אוהב ישראל" מאפטא זצ״ל על פי משל:

משל למה הדבר דומה? לעני שהיה מהלך בדרך. הגיע להר אחד וראה בו אבנים יפות, הניח כמה מהן בתרמילו. כיון שהכביד עליו משאו השליך את האבנים והמשיך ללכת. הגיע למקום ישוב ורצה לאכול באכסניה. חיפש בתרמילו אחר פרוטת נחושת לקנות בה אוכל ולא מצא. בירכתי התרמיל הבחין באבן יפה, קטנה, ששכח להשליך בדרך. הוציאה. שאלו האכסנאי: "מה זה בידך?" ענה: "אבן נחמדה". הביאו האכסנאי אל סוחר באבנים טובות, בחן את האבן, והציע אלף רובלים תמורתה. נעתקו המלים מפיו. חשב הסוחר שהעני יודע את ערכה האמיתי של האבן, והכפיל את המחיר. נפל העני לארץ, מרט את שערות ראשו ופרץ בבכי מר. נחרדו האנשים: מה אירע? אמר להם: "הלא תרמילי היה מלא באבנים כאלו, גדולות ונפלאות, ואני השלכתי אותן ככלי אין חפץ בו... אם בשביל רסיס אבן זה אקבל אלפיים רובלים, כמה היו שוות האבנים הגדולות והכבדות!"

כך, כשיבוא האדם למרום אחרי מאה ועשרים שנה, ולא תהיה בידו אלא מצוה זו שניקה את נעליו בערב שבת - וייראה מה גודל השכר על מעשה פעוט זה, ״מה יפו פעמייך בנעלים״, הרי יפרוץ בזעקה גדולה ומרה על המצוות הגדולות והנכבדות שהשליך אחרי גוו - ״והיה ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק״.

במושב שורש פועל בית הארחה בהכשר מהודר, ניסה המשגיח לארגן מניין לתפילת מנחה, ולא נמצאו אלא תשעה. יצא, ומצא קשיש גלוי ראש. שאל האם יאות להצטרף להשלים מניין. ענה, שאינו יודע להתפלל. אמר לו: ״תשב בצד עשר דקות, ותאפשר לנו לומר קדיש וקדושה״. הסכים ועלה. לפתע הגיע אדם שטרם התפלל, והשלים למניין מתפללים. הודה המשגיח לאותו קשיש, ושיחררו.

כעבור זמן, נפטר היהודי הקשיש. ימים מספר לאחר מכן הופיע בחלומו של המשגיח, ואמר לו: ״הזוכר אתה שביקשתני להשלים מניין, והסכמתי, ולבסוף לא נצרכו לי?״

״זוכר אני״, השיב המשגיח.

אמר לו הלה: ״ובכן, דע לך, שאין לך מושג כמה שכר מקבל אני בעולם העליון עבור אותה נכונות לאפשר אמירת קדיש וקדושה!״ רק ביקש, שהמשגיח יאתר את בניו ויבקש מהם לומר עליו קדיש.

- אם כזה שכר מקבלים על הנכונות בלבד, כמה שכר היה מקבל עבור השלמת מניין בפועל. עבור הישיבה בצד, אף מבלי להתפלל!

- כמה שכר מחכה למי שמהווה חלק מהמניין, ומיצירת המניין, מ״עשרה ראשונים״!

- כמה שכר מצפה למי שמתפלל במניין שלוש תפילות ביום - ולא יום אחד, אלא שבעה ימים בשבוע, חמישים ושניים שבועות בשנה, עשרות שנים?

כמות השכר מעידה על עוצמת הפעולה של המצוה!

אם חושבים על כך שהשכר זה עצם הדבקות בה' אז בכלל זה רווח עצום!!!

ה״לב אליהו״ זצ״ל היה אומר בשם רבו, הסבא מקלם זצ״ל:

כדאי היה לפני הבורא יתברך לברוא עולם ומלואו, את כל היקום, כדי שבמשך אלפי שנות קיומו יהיה בו יהודי אחד, שיאמר פעם אחת בכל ימי חייו: ״ברוך הוא וברוך שמו״!

והוסיף: ואלף ״ברוך הוא וברוך שמו״ אינם מגיעים לשכר עניית "אמן״ אחת[2]!

והמשיך: ואלף אמנים, אינם מגיעים לשכר עניית ״אמן יהא שמיה רבה מברך" אחד!

וסיים ואלף ״אמן יהא שמיה רבא מברך״ אינם מגיעים לשכר תיבה אחת של תלמוד תורה!

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: בשיעור קבלה אתה לא עונה אמן, ב"ה וב"ש, קדיש, כלום! אתה עכשיו בלימוד תורה!!!

בספר שופטים (פ"ג) מסופר שכאשר בא אהוד בן גירא לעגלון מלך מואב לנקום נקמת עמו לרצחו נפש, כתוב ״ויאמר אהוד: דבר אלוקים לי אליך. ויקם (עגלון) מעל הכסא".

דרשו רבותינו (ילקוט, שם): ״רות וערפה בנותיו של עגלון היו. אמר הקב״ה: אתה חלקת לי כבוד ועמדת מכסאך בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בן ואני מושיבו על כסאי, שנאמר (מלכים א,כ): ״וישב שלמה על כסא ה׳ למלך״.

אפילו עגלון שהוא מבני מואב שהתורה גזרה עליהם: ״לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳״ לדורות עולם, השלימה פעולה זו, שהיה בה משום כבוד אלוקים, מהפיכה בנפשו עד כדי כך שזכה ונמצא ראוי שדווקא מיוצאי חלציו תוקם מלכות ישראל.

שפת אמת (על העקידה): ״צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות״.

דוגמא קטנה למשהו שאפשר להתחזק בו:

כשאתה זוכה לענות 'אמן' אתה צריך לכוין שילוב 'הוי-ה אדנות' כמו שכתוב בסידורים הספרדיים.

לפעמים אדם מזלזל בעצמו ואומר מה כבר יקרה אם אני אחשוב את השילוב הזה... ולא מקפיד כ"כ...

כותב הרמח"ל שהשילוב הזה הוא היחוד הכי חשוב שיש!

בסדר, אבל יש לקב"ה מלא מלאכים שיכולים לעשות את זה, מה הוא צריך אותי?

רמח"ל (ספר תיקונים חדשים - תיקונא קדמאה):  "אינון אית להו חילא ליחדא שמא כדקא יאות, מאי דלא אשתכח חילא אפילו למלאכי עלאי, בגין דמגו רזא דא קטירו דיחודא נפקין ודאי, מה דלא אשתכח לשום בריה אחרינא בעלמא".

המלאכים לא מתקרבים אפילו לכח שיש ליהודי לתקן ביחוד אחד פשוט...

---

[1] סנהדרין (צו.): "הני ד' פסיעות מאי היא דכתיב (ישעיה לט,א) בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים וגו' משום כי חלה חזקיהו ויחזק שדר ליה ספרים ומנחה (אין) (דברי הימים ב' לב,לא) לדרוש (את) המופת אשר היה בארץ דאמר רבי יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה וכי חלה חזקיהו ואיתפח אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה דכתב (ישעיה לח,ח) הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה א''ל מאי האי א''ל חזקיהו חלש ואיתפח אמר איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא כתבו ליה שלמא למלכא חזקיה שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה ההיא שעתא לא הוה התם כי אתא אמר להו היכי כתביתו אמרו ליה הכי כתבינן אמר להו קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף אמר אלא הכי כתובו שלם לאלהא רבא שלם לקרתא דירושלם שלם למלכא חזקיה אמרי ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא רהט בתריה כדרהיט ארבע פסיעות אתא גבריאל ואוקמיה אמר ר' יוחנן אילמלא (לא) בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל".

