פרשת נצבים - בחירה רגעית

בחירה רגעית

דברים (ל,טו): " רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע".

הרבי הרש"ב  (מעובד על-פי ספר המאמרים תרנ"ט עמוד כ): "בכמה מקומות בתורה אנו מוצאים רעיון דומה: בורא העולם מתווה בפנינו שתי דרכים פוטנציאליות. דרך אחת מובילה לחיים ולטוב, ואילו השניה אפופה בחושך ורוע, והבחירה נמצאת בידינו.

בכל פעם שאנו קוראים פסוק זה, קל לדמיין את עצמנו עומדים מול פרשת דרכים עם שני שלטים זוהרים המצביעים על כיוונים הפוכים. ההחלטה נשמעת דרמטית כל-כך, כזו העומדת בפנינו פעם בחיים, או לפחות בהזדמנויות מיוחדות.

האמת היא שאת הבחירה בין חיים למוות עלינו לבצע בכל יום ובכל רגע, שכן כל דבר בעולם מורכב מחיים ומוות גם יחד ועלינו לדעת לבחור בין השניים.

בכל נברא גשמי יש את המוות שבו, מציאותו הפיזית והחומרית, ואת החיים שבו, הרוח האלוקית המעניקה לו חיים.

כשאנו מביטים סביבנו על הבריאה אנו עלולים לראות ולרדוף רק אחר החומריות שבה, ולפיכך מזכירה לנו התורה: "ובחרת בחיים!" - זיכרו והביטו את החיים האלוקיים, המציאות האמיתית השוכנת בכל פריט ופריט בעולמנו זה. אל תראו מול עיניכם רק את האלמנט הפיזי שכן הוא בן תמותה שיחלוף ואיננו. החיים היא הרוחניות שתעמוד לנצח, ובה יש לבחור.

חברת 'פריוריטי מנג'מנט' משיקגו, הקדישה שנה שלימה לסקרים ותחקירים כדי לבשר לנו שהקצאת הזמן שלנו בני האדם בחברה המודרנית, בהחלט לא יעילה.

למשל: באמבטיה אנחנו מבלים שבע שנים, לאכילה אנחנו מקדישים שש שנים, חמש שנים אנחנו עומדים בתור (ותמיד התור השני יתקדם מהר יותר), ארבע שנים הולכות לנו על ניקיון הבית (אנשים רגילים, לא מרוקאיות...), שלוש שנים להכנת ארוחות, שנה אנחנו מחפשים דברים שלא שמנו במקום, שמונה חדשים אנחנו פותחים דברי דואר שאינם מעניינים אותנו, שישה חודשים אנחנו ממתינים שהרמזור יתחלף מאדום לירוק.

(הסקר הזה כנראה היה לפני שהמציאו את הפייסבוק והווטסאפ...)

בקיצור, "לא נשאר זמן לחיות"...

הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק"ל, היה מספר לתלמידיו בשיחות המוסר על הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בעל כף החיים, שהנהגותיו היו פלא פלאים: בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה, לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא ק"ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון, משכים לפני עמוד השחר, ללמוד ולהתפלל בנץ ואח"כ חוזר לביתו, ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה, מגיע לישיבה, לומד וכותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.

אחר כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים, לפני האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכת על נטילת ידים והמוציא בכוונות, וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות, אח"ז למד בכל יום ח"י פרקי משנה, ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב, אמר פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון עם כל הכוונות, כך נהג לעשות יום יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות. בצאתו מביה"כ נהג לברך אשר יצר מהסידור עם הכוונות. עוד היו לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול, איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים, שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:

הגמ' אומרת (ראש השנה ב:) שמקצת השנה כשנה - "תנו רבנן מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה (פרש"י רש"י כלומר כלתה לו שנתו, ומעתה מונין לו שנה שניה) וכו' ויום אחד בשנה חשוב שנה".

אמר אחד הרבנים שהטוב בערב ראש השנה להרהר בתשובה ולחזור בתשובה בכל כחו, ואז כיון שמקצת שנה ככולה יחשב לו שהיה בהרהורי תשובה כל השנה ואז יגזרו עלינו גזרות טובות ומחשבות טובות לעתיד.