גאולה ותשובה בגדלות!
בהפטרת הנחמה[1] של פרשתנו, קורא הנביא (ישעיהו ס,א-כב) לירושלים לקום מאבלה על החורבן ולהתבונן
במה שקורה בפועל בשטח:
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ
וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל
לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה... שְׂאִי סָבִיב
עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ
וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה... מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים
אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם... תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר
וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר... הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף
וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".
בשמחה גדולה מתקבצים ובאים הבנים האבודים[2],
כולם חוזרים הביתה מהגלות המרה והשמחה האדירה מרקיעה שחקים ופורצת גבולות.
אך אל השמחה הגדולה מתלווה תחושה
נוספת (פסוק ה): "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד
וְרָחַב לְבָבֵךְ".
רד"ק:
"כאדם הנבהל בבוא אליו טובה רבה פתאום"
בדרך כלל הפחד משתק את האדם ומונע ממנו לפעול כראוי, הוא מעצים את הקשיים והופך כל עכבר להר גדול.
אך יש סוג נוסף של פחד אותו מתאר דוד המלך (תהלים ב,יא): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה
וְגִילוּ בִּרְעָדָה".
רבי לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה 'ובזה מתורץ') - מסביר את הפסוק בהסתכלות מחודשת
- פירושה של המילה 'גילה' היא אכן שמחה, אך היא יכולה להתפרש גם כ'גילוי'.
ההתגלות החדשה משמחת מאוד, אך היא כוללת
בתוכה גם יראה.
ע"פ דברי ה"קדושת לוי"
ניתן להרחיב ולומר שבעקבות הגילוי האדם מרגיש "רעדה" - חשש זהיר מהדרישה
להתעצב מחדש על פי המצב החדש שהוא עומד בפתחו. זהו הפחד שאוחז בכנסת ישראל בתקופה
הנכספת שבה היא זוכה לראות כיצד "הָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ
וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ", ו"תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה
וּשְׂנוּאָה" תהפכי ל"גְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר".
במקום שיתוק מוחלט מתגלה זהירות
מחושבת שלא פוחדת לפעול ולנסות, אך גם מכירה באתגרים ובמורכבויות שבמשימה.
גם פרשתנו פותחת בתיאור השיבה לציון
ובמצוות התלויות בה:
דברים
(כו,א-ב): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ
נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי
הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ
בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ
שָׁם".
ההכרה בשפע
האדיר שמרעיף עלינו הקדוש ברוך הוא, והזכות ליהנות מארץ מיוחדת שנותנת את
פירותיה בעין יפה ומפיקה תנובה מזינה ודשנה ממלאות את ליבנו בשמחה.
הציווי להביא את ביכורי הפירות לבית
המקדש הופיע כבר בפרשת משפטים (שמות כג,יט): "רֵאשִׁית
בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקיךָ".
החידוש שמופיע בפרשתנו הוא מקרא הביכורים (דברים כו,ה-י) שמשלים את המצווה:
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד
מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם
וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים
וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי
אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ
וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ
נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם
הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי
הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'...".
בשעת הבאת הביכורים מוטלת החובה על
כל אחד ואחד לעמוד ולחזור בפרטי פרטים על ההיסטוריה – לא שלי ושל חלקת האדמה שלי,
אלא של העם כולו.
החקלאי הבודד שבמשך השנה נמצא בשדה, נאנק תחת החום הכבד בקיץ והקור המקפיא בחורף, מוצא
את עצמו לפתע במרכז העניינים, לא של מהדורת החדשות היומית, אלא של
ההיסטוריה כולה.
התאנה והרימון שלו קשורות ליציאת
מצרים, לעבודת האדמה שלו יש משמעות אדירה כלפי המרכז הרוחני של עם ישראל, העליה
לרגל אל ירושלים סוללת את הדרך לדורות הבאים.
על ידי הביכורים מבין החקלאי כי הוא
חלק ממערכת ענקית – כלל ישראל, והוא שותף בכינון ההבטחה ש "נֵצַח יִשְׂרָאֵל
לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א' טו,כט). הוא ניצב אל מול הכהן כנציג
האומה, מאחוריו עומדים דורות שלמים שהיו ושיהיו, ומעניקים למעשיו הפשוטים
והיום-יומיים משמעות כבירה.
בניית התודעה הזאת מתחילה כבר בדרך
לירושלים, כפי שמתארת המשנה (ביכורים ג,ב): "כיצד
מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר,
ולא היו נכנסין לבתים...", כולם יחד עולים ועוברים דרך כמה שיותר ערכים בכמה
שיותר רעש בשביל לעלות כקבוצה גדולה יותר, לחזק את ההרגשה הבריאה שבחיבור האמיתי
אל הכלל.
גם מקרא הביכורים עצמו מחזק את אותה תודעה, הרמב"ם (ספר המצוות; מצוה קל"ב) מחלק את
המקרא לשלושה חלקים: "לספר... להודות... ולבקש...". לספר את מה שהיה,
להודות על מה שיש, ולבקש על מה שיהיה. אדם אחד קושר עבר-הווה-עתיד של עם שלם.
הספר הכי מודפס והכי נקרא בעולם זה
התנ"ך.
אם היו מבקשים מאיתנו לכתוב 'טריילר' (תקציר לתנ"ך), זה בטח היה נשמע בסגנון: הם נבחרו על
ידי אלוקים... הם יצאו למסע ארוך שהתחיל במצרים... הם יוצאים ממצרים ומקבלים את
התורה... הם מגיעים לארץ ישראל... ואז - באו להילחם איתם, היו עליות וירידות עד
שהם יצאו לגלות.
אבל התנ"ך לא מסתיים במילים 'וזה
הסוף!' אלא במילים 'המשך יבוא...'.
המילים האחרונות בתנ"ך לקוחות
מהצהרת כורש: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברי
הימים ב' לו,כג).
המשפט האחרון של התנ"ך בתרגום חופשי:
צאו מהגלות, עלו בחזרה לארץ ישראל.
והנה אנחנו, הגענו, שוב אנו עומדים
על סף הכניסה לארץ, נהנים משפע אדיר וזוכים לראות כיצד נבואות התנ"ך מתגשמות
לנגד עינינו, זוכים לקשור יחד עבר-הווה-עתיד ומעניקים למעשינו משמעות נצחית אדירה.
לתודעה הברורה שעכשיו הגיע תורנו יש
השלכות רבות, אנחנו לא מתחילים ב-200 שנה האחרונות,
אנחנו עם עם פז"מ ארוך.
אנו שייכים לעם הנצח שאחראי להוביל
את האנושות, את המציאות ואת ההוויה כולה.
אירועי היום-יום הם הפסוקים של הספר
שלנו – הפרק הבא בתנ"ך - ולנו יש את היכולת והאחריות לשכתב אותם כמו שצריך.
כפי שתיארו זאת חז"ל (רות רבה ה,ו): "אילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: 'וישמע
ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו; ואילו היה יודע אהרן שהקב“ה
מכתיב עליו: 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע
בועז שהקב"ה מכתיב עליו: 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות
היה מאכילה".
כמובן שהמדרש לא בא לצייר את אבותינו
הקדושים, ראשונים כמלאכים, ככוכבי ריאלטי צמאי רייטינג. אלא הוא מחדד את אותה
תובנה שאם בשעת מעשה היינו יודעים מהי המשמעות הנצחית וההשלכות מרחיקות הלכת
שיש למעשינו על האנושות כולה, היינו משתדלים מעט יותר ולוקחים את עצמנו קצת יותר
ברצינות.
ובשביל שלא נתבלבל סיימו חז"ל
את המדרש כך: "ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי:
לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו".
היחס לשיבה לארץ ישראל הוא לא מצמצום
רעדה ופחד להישאר בגלות אלא ממוחין דגדלות ומראיה של גאולה בכל עבר.
גם החזרה בתשובה צריכה להיראות ככה[3]
- מתוך מבט של גאולה ושל גדלות ושל בן יחיד ששב אחרי אלפי שנים לארמון בשמחה וששון
ובניסים גלויים!
הרב קוק (אורות התשובה יד,א): "כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות, אע"פ שהן טובות אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה".
שיחות הראי"ה (רמ"צ נריה, כפר הרואה תשמ"ח, עמ' שנא): "שאלו את הרב חרל"פ זצ"ל: "מה ראית שכה נדבקת ברב, והרי הכרת בירושלים גדולים וצדיקים?"
השיב הרב חרל"פ ואמר: "הכרתי גדולים שהיו להם שעות גדולות, הרבה שעות ביום, אולם היו להם גם שעות של קטנות מוחין, שעות שבהן היו כאחד האדם. לא כן הרב, אצלו לא היו שעות של קטנות, הוא היה גדול עשרים וארבע שעות".
הרב אשר סבג: בכל שנה בחמ"ד יש דמויות מופת שמלמדים עליהם במשך השנה בבית הספר, ובשנה הזו אחד מהדמויות שנבחרו הוא הרב שלמה גורן, מי שהיה הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל.
בשבוע האחרון נחשפתי לראיון ישן שנעשה
עם אחד ממפקדי המעוזים בקו ברלב, שסיפר על אירוע שקרה בתקופת מלחמת ההתשה כאשר
אותם מעוזים חטפו הפגזות מידי יום ביומו, והיו שם הרוגים ופצועים כמעט בכל שבוע.
באחד מהמקרים נהרגו שנים מהחיילים שהיו
בתוך תעלות המגן, והיה צורך לצאת החוצה לתעלות ולהכנס פנימה כדי לחלץ את הגופות,
תוך סכנה ממשית לחיי המחלצים.
הרב גורן יחד עם אותו מפקד מעוז ירדו
למטה לתוך התעלות, כדי לחלץ את הגופות לקבר ישראל, הרב הרגיע אותו ואמר לו אל תדאג
"שלוחי מצוה אינם נזוקים", וכמו שתיאר זאת מפקד המעוז שלא היה אדם דתי,
שבאותו יום במפתיע לא היו הפגזות כלל.
לאחר שהוציאו את הגופות , המצב במעוז
היה מאד ירוד, המורל היה נמוך מאד, והחיילים היו במצב רוח קשה מאד.
מפקד המעוז אמר שבאו למעוז מפקדים ואנשי
רוח שבאו לעודד את החיילים, דברו איתם על מלחמות ועל המחיר שלהם, אבל לא הצליחו
להרים את המורל.
ודוקא באותו יום נורא כשחולצו הגופות,
סיפר מפקד המעוז הרב גורן שלף בקבוק יין, ודיבר איתם לא על מלחמות ומחירים, אלא
על כמה טוב לחיות, ואיך ב"ה זכינו להיות חיים, והרימו כוס לחיים, ושרו
קצת שירים חסידיים, וכשעזב הרב את המוצב, הוא השאיר את החיילים עם מורל גבוה
ובטחון.
הרב קוק כותב באגרת אל הרב
חרל"פ (אגרת שעח באגרות הראי"ה): "ואם
יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת הקץ המגולה ואור
הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן
מאיר בתכונתו...".
אנחנו חוזרים בתשובה בדור הזה מתוך
שמחה, הכרת הטוב, ורצון להיות יותר קרובים לה' אלוקינו שעשה עימנו טובה כ"כ
גדולה בדורות אלו!
[1] שיעור של הרבנות הצבאית מדור
עתי"ד.
[2] אור החיים הק' (דברים כו,א): "והיה כי תבא אל הארץ - אמר והיה לשון שמחה, להעיר
שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) אז ימלא שחוק פינו וגו'"!
[3] רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע כתב לרמוז בפס': "הללוהו בתף ומחול", כי יש מראש
חודש אלול עד יום כיפור ב' פעמים ת"פ [480] שעות, סך הכל 960 שאז הוא זמן
מחילת עונות. וזהו "הללוהו ב-תף" - דהיינו ב' פעמים ת"פ, ואז,
"ומחול" -הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל... ויש בזה רמז נוסף,
שהתשובה והעבודה בחודש אלול צריכות להעשות מתוך שמחה – בתף ומחול, ולא ח"ו
מתוך עצבות ומרה שחורה!
הרב גינזבורג: בספר
ראשית חכמה – ספר מוסר וקבלה שהיו לומדים במשך כל הדורות – כתוב שתשובה ר"ת
תענית, שק ואפר, בכי, הספד. תשובה עצובה מאד... זו התשובה שלפני החסידות.
באה החסידות ואומרת שצריכים לתת ר"ת אחרים
לגמרי למלה תשובה: "תמים תהיה עם הוי'
אלהיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך",
"בכל דרכיך דעהו" ו"הצנע לכת עם הוי' אלהיך". זו באמת התשובה
של הבעל שם טוב, תשובה של עבודת ה' פנימית-לבבית. העיקר תלוי בדעת (מקור מדות
הלב), "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה", הכל בחיות ובשמחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!