Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 13 בספטמבר 2016

חודש אלול - ברית מילה שוב ושוב

ברית מילה שוב ושוב


יש לי שתי בשורות - אחת טובה, ואחת פחות:
הפחות טובה – אנחנו צריכים לעשות שוב ברית מילה...
הבשורה הטובה היא שזה לא כואב...

כולנו, לא רק הגברים, צריכים למול את הלב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם". לעתים הלב ערל, אטום וקשה כאבן, צריך למול אותו שוב ושוב, לרכך את הקושי ולעורר את הרצון לשוב אל ה'.

אך מיהו המוהל? מי עושה ברית מילה ללב שלנו?
הפסוק "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" אומר שזו המשימה שלנו.
אך פסוק אחר אומר "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ", ומכאן שה' הוא המוהל!

אלא שהתפקיד שלנו הוא להתחיל את מה שאנחנו יכולים, ואילו הקב"ה מבטיח שהוא ימשיך וימול את השאר.

זו העבודה של חודש אלול, ר"ת: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ  אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ".

איך מלים את הלב???

דברים (יא,יג): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹוהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם".
גמרא (תענית ב.): "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה".

כדי שהתפילה תעבוד על הלב צריך הלב להיות שותף מרכזי בתפילה!

הרב יהושע שפירא: חז"ל פוסקים שכשאדם עומד להתפלל, הוא צריך לראות את עצמו כאילו הוא עומד בבית קודשי הקודשים[1].
מי בכלל מעז להיכנס לבית קודשי הקודשים? הכהן הגדול, פעם בשנה לאחר הכנות ואזהרות מרובות, כשכל העם מגבה אותו, לובש בגדי לבן מיוחדים ונכנס לבית קודשי הקודשים בחיל וברעדה.
כיצד כל אחד מאיתנו יכול להיכנס לקודש הקודשים שלוש פעמים ביום? איך אפשר לעמוד שם?! כתוב "והזר הקרב יומת".
לפי דברי המשנה, מזהירים את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים שלא ישנה מסדר העבודה, "הוא פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים". למה מזהירים אותו?
הצדוקים טוענים שעל פי פשט צריך להדליק את הקטורת מחוץ לקודש הקודשים ורק אז להיכנס פנימה. לפי סברתם, אי אפשר להיכנס לבית קודשי הקודשים בעיניים פקוחות ולזון בהן מהשכינה. לכן, כפי שעולה אף מפשט הפסוקים, אסור להיכנס לקודש הקודשים אם אין ענן, "כי בענן אראה על הכפורת".
אבל רבותינו דקדקו בפסוקים ואמרו להפך, שהכהן הגדול מבעיר את הקטורת רק בקודש הקודשים עד שהבית מתמלא כולו עשן.
זה אומר שצריך להיכנס למקום כזה בעיניים גלויות!

כשיהודי עומד להתפלל, עליו לעמוד בבית קודשי הקודשים! אל"ף בי"ת של חוויה של עובד ה' זה שהוא נמצא בקודש הקודשים.
כשיהודי מדבר עם ה' יתברך, היכן הוא נמצא? אין עולם, אין בית, אין בית הכנסת. הוא בבית קודשי הקודשים! לעומת מה שנראה בעיני בשר ודם, האמת לאמיתתה היא שהנשמה נמצאת בבית קודשי הקודשים. להיות שם, ולהתפלל שם במובן של לדבר עם ה' יתברך, זו תפילה של יהודי.

כשאני עומד בבית קודשי הקודשים, איך הקב"ה מתייחס אליי? הוא שמח שבאתי? הוא אוהב אותי? הוא מקבל את פניי במאור פנים? הוא כועס עליי? הוא מסויג?

הבעש"ט אומר שהקב"ה אוהב כל יהודי כמו אדם שנולד לו בן יחיד לזקוניו. אתם יודעים מה זה לחכות לילד עשרות שנים? אין לכם מושג איזה אוקיינוס של געגועים, איזה גלים של כמיהות! הקב"ה אוהב כל יהודי כמו אדם שנולד לו בן יחיד לזקוניו! וגם זה רק מה שהפה יכול לומר והאוזן יכולה לשמוע. באמת אהבתו היא לאין ערוך מזה כי לאהבתו אין חקר.

כשאתה בא ועומד לפניו, יש מאור פנים עצום. אתה אומר: "ריבונו של עולם, אבל אני לא ראוי". מה הקב"ה אומר לך? "איך אתה לא ראוי? אתה הבן שלי! זה הבית שלך! אין לך מושג כמה געגועים יש לי שתבוא ותהיה פה. כל כך הרבה תפילות עשיתי שכל פעם תחזור שוב". הוא אומר: "אני רוצה שתתקשר אליי. לא כל יום, לא רק שלוש פעמים ביום, מאה פעמים ביום!"

הבעש"ט אומר שאם יהודי היה יודע שעל כל מילה שהוא מתפלל הקב"ה מנשק אותו באמת ובתמים, איזה תפילות היו לו!

ובאמת זה כך. אדם עומד והקב"ה מקבל אותו במאור פנים. אומר לו האדם: "אבל מי אני, עפר ותולעה", והקב"ה משיב: "אתה הבן שלי, זה המקום שלך".
ואז היהודי אומר: "אבל אשמתי, בגדתי"!?! אך הקב"ה משיב: "אל תדבר על זה, אינני רוצה לשמוע. אתה הבן שלי, אני רוצה לטהר אותך. אחרי זה נרחץ אותך, אבל קודם כל תבוא הביתה!". התחנון מופיע רק אחרי העמידה לא בתור הכנה ולא בתור תנאי כניסה...

כשאתה בא לבית קודשי הקודשים, הקב"ה רק מאיר לך פנים. תמיד. כפי שכתוב "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו". כשאתה בא לשם, הוא קרוב.

ומה ה' אומר לך? "בקשו פני!" - יהודי, תעשה לי טובה, תבקש ממני שאני אאיר לך פנים! הקב"ה כולו רק מתגעגע וכוסף ומשתוקק שנבוא לבית קודשי הקודשים. אז הנגיעה תהיה עמוקה הרבה יותר.

מה יוצא מההארת פנים?
משלי (טז,טו): " בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים"!
תפילה (ברכת שים שלום): כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם".

אלו המחשבות שאיתן צריך לבוא לתפילה. חסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה, כנראה היו חושבים בדיוק על כך.

דברים (ד,ז): "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". תחזרו על הפסוק הזה אלף פעמים ולא תאמינו למשפט הזה! זה מדאורייתא! זה פלא!
כל ספר "נפש החיים", בייחוד שערים בי"ת וגימ"ל, מיוסד על העניין הזה, שכשאדם מתפלל הקב"ה משנה את כל העולמות בגלל תפילתו.

כתוב בהפטרת השבוע: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ", מה זה 'דברי'? המילים של התורה והתפילה. והמשך הפסוק - "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה", ואומרים חז"ל (זוה"ק צו לה.) אל תקרי 'עַמי' אלא 'עִמי' – שאתה עִמי בורא את העולם ומחיה את העולמות.
נפש החיים מסביר שזה צלם אלוקים שבאדם. כמו שהוא יתברך בורא עולמות במאמרו, גם אנחנו אומרים את מילות התפילה והעולמות מתחדשים. כל תפילה ממלאה את כל העולם באור אלוקי.

אנחנו רק צריכים להאמין לזה וכל התפילה שלנו תיראה אחרת!!!