[2] החפץ חיים זצוק"ל היה רגיל בכל חג השבועות לספר בפרוטרוט על גר הצדק הגרף פוטוצקי, שהיה בזמן רבינו הגר"א זיע"א, שמסר עצמו על קידוש ה' ונשרף חי לכבוד ה'. ויש קבלה בשם הח"ח שאם היו מנין יהודים עונים אמן על ברכתו שברך אשר קדשנו במצותיו וצוונו לקדש שמו ברבים, היתה באה הגאולה.

מסופר על חסיד של האדמו''ר הגאון בעל ה'אבני נזר' שלא זכה להביא ילדים לעולם במשך שנים, והיה מבקש לעתים תכופות מהאדמו''ר שיברך אותו, אך הרבי מסיבות השמורות עמו נמנע מלברך אותו. המתין החסיד להזדמנות מיוחדת בה יוכל לבקש ברכה מהרבי, והנה הגיע זמן שמחת תורה, והרבי היה שרוי בשמחה עצומה.

החסיד פנה אל הרבי ואמר לו שהוא לא יזוז ממקומו של הרבי עד שהרבי יברך אותו. הרבי ענה לו: האם אתה רוצה שאני אברך אותך שיוולד לך בן שיהיה כומר?

פניו של החסיד החווירו כמו סיד, והוא הבין מדברי הרבי כי הרבי צפה ברוח הקדוש שהבן שיוולד לו יהיה כומר, ולכן הוא לא רוצה לברך אותו שיוולד לו ילד. החסיד לא פנה יותר לרבי בעניין, ואחרי תקופה מסויימת הרבי נפטר ובמקומו התמנה לאדמו''ר בנו רבי שמואל בעל ה"שם משמואל".

האדמו''ר הבן  רבי שמואל  ידע מצערו של החסיד, ופעם אחת בעת שמחת תורה כעת האדמו''ר היה שרוי בשמחה עלאית ניגש מעצמו אל החסיד ואמר לו: אני מברך אותך שהשנה תזכה לזרע של קיימא. להפתעת האדמו''ר החסיד לא רק שלא ענה אמן על ברכת האדמו''ר, אלא שפניו החווירו כסיד והוא כמעט התעלף. הבין האדמו''ר שיש עניין בדבר, ושאל את החסיד מדוע הוא לא ענה אמן על ברכתו ופניו החווירו כסיד. החסיד סיפר לו את מה שאמר לו האבא של רבי שמואל האדמו''ר בעל ''אבני נזר'', שבנו שעתיד להוולד לו יהיה כומר ולכן הוא לא רצה לברך אותו.

האדמו''ר הקשיב, שתק והרהר בינו לבין עצמו. לאחר מכן הוא פנה אל החסיד ואמר לו, אף על פי כן אני רוצה לברך אותך, ועכשיו תענה אמן. האדמו''ר בירך אותו שיזכה בקרוב לזרע של קיימא והחסיד ענה אמן.

סופו של הסיפור היה, שחמישה ילדים נולדו לאותו חסיד. ארבעה מהם מתו על קידוש השם בשואה הנוראה שפקדה את עמנו, והבן הבכור הצליח לשרוד את השואה ולצאת ממנה בשלום. הוא היה אדם כשרוני במיוחד, שלט בכמה שפות, והוא התחפש בימי השואה לכומר וכך שרד. הוא עלה לארץ ישראל וזכה להקים דור של תלמידי חכמים ויראי שמים. ברכת האדמו''ר בעל ה''אבני נזר'' לא ניתנה לחסיד שמום שהיא היתה זקוקה לשמירה שלא תהיה לקללה והבן לא יצא לשמד להיות כומר, וכך ברכת בנו האדמו''ר בעל ה''שם משמואל'' הועילה שיוולד בן לחסיד וכדי שתהיה שמירה לברכה , הועילה תפילתו של האדמו''ר הבן שהילד שנולד רק התחפש לכומר מטעמי פיקוח נפש, ונשאר בחיים שומר מצוות וירא אלוקים. (עלינו לשבח).