זדונות נעשות כזכויות
הייתי בחורה צעירה טובה מבית טוב, בחורים החלו להתעניין
ולשאול אודותיי וההצעות היו רבות ומגוונות. כמובן שלא התלהבתי מכל הצעה, היו לי
דרישות!
יום אחד הציעה לי חברה של אמא שלי בחור שלדבריה הוא בחור
זהב! בחור טוב, חביב, חברותי, רגיש וחכם. היא אמרה שהוא כמוני, נפגש הרבה אך לא
מצא עדיין את הבחורה המתאימה. הסכמתי לפגוש אותו ולראות במו עיני על מי מדובר.
קבענו במסעדה, הכל טוב ויפה, אך ברגע שראיתי אותו מתיישב
מולי הבנתי למה הוא עדיין לא מצא את הבחורה המתאימה לו.
הוא אמנם בחור רגיש, נבון, פיקח, משעשע, חביב, אדיב, בחור
ממש מיוחד! התרשמתי שאכן מדובר בבחור טוב!
אבל... הייתה לו צלקת נוראה על הפנים! צלקת ממש דוחה...
שהתחילה מהעין והגיעה עד לסנטר...
פנים טובות ועדינות, ניכר שהוא היה בחור יפה... אבל הצלקת
הורסת את הכל!
היה לי ברור שאין מצב, אני לא אפגש איתו עוד! אני לא יכולה
להרשות לעצמי להיות בקשר זוגי עם בחור שיש לו פני צלקת, אחד כזה שאני אפילו לא
מסוגלת להביט בו...
כשהפגישה הגיעה לסיומה, הוא שאל אותי בעדינות ואפילו עם קצת
חשש: "אני לא יודע מה איתך, אבל אני ממש נהניתי בחברתך ואשמח להיפגש איתך
שוב. מה את אומרת?"
לא יכולתי לענות... לא יכולתי הוציא מילה מהפה... התביישתי,
התחלתי להתפתל בכיסא, לא מצאתי את המילים הנכונות כדי להגיד שאני לא מעוניינת...
השפלתי מבט ושתקתי...
הוא בחור כל כך רגיש, שאפילו לא האיץ בי. ניכר היה שהוא רגיל
לתגובות כמו שלי.
הוא שאל שוב בעדינות בקול נעים: "אז מה תשובתך?"
"אמממ... תראה.... " התחלתי
לגמגם "אתה בחור מצויין, בחור ממש טוב! ממש התרשמתי ממך... אבל..."
ברגע שאמרתי את המילה "אבל", הוא קם מהכיסא,
הסתובב והשפיל את מבטו.
לאחר כמה שניות אמר בקול שבור: "אני יודע מה ה'אבל' שלך
אומר... ה'אבל' הזה מה שגרם לשאר הבחורות לברוח..."
שתקתי, לא ידעתי מה להגיד!
הוא הסתובב מעט, אמר לי: "שיהיה לך המשך לילה נעים
ובהצלחה בכל!" והלך עצוב ומושפל.
אני מצידי, נשארתי לשבת עוד כמה דקות... בכיתי! הרגשתי רע
מאוד!
גם כעסתי! כעסתי על החברה של אמא שלי, חשבתי לעצמי : איך היא
מעיזה בכלל להציע לי בחור מבלי להגיד לי שיש לו צלקת! איך היא העיזה בכלל לגרום לי
לפגוע ולשבור בחור בצורה כזאת!
חזרתי הבית ומיד טלפנתי אליה. היא ענתה ולפני שהספיקה להגיד
לי "שלום" התחלתי לתקוף ולדבר ברצף, סיפרתי לה הכל! הסברתי לה כמה זה
היה משפיל בשבילי ובשבילו.
אחרי שסיימתי לדבר ולפרק את כל התסכול שלי באוזניה, היא
אמרה: "אני כל כך מבינה אותך וכל כך מצטערת לשמוע... תביני, הוא ביקש ממני
בפירוש שלא להגיד שיש לו צלקת על מנת לנסות את מזלו. הרי אם הייתי מספרת לך שיש לו
צלקת גדולה על הפנים לא היית מעוניינת לנסות ולהיפגש איתו..."
"ברור שלא הייתי נפגשת
איתו!" אמרתי מיד.
"טוב, אז אני מבינה שאת לא
מעוניינת להיפגש איתו שוב..." היא אמרה "אבל אני חייבת לספר לך לפחות
למה יש לו צלקת על הפנים.
כשהוא היה בן 12 הוא התארח בצימרים עם משפחתו בצפון הארץ,
המקום היה עם נוף מדהים ועצים רבים והוא החליט לטייל ולהנות מהטבע. במהלך הטיול
הוא ראה לפתע קבוצת נערים מציקים ומטרידים ילדה קטנה שהייתה בערך בת 9. הילדה
הייתה נראית כל כך מבוהלת, היא עלתה על אחד העצים אבל הבחורים החלו לנענע את העץ
על מנת לנסות להפיל אותה על הרצפה תוך כדי שהיא צורחת ובוכה.
מבלי לחשוב, רץ הילד וצעק להם 'תפסיקו'! וניסה לסלק אותם
באגרופים. אחד הנערים אמר לו: 'לך מפה זה לא עניינך!' אך הילד בשלו צועק 'תפסיקו!
תפסיקו!' ובעט בהם.
זה הרגע שהבחורים עזבו את הילדה ופנו אל הילד, הם הרביצו לו
חזק בלי רחמים. ואז תפס אחד הנערים קרש והרביץ לו עם הקרש. הבעיה שבקרש הזה היה
נעוץ מסמר חד... וזה מה שהרס לו את הפנים וגרם לצלקת שעל פניו...
הוא סיפר לי שלא היה אכפת לו שהרביצו לו, העיקר שראה שהילדה
הסתלקה וניצלה מאותם נערים.
אז את מבינה, הוא באמת בחור טוב, פשוט המקרה הזה הרס לו את
הפנים... הלו? הלו?? את שומעת אותי???"
לא עניתי, בכיתי! בכיתי כל כך שלא הצלחתי אפילו להשמיע קול...
בקושי רב, עניתי בבכי: "אני רוצה לצאת איתו, אני מסכימה!"
"מה?! באמת?!
את רצינית?!"
היא הייתה בהלם!
"כן! אני רצינית, אני אשמח להיפגש
איתו שוב"
"מה גרם לך לשנות את דעתך?"
היא שאלה
"הצלקת!" עניתי בבכי
"הצלקת?! איך זה שפתאום הצלקת שלו
גרמה לך לשנות את דעתך?"
"את טועה זאת לא הצלקת שלו, זאת
הצלקת שלי! אני הייתי הילדה שהוא הציל!"
אתם מבינים, הבחור הזה הוא היה הילד שהציל אותי כשהייתי בת 9
מאותם נערים! אני זוכרת את זה טוב, איך הוא לא פחד ואפילו שלא הכיר אותי הסתכן
בשבילי!
אני גם זוכרת שראיתי את הפנים שלו מלאות בדם... הרבה שנים
תהיתי מה עלה בגורלו...
אני ממש מתרגשת לכתוב את הסיפור הזה!
אני כותבת לכם כאישה נשואה לבעל מדהים, הבעל הכי טוב שיכולתי
לבקש...!
העבירות שלנו, הצלקות שלנו - זה בשבילו! "על שמך
הורגנו כל היום"!
אז הוא אוהב את הצלקות הללו!!!
בתנאי שתחזור בתשובה ותכריז שאתה חייל שלו כי אם לא אז
אלו צלקות בשביל ההנאות שלך...
גמרא
(יומא פו:): "אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר:
'שובה ה' עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך' (הושע י"ד, ב')... איני? [האם זה אכן
כך?], והאמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות...? לא קשיא! כאן
מאהבה, כאן מיראה[1]".
הרב קוק
(אורות התשובה פט"ז): "כל זמן שלא שב האדם מחטאו ....הרי הוא מונח תחת
הסבל של בחירתו והאשמה של כל מעשיו וכל תוצאותיהם הרעות מוטלות עליו. אמנם אחרי
הארת התשובה מיד נמסרים למפרע כל המגרעות ותוצאותיהן המרות לרשות גבוה...
ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה... אשר 'כל מעשינו פעלת לנו' ".
כלומר, מצד אחד האדם הוא בעל בחירה חופשית, וכל עוד לא שב על חטאיו, הרי
זו יצירה אישית שלו והוא משלם את המחיר הכבד על חטאיו. ומצד שני, לאחר תשובה
מאהבה, מתברר כי העבר היה רצון ה' והאדם היה רק כלי חיצוני שביצע את הדברים ללא כל
מעורבות מצידו (הסבר הרב פרוינד, שם).
רבי צדוק הכהן
מלובלין (מחשבות
חרוץ טו [ח]): "כי זהו תכלית התשובה, לתקן הקודם עד שישוב לימי עלומיו וכמי
שלא חטא.
וזה סוד נעוץ סופה
בתחילתה... והיינו כי התמימות הוא השלימות לגמרי, ומה שיש לו ראש וסוף אינו תמים
וכולו בשלימות, שהרי זה ראש וזה סוף, ואינו נקרא תמים אלא דבר העגול שאין בו ראש
וסוף.
וזה סוד עיגולין
ויושר... שיתגלה אור העיגולין, היינו אחר תיקון הכל. שאז הסוף ומדריגה היותר
אחרונה, אחר שנתקנה, היא מתאחדת עם ההתחלה ומדרגה היותר עליונה. וכשמתחבר הסוף עם
ההתחלה אז נעשה מהיושר עיגול, ואין כאן עוד חילוק מדריגות.
וזהו המקום שבעלי
תשובה עומדין שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי הם חלוקים למדרגות וכל צדיק
נכוה מחופתו של חבירו... מה שאין כן בעל התשובה... הוא זוכה להשגת אור העיגולין
שאין שם מדריגות כלל, ומשפל מדריגתו בתחתית וסוף הכל יוכל להתאחד עם ההתחלה וראשית
הכל".
המקובל האלקי הרש"ש (נהר שלום לט.): "אפילו עוון
חילול ה' שעליו אמרו חז"ל (יומא פו.) שרק המיתה מכפרת – נתקן ע"י התשובה
בשעת תקיעת שופר"!
רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי״ע: "רבונו
של עולם, הרי צוית בתורה הק', רק כמה תיבות ׳יום תרועה יהיה לכם' (במדבר כט,א),
ועל מילים ספורות אלו דרשו חז״ל תילי תילים והגיעו למאה תקיעות בכל יום מימי ראש
השנה, ובמרוצת השנים מצטרפים אלפים ורבבות של קולות השופר שתקעו בני ישראל בימים
אלו, ולעומת זה אנו מבקשים רק תקיעה אחת, ׳תקע בשופר גדול לחרותינו' ומדוע לא תמלא
את בקשתנו לגאלנו"!?!
[1] תשובה בארץ ישראל מאהבה:
כותב הזהר הק'(ג' קיח.):
"כתוב אחד אומר (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה' בשמחה' וכתוב אחד אומר (שם ב,יא)
'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא
קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא".
הרב
קוק (יש לך כנפי רוח עמ'
שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על כן ההדרכה של עם
ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת הענש, שאין ראוי
להשתמש בה בקביעות".
הרב
קוק ('עקבי הצאן' מאמר הדור): "דורנו
מאד מוכשר הוא 'לשוב מאהבה' – כי בדורנו אי אפשר להטיל שום אימה ופחד בין מוחשי
בין ציורי בין חומרי בין רוחני. דורנו מוכשר רק להתרומם. הוא לא יכול גם אם ירצה
להיות כפוף ושחוח, הוא לא יוכל לשוב מיראה אלא מאהבה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!