הרב שמואל אליהו: שלוש שנים אחרי פטירתו של אבא ז"ל נסעתי לשמחת בית השואבה בקרית טבעון. ובדרך מתקשר מישהו ואומר כי יש לו סיפור על הרב אליהו ז"ל. אני רגיל לקבל טלפונים כאלה ושמח לשמוע עוד ועוד על אבא שלי.
האיש מספר כי במשך שנים רבות לא זכו הוא ואשתו לילדים. הוא שמע על הברכות של הרב אליהו שלא חוזרות ריקם, טרח ובא ממרחק לביתו של הרב וביקש ברכה. הוא סיפר כי הרב סירב לברך אותו, ורק נתן לו עצה. "היום ראש חודש. בתפילה של ראש חודש אנו מוסיפים "יַעֲלֶה וְיָבֹא" ואומרים בו: "זָכְרֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה. וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה. וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים". במילה "וּפָקְדֵנוּ" תכוון לפקידה של בנים. כמו "וה' פקד את שרה".
האיש סיפר כי הוא יצא באכזבה. אחרי שהתייגע ונסע שעות, חיכה בתור עוד שעה ארוכה מתוך צפיה לקבל ברכה והנה במקום ברכה הוא מקבל עצה. הוא מתפלל כבר שנים רבות, וזה לא משנה דבר. אבל מה הוא היה יכול לעשות, הרב אמר מה שאמר ולפחות את זה הוא ינסה לעשות בתפילת מנחה הקרובה. הוא יכוון היטב את ליבו לומר "וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה" ואולי גם את כל השאר.
"לא ידעתי כמה שהעצה הזאת נכונה" סיים האיש את דבריו. כיוונתי בתפילה והנה חודש אחר כך אישתי מבשרת לי כי התקוה ארוכת השנים לילדים הולכת להתגשם. היא בהריון. הרבה נקיפות מצפון היו לי על שהקפדתי בליבי. לא הבנתי את גודל העצה שנתן לי הרב באותה שעה.
כשהיהודי הנרגש סיים את סיפורו המיוחד אני כבר הגעתי למחוז חפצי בקרית טבעון. הקהל היה בעיצומה של השמחה וכמו בכל שמחת בית השואבה יש חלק של ריקודים, "ושמחת בחגך". לידי במעגל השמחים עמד בעל חנות מחשבים מצפת, וסיפרתי לו תוך כדי שאנו מסתובבים את הסיפור ששמעתי זה עתה. הוא שמח לשמוע את הסיפור ואמר כי הסיפור הזה הוא בשבילו מתנה משמים. גם הוא ואשתו מצפים זמן רב מידי להריון ואולי מהסיפור הזה תבוא להם תשועה.
אחרי חודשיים פגשתי אותו ברחובה של עיר והוא סיפר לי כי הוא ואשתו לקחו את העצה של הרב וקיבלו על עצמם לכוון בימי חול המועד בכל ברכת מזון ובכל תפילה שיש בה "יַעֲלֶה וְיָבֹא". והברכה לא איחרה לבא. חודש אחרי סוכות אשתו נפקדה בהריון, והם מצפים ללידה קלה. שמחתי מאוד בשמחתו, במיוחד שאחרי תשעה חודשים אשתו ילדה בת שמלאה את כל הבית אורה.
את סיפור הכפול הזה סיפרתי פעם בכנס חנוכה בראש פינה. חודשיים אחר כך מתקשרת אלי תושבת ראש פינה ומספרת לי כי כבר חודש היא מחפשת הזדמנות לספר לי כי היא שמעה את הסיפור על יעלה ויבא בראש פינה בחנוכה, זה התאים לה כי גם היא רוצה זמן רב להכנס להריון ולא עולה בידה. החליטה לקחת על עצמה לכוון היטב ב"יַעֲלֶה וְיָבֹא" בראש חודש טבת שבסוף חנוכה, לכוון במיוחד במילה "וּפָקְדֵנוּ" כדי שהיא ובעלה יזכו להפקד בזרע קודש של קיימא. היא לא האמינה שהתפילה שלה נשמעה כל כך מהר. גם היא זכתה להתעבר אחרי חודש אחד בלבד.
שאלתי את עצמי לא פעם איך זה עובד. הרי גם קודם לכן האנשים הללו התפללו. למה לפני כן תפילתם לא נשמעה ועכשיו היא נשמעת. הרב אליהו לא מעורב בתפילה הזאת. זה לא בגלל זכויותיו או צדקותיו של הרב. למה העצה הזאת לא עבדה לפני שהם שמעו את הסיפור.
אולי זה בגלל שהם לא האמינו מספיק שאלוקים שומע להם. אולי לא האמינו בכח התפילה של עצמם. אולי האמינו שאלוקים שומע אותם אבל לא האמינו שהם חשובים לפניו מספיק כדי שתעשה בקשתם. אחרי ששמעו את הסיפור הם הבינו שאלוקים שומע. שומע ועושה.

הרב קוק כותב שהנשמה תמיד מתפללת[2]. הנשמה היא כמו נר שכל הזמן שואף ומבקש למעלה. תמיד היא נמצאת בבית קודשי הקודשים, זה מקומה היחיד ושם היא שופכת את לבה.

התפילה היא הזמן שאנחנו מזכירים לעצמנו מי אנחנו באמת. באמת איננו צריכים ליצור את כל המצב הזה של התפילה, מפני שהוא כבר חי וקיים. זאת הנשמה שלנו תמיד.

התפילה רק מגלה בחיצוניות את כל האמת הפנימית הזאת - "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו"!

כשהאדם חי ככה את התפילה ומרגיש את הפסוק הזה – הלב שלו משתנה מתפילה לתפילה.

במקום לב של אבן לאט לאט נהיה לו לב בשר רגיש, לב בוער לה' יתברך, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"!!!

לכן בחודש אלול יש לנו את הסליחות שזו עוד שעה כל יום של עבודה על הלב...





[1] גמרא ושו"ע (צד,א): "בקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ – יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בארץ ישראל – יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוון גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים – יחזיר פניו למקדש ויכוון גם כן לבית קדשי הקדשים. היה עומד אחורי הכפורת – מחזיר פניו לכפורת".
משנה ברורה: "שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים".
והסביר השו"ע (צה), שהכוונה היא שאדם יראה את עצמו בכל תפילת י"ח כאילו הוא עצמו נמצא בארץ ישראל ובירושלים ובבית המקדש ובבית קודש הקודשים. כל זאת אע"פ שאינו כהן גדול ביום כיפור. וכן כתב שם שאדם המתפלל "צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוון למעלה לשמים".

[2] בהקדמה לעולת ראיה: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפילה המעשית הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפועל".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!