יום העצמאות - ירח בן יומו - יסוד שבתפארת
אריז"ל ("צדיק יסוד עולם"
פירוש האריז"ל על מגילת רות עמ' 132): "וְהָיָה בַבֹּקֶר כשיתחיל להזריח
עמוד השחר, בזמן הגאולה אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב רצה לומר, אם יתעורר אותו הטוב הגנוז מעצמו
על ידי תשובה ומעשים טובים יִגְאָל יהיה הגאולה מיד בבוקר, רצה לומר, בזמן הקץ הראשון,
כי כמה קיצין כלו ועברו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ
שלא יעשה [יעשו] תשובה וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי פירוש, אני מעורר אותו הטוב, כנאמר למעני
אעשה חַי ה' חי הוא בסוד יסוד, הוי' הוא תפארת, ויש בכאן רמז גדול, שלא ניתן לכתוב.
באשר שנוגע אל זמן הגאולה".
יום העצמאות ה' באייר חל ביסוד שבת"ת!
במדבר (לה,ה): "וּמַדֹּתֶ֞ם
מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה
וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם׀
אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר
בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים"[1].
שני
טעמים ייחודיים[2]
מופיעים בתורה כולה רק בפסוק זה: ירח בן יומו[3] וקרני פרה, ומיד אחריהם
מופיע תלשא.
הרמ"ק (פרדס רמונים שער כט פרק ב):
"הטעם שנקרא ירח בן יומו לפי שהיא מתנהרת מהתפארת שהוא יום שלם
וזהו בן יומו. ואפשר לומר כי הוא בן יומו לבד שהוא תחלת קבלת האור... קרני פרה...
המלכות ראשה הוא היסוד ועל ראשה הם הקרנים האלה שבה מנגחת ימה וצפונה ותימנה
ומזרחה... תלשא... הצורה מורה על קבלת יסוד על ידי תפארת".
זוה"ק (תיקונ"ז תיקון יג' דף כט:
עם פירוש מתוק בדבש): "לבתר דיפלח חץ כבדו, זרע יורה כחץ לגבי כלה (אז יהיה
היחוד השלם בתכלית השלמות והגדלות שזה יהיה בביאת משיח אחר שיכלו ויתוקנו
כל הברורין), יו"ד זרע דאתמשך מניה ודא ז', ואתמר בה 'לשלח לי למטרה' ודא בית
עין, בית קבול לזרע דאיהו ז' ודאי, מאי מטרה, דא ירח בן יומ֢ו, סיהרא קדישא [ירח
הוא יסוד דמלכות[4] שהיא בת ז"א (תפארת)
הנקרא יומו יום ו'], מטרה איהי ודאי לבת עין, נקודה זעירא מלגיו, לגבה הוא שלח חצים
ברחימו דעיינין".
הרב קוק (ריש מילין בסוף "הברקה"[5]): "ירח בן יומו,
יורה לנו שאחרי כל המהלכים של כל המסעות הרוחניות, והעברת החיל והחוסן אשר להמון
בריות ועולמי תפארה, בעליתם וירידתם, בשבירתם ובנינם, בעוזם ותפארתם, הננו עולים
לסקירה עליונה כזאת שכל המערכה הגדולה שעברה לפנינו היא כאין לעומתה, והננו
משתוקקים ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת יותר נשגב, שהוא מתחיל
מהופעה זעירת הכמות, ירח בן יומו, הלוך הולך ואור כצאת השמש בגבורתו, והיה אור
הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו
ומחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו, אמן".
התוספות
(ר"ה ה. ד"ה 'אמרה') בשם רבנו תם שיש מצוה מן התורה להתבונן בצורת הירח
בה' באייר ("... שיתנו עיניהן כמה
הלבנה גדולה בחמשה לחדש וכשראוה בסיון באותה שיעור ידעו שלמחר יתקדש
עצרת...").
בפסוק
מופיעות המילים "אלפים באמה" ד' פעמים, אבל הטעם 'ירח בן יומו' שמעיד
על הגאולה נמצא רק ב'אלפים באמה' של צד מזרח:
במדבר רבה (פרשה ב ט-י): "... מנין
סמכו תחומין מן התורה שנאמר (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה
ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה וגו'...
וכן את מוצא כשאמר הקב"ה למשה שישרה ישראל דגלים אמר לו השרה אותם לכל רוח
רחוק אלפים אמה... ברא הקדוש ברוך הוא ארבע רוחות לעולם מזרח מערב צפון ודרום... אמר
לו הקב"ה משה מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה
שהוא בעל מלוכה... ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה... ועליו זבולון שהוא
בעל עשירות... את מוצא בכ"מ יהודה תחלה לחנייה... תחלה לנסעים...
לקרבנות יהודה תחלה... למלחמה יהודה תחלה... וכשיבא המבשר יהודה מתבשר תחלה
שנאמר (ישעיה נב) על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום...".
עוד רמזים בפסוק:
ומדתם
= מדת (ד' אלפין, גם מופיע ד' פעמים 'אלפים' בפסוק – כתר דלאה ביחוד תורה לשמה).
ד'
פעמים 'אמה' = ברכות (ח:): "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב
בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". שער מאמרי רשב"י:
"אמה בגי' שילוב הוי-ה אהי-ה", ומדובר כאן על ד' השילובים (יחוד
כ"א בשער רוה"ק)[6]. אולי זה נאמר דווקא ע"י ר'
חייא כי האותיות של כל המרגלא[7] הם כט' בגי' חייא. והגימ' של כולם
זה הארבע שילובים לעיל (עולא בגי' 106 ע"ה).
אונקלוס ויונתן בן עוזיאל
מתרגמים 'ומדתם' = ותמשחון = משיח.
[1] הרב מלמד:
קבעו חכמים שמקום שביתתו של האדם הוא מרובע, וכן תחום השבת שלו מרובע. היינו שאם
אדם שבת בשדה ומקומו הוא ארבע אמות, אין מודדים את מקומו בעיגול שקוטרו ארבע אמות,
אלא מקומו הוא ריבוע של ארבע אמות, באופן שהוא מרוויח את הזוויות. ואם שבת בישוב
או עיר, למרות שצורתם עגולה, מכניסים אותם לתוך ריבוע או מלבן, באופן שהוא מרוויח
את הזוויות (משנה עירובין נג,א).
לאחר מכן מודדים אלפיים אמה
לארבע רוחות, ושוב יוצרים ריבוע או מלבן שהוא תחום השבת, וכך יוצא שעל ידי הריבוע
הוא מרוויח פעם נוספת את הזוויות.
הלכה זו שמרבעים את העיר למדנו
מהשטח שנתנו ללוויים מחוץ לעריהם, שנאמר (במדבר לה,ה): "וּמַדֹּתֶם מִחוּץ
לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם
בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם
בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ".
הטעם הפשוט לריבוע התחום,
מפני שקשה מאוד למדוד ולשרטט תחום עגול, כי כמעט בכל נקודה ונקודה יהיה צורך למדוד
אלפיים אמה בנפרד. ולעומת זאת, כאשר רוצים לשרטט תחום מרובע, צריכים לבצע ארבע
מדידות לארבע רוחות העולם, ואח"כ לשרטט קו ישר לכל רוח, וזה התחום.
ויש לזה גם טעם רוחני, שהאדם
וחייו נעים במעגל, גם צורת איבריו מעגלית, וכך גם מופיעים רצונותיו ומחשבותיו.
העיגול רומז לאין סוף, שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולכן קשה לאדם להגשים את
השאיפות שלו. והתיקון לכך נעשה על ידי הכנסת הרעיונות העגולים האין סופיים לתוך מסגרת
מרובעת, שתסייע לו להגשים אותם. וזהו תחום שבת, שנועד לתת כלי לקליטת קדושת השבת
וברכתה. וזה הטעם שערי הלוויים, שנועדו לגילוי האמונה בעולם, מוקפות בתחום מרובע.
[2] רמח"ל (קל"ח
פתח לא'): "טעמים הם תיקונים הבאים להנהגה השלמה מצד החכמה". הריי"צ
(ספר המאמרים תרצ"ו): "דהעיקר הוא הטעמים שהוא התענוג
הפנימי וא״א לבוא לידי גילוי כלל".
[3]
בחומשים רבים שם הטעם הוא משום מה יֶרַח בן יומו, אך השם המקורי הוא
יָרֵחַ בן יומו – היינו צורת ירח במולדו, מעין חצי עיגול שוכב. בעידן הדפוס השתמשו
הדַפָּסים בטעם האתנחתא כשהוא הפוך, אך בכתבי היד צורת הטעם היא אכן חצי עיגול
שוכב ותו לא.
[4] גר"א
(בפירוש לספרא דצניעותא – פ"א): "וכשחטא שלמה נחלקה לשנים ורצה מלך ישראל
שיחזור כל המלוכה לידו כלא בסט' דימינא וזהו ונמליך מלך בתוכה את בן [טבאל] וזש"ה
לא תקום ולא תהיה שיתבטל ח"ו מלכות נוק': וז"ס בתחלה משיח בן אפרים שהוא
עטרת הנ"ל ואח"כ משיח ב"ד ואז יתבסמו ויתחיל התיקון כנ"ל. וז"ש
(דניאל ז') חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב ולבושיה כתלג חוור ושער ראשיה
כו' שהוא התיקון כנ"ל וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטה כו'
וליה יהב שלטן ויקר ומלכו כו' ומלכותה די לא תתחבל. וז"ס אשפוך את רוחי על כל
בשר ונבאו בניכם כו' (יואל ג') כנ"ל ושם עירו פעו בהאי זכי כו' והוא הכל ע"י
חסד דאתגליא בפום אמה שהוא עטרת היסוד וע"י החסד נתקנו הכל כנ"ל וכמ"ש
בא"ר שם וכיון דאתגליא יו"ד פומיה דאמה אתגלי חסד עילאה והאי אמה חסד הוא
דאתקרי ותלי בהאי פום אמה ולא אקרי חסד עד דאתגליא יו"ד דפום אמה ות"ח דלא
אתקרי אברהם שלים בהאי חסד עד דאתגליא יו"ד דאמה ובהאי חסד דפום אמה אתקיים כלהו.
וז"ש (ב"ר פ' י"ב) בהבראם באברהם שהוא קיים העולם שהוא חסד עלאה ולכן
לו נצטוה המילה ולכן בימיו נסתיים שני אלפים תהו. וז"ס כריתת הערלה מן המילה שאז
יכרתו כל הס"א בלע המות כו' לא ירעו ולא ישחיתו (ישעיה י"א) [וז"ס]
שיעור ימות המשיח כשיעור עטרת ביסוד רק אם יזכו יבא קודם וימלוך משיח בן יוסף כמו שאול
קודם לדוד וזה היה מתחיל אם זכינו בתחילת אלף החמישי שהוא דרגא דהוד ששם מתחיל המלוכה
כנ"ל בשאול. וז"ש שני אלפים ימות המשיח (סנהדרין צ"ג א' ע"ז
ז' א') ואז אין בין עה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות (שם צ"א). אבל משיח
ב"ד שיבא אז בלע המות לנצח וזה נקרא לעתיד לבא וז"ש לקמן בס"ד פ"ג
ואתתקן בתקונוי באמה בפומיה דאמה מלכין דאתבטלו הכא אתקיימו ר"ל בפום האמה
כנ"ל. וזהו שני תיקונין דיסוד שני המלכים אמה ופומיה דאמה וז"ש לעיל תרין
נוקבין דפרדשקא כנ"ל וז"ס שאמר בזוהר דסיהרא איהו בדרגא דצדיק וידוע שסיהרא
היא בסוד מלכות אלא שהיא עטרת היסוד ובה יזכו למלוכה. וז"ש (מלכים א' ה')
ותרב חכמת שלמה דקיימא סיהרא בשלמותא וידוע ששלמה הוא דרגא דצדיק כמ"ש בר"מ
הנ"ל גוף וברית יעקב עם שלמה וכמ"ש בזוהר והמלך שלמה ברוך אלא הוא עטרת צדיק
כמ"ש (משלי י') וברכות לראש צדיק שהוא עטרה כידוע וזהו ותרב חכמת שלמה שראש צדיק
הוא חכמת שלמה כנ"ל ולכן היא בכלל הז' כוכבים שהן ברקיע השני שהוא יסוד כידוע.
וכן וילון הוא מלכות כידוע ולכן אינו משמש כלום אלא נכנס כו' (חגיגה י"ב ב') ואמרו
שמים הוא דכורא וארץ נוק' אלא שוילון הוא עטרת היסוד והוא ראש לארץ כידוע והוא חכמת
שלמה כנ"ל. ולא זכה דוד אל המלכות עד שנתקשר בימין שהוא חסד דאתגליא בפום אמה
וז"ס נעימות בימינך נצח כי הוא בנצח והיא בהוד. וז"ס קריעת המעיל והשמלה
כנ"ל. והוא סוד אפרים בן יוסף שימלוך משיח בנו ואח"כ משיח ב"ד וכן חלוקת
ירבעם שבא מיוסף עם מלכות ב"ד כנ"ל. ואחר שיתייחדו העטרת עם המלכות כבראשונה
אז יצמח משיח ב"ד וז"ש (יחזקאל ל"ז) קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה
כו' שהוא נוק' כנ"ל ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים כו' שהוא עטרה כנ"ל
וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך כו' הנה אני לוקח כו' וקבצתי כו'
".
[5] ראש מילין (נקרא:
רֵיש מִילִין), הוא ספר במחשבת ישראל וקבלה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבו ישנן
דרשות על "טנת"א" (טעמי המקרא, הניקוד, התגים והאותיות).
את הספר כתב הרב קוק בעת היותו
רב בלונדון בתחילת שנת תרע"ז, תוך שהוא מסתיר את הדבר מבנו - הרב צבי יהודה
הכהן קוק, אשר חשש תמיד מפרסום כתבי אביו, שלהערכתו הדור לא היה מוכן להפצתם הרחבה
(הרב פילבר). ואכן, כאשר נודע לבנו על פרסום הספר, הוא הביע את התנגדותו לפרסום לאחר
מעשה, ומאותו רגע והלאה הקפיד להיות מעורב תמיד בעריכתם ופרסומם של כתבי אביו - אחריות
שהוא לקח על עצמו עד יום מותו, בהתאם לצוואת הרב קוק. הספר נחשב לאחד הספרים הקשים
מכל כתבי הראי"ה, וקשה מאד להבינו ללא רקע מקדים רחב בