פרשת ראה (חודש אלול) - שני ספרי תורה לכל אחד

שני ספרי תורה לכל אחד

ידידיה מאיר בשם הרב משה אהרן ברוורמן (אחד מעורכי הכתבים של הרב דסלר, מוסף שבת של 'יתד נאמן'):

"מי זאת עולה מן המדבר, מתרפקת על דודה" - עם ישראל חוזר מכל המדבריות, מכל הנחלים והנקיקים והחופים וההרים והקייטנות והמסלולים – ישר לתוך האני לדודי ודודי לי של אלול.

אבל מה זאת ההצגה הזאת? למה אנחנו משחקים אותה צדיקים לחודש אחד, אם ברור שאחר כך נחזור להתנהג כרגיל?

אנחנו לא מתחפשים באלול, אלא להפך, כל השנה אנחנו מתחפשים, ובאלול נחשף האני האמיתי שלנו. ברור הרי שכל אדם, בתוך תוכו, רוצה להיות טוב יותר, נקי יותר, מרומם יותר. באלול יש לנו צ'אנס להיות באמת כאלה.

חודש אלול, מכונה "ימי רצון". הכוונה לא רק, כפי שאנחנו רגילים לחשוב, לרצונו של הקב"ה, לאור המיוחד של חודש אלול שיורד משמים, אלא גם לרצון שלנו – אנחנו חושפים בחודש הזה את הרצון האמיתי שלנו. אנחנו מגלים מה השאיפות שלנו ופועלים, עד כמה שאפשר, בהתאם אליהן.

אבל למה להשתנות רק לחודש אחד, אם בין כה אחרי זה ברור שלא נשאר ברמה הרוחנית הגבוהה של אלול ועשרת ימי תשובה?

ההליכה לחופשה היא הוכחה טובה שגם כשמדובר בתקופה זמנית, האדם מרגיש שהוא שואב מכך כוחות להמשך...

אנחנו יוצאים לחופשה, בארץ או בחו"ל, בצימר או במלון. מה עשינו לשם כך? המון. פתחנו יומנים, תכננו, תיאמנו, הזמנו, שילמנו, ארזנו, טרחנו, נסענו, הגענו. וכל זאת, למרות שלכולנו היה ברור שב‑1 בספטמבר חוזרים ללימודים ולעבודה, נכון? הרי אנחנו לא נישאר לנצח בחדר האוכל של כינר או במסלול בג'ילבון או במלון על הרי האלפים (רח"ל). אז אם כך, אם ממילא בסוף חוזרים הביתה, למה כל ההשקעה? מה זאת כל ההצגה הזאת?

התשובה פשוטה: כשמדובר בחופשה – ברור לנו שזה ישפיע על כל השנה כולה. ברור לנו שאנחנו צריכים את פסק הזמן הזה כדי לאגור כוחות להמשך, אפילו אם השינוי באווירה הוא רק לזמן קצר. ברור לנו שבלי השבועות האלה, פשוט נשתגע.

אז למה ביחס לאלול אנחנו לא מבינים את המנגנון הזה? נכון, לא נהיה ככה כל השנה, אבל הניסיון להעלות את הרף לזמן קצר, הניסיון ליצור אווירה אחרת, גם אם לתקופה מסוימת – נותן כוח ואנרגיה לכל השנה כולה. מה שנכון לגבי הקיאקים נכון גם לגבי אמירת "לדוד ה' אורי וישעי".

בכל שנה, בחודש אלול, היו מגיעים לישיבת קלם המיתולוגית, מהתובעניות והקפדניות שבישיבות המוסר, יהודים יקרים, עובדי השם, מכל רחבי ליטא, שכבר לא למדו בישיבה, אבל רצו להעביר את הימים האלה בתוך האטמוספירה המיוחדת שלה. ואיך הם קראו לתקופה הזאת, התלמידים הזמניים, שם בקלם, שחזרו לישיבה רק לאלול? "חופשה רוחנית". כן, הם באו לשם, מבחינתם, לחופשה השנתית שלהם, לאגור כוחות לכל השנה שמגיעה אחר כך. לתפוס ראש.

דברים (יז,יח): " וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

גמ' (סנהדרין כא:): "וכתב לו את משנה וגו' (דברים יז,יח) – כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו".

רמב"ם (הלכות מלכים ג,ה): "בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד. אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד, כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצֻווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו".

הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון (בנין אב פרשת שופטים): "הצורך בשתי תורות למלך, אחת בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו, יש בו כדי ללמד שמלבד ס"ת שבחיקו שיוצאת ונכנסת עמו, צריך גם ס"ת בבית גנזיו, ויש בדבר רמז לכך שס"ת שיוצאת ונכנסת עמו צריך להיות בחיקו בממדים קטנים ומתאימים לכך, ס"ת זה יכול גם להשחק במשך הזמן וכדומה, על כן צריך להיות לו ס"ת גדול ומהודר שמונח בבית גנזיו שבו ילמד בנח בביתו, וספר תורה זה יהיה שמור מכל משמר, ולצורך שתהא נכנסת ויוצאת עמו יהיה לו ס"ת אחר המונח בחיקו.

ויש בהלכה זו ללמד שאף שיש ללמוד ולישם התורה בכל מקום ובכל שטח שתהא יוצאת ונכנסת עמו, יש לשמור ולהקפיד וללמוד תורה בבית המדרש במקום שלא נגעו בה ידים, ואינה מושפעת מכל דבר אחר ואינה יכולה להשתנות או להחסר ח"ו, ועל כן צריך המלך שתי תורות, אחת לצאת ולבוא ואחת מונחת בבית גנזיו, שנשמרת במקורה ובקדושתה כדי לתאם בין שניהם".

גם לנו האנשים הפשוטים יש את 'הרצוא ושוב...', יש לנו את הזמנים שהספר תורה הקטן בנשמה שלנו נשחק מרוב חיי המעשה וההתחככות עם עולם המעשה.

ויש לנו את הספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, אלו העוצמות הנשמתיות הפנימיות האמיתיות שלנו!

חודש אלול זה הזמן שבו לומדים מהספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, זה שלא נשחק במשך השנה...

הרב קוק (אגרת שעח): "בני עליה, יש להם סדר מוכן לזמן הקטנות, הלקוח מנובלות חכמה-של-מעלה שבגדלות. ומתוך שהם משתמשים בו, כמו שאדם משתמש בלילה לאור הלבנה או לאור הנר, עד שיגיה אור היום, לפיכך עומדים הם תמיד על עצם טהרתם "עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה".

בחודש אלול אנחנו שואבים מנובלות חכמה של מעלה כדי שיאירו לנו למשך כל השנה!