Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

פרשת נצבים - עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה

עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה


הפסוק האחרון בפרשה[1] מגדיר את עבודת ה' ותפקיד האדם במילים הבאות:
"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיך".

למרבה הצער והעלבון והיגון, יש אנשים שמוסרים נפש על עבודת ה' ומשתדלים לעשות לו הרבה נחת רוח. רק הבעיה היא שהם לא מוסרים את הנפש שלהם, אלא נפשות של אנשים אחרים. הם מקריבים לשם כך את בני הבית, את האישה והילדים, ומנסים לסחוט מהם עוד קצת עבודת ה'.

הם מסוגלים לאלץ את הילד לשבת על הכסא ולקרוא תהילים - כדי שיהיה לה' עוד קצת נחת רוח, אך הם מתעלמים מכך שהילד לא נמצא בדרגה שהם דורשים ממנו. הם מצפים מבני ביתם "לעבוד על המידות" ולהתעלות על רגשותיהם, ודורשים מהם דברים למעלה מכוחותיהם.

הם לא יבואו לאסיפת הורים בתלמוד תורה ולא למסיבת חומש של הילד, הם גם לא יצאו עם המשפחה לטיול רגלי וכו', אין להם זמן להשקיע בבית... באישה... בילדים... הם מעדיפים להשקיע את הזמן הזה בעבודת ה'. עוד שיעור תורה, עוד דף גמרא, עוד איזו מצווה... הם רעבים כל הזמן לעשות לה' נחת רוח - ולא מעניין אותם שזה בא על חשבון אחרים, על חשבון בני ביתם. מה רע בכך?

מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול... אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים - כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו - והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.
לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.
הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?
נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.
באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

המעשה הזה משקף לנו בדיוק את הרגישות של "עבודת ה'" בצורה נקייה, ומלמד אותנו שלדאוג לנוחות בני הבית "וגשמיותם" - זה א' ב' בעבודת ה'.

בל נשכח את דברי התנא (אבות ו,ד) שאמר: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך".

שמתם לב לדברי התנא? המשפט הפותח הוא כך היא דרכה של תורה. אכן התנא מסיר את הכפפות ופורס לנו את הפסגה הגבוהה של הפרישות והמסירות בעבודת ה', והוא מחכים אותנו בפרטי הפרטים. פת במלח תאכל... על הארץ תישן... אך התנא טורח ומוסיף כאן עוד משפט:

ואם אתה עושה כן, אשריך. אם אתה עושה זאת ודורש מעצמך להתאמץ, סימן שאתה בדרגה גבוהה. אך אם אתה דורש מאחרים את הדרגה הזו, אוי לך! שהרי זה גובל בהתעללות ואכזריות.

וכבר אמר האדמו"ר מקוצק: בן תורה אמיתי אמור לדאוג לרוחניות שלו, ולגשמיות של הזולת. ולצערנו, יש כאלו שעושים ההיפך. הם משקיעים היטב בגשמיות שלהם, ודורשים מבני ביתם את הרוחניות הגבוהה ביותר.

עובד ה' לא מפעיל את אשתו וילדיו על טורבו כדי להפיק מהם עוד כמה מצוות, הוא יודע גם לסגור את הספר ולהתפנות לאשתו וילדיו ולהקדיש להם זמן ולשחק עימהם ולרדת לרמתם "כמה שצריך" - ולשוחח עימם "שיחת חולין", והוא מבין שכל זה נקרא עבודת ה' מושלמת.

מי שחי כך, עובד את ה' בצורה הכי גבוהה, ואשריו בזה ובבא. בעזרת ה' הוא עוד יראה את התוצאות בחינוך הילדים ובשלום בית, ביחסי גומלין עם החֶברה, ואין ספק שישועת ה' תלווה אותו תדיר. מצד שני מי שלא חי כך, מי שמשקיע בעבודת ה' ועושה זאת על חשבון "נוחות" אשתו וילדיו, צר לנו לאכזב אותו - אבל חובתנו להודיעו שהוא עושה ההפך מרצון ה'. מדוע?

נפסק בהלכות צדקה (שו"ע יו"ד רנ,א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול - ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר - שהרי זה "צורך נפש" שלו.

נציין רק שהגמרא (כתובות ס"ז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו - ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד].  הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל!!!

לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".
אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש - ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) - ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה', וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה' עליונה ביותר.

לקראת סיום הפרשה, כותבת התורה את הפסוק הבא:

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶך".

כל מי שמבין עניין, רואה כאן שתי שאלות מהותיות:
א) מדוע התורה כפלה את דבריה פעמיים? "חיים ומוות", "ברכה וקללה"?
ב) מה הקשר בין עבודת ה' של האדם - לילדיו (וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ)?

ההסבר פשוט: עם ישראל קיבל בהר גריזים "קללות וברכות". קללות - אם יעשה עבירות, וברכות - אם יעשה מצוות.

כעת באה התורה ומודיעה לאדם דבר נוסף. חוץ מזה שהנך צריך לדרוש מעצמך לבחור את מסלול המצוות (הברכה) - ולהיזהר מהעבירות (מהקללה), עליך להתייחס למערכה נוספת - מערכת שנקראת "חיים ומוות".

עליך לדעת למזג את המצוות עם החיים הכלליים, עם החברה והמשפחה, ולא לצער את הציבור ולצמק את נוחותו - רק בגלל שבא לך להתקדש.

התורה נוקטת זאת באזהרה חמורה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. בורא עולם רוצה שעבודת ה' של האדם לא תפריע לו לנהל "חיי משפחה", ושהיא לא תיעשה על חשבון אשתו וילדיו - ולא על חשבון נוחותם. בורא עולם חפץ שהחיות הרוחנית של האדם לא תסתור את הלְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.





[1]  בשם אברהם לוי אתר חידוש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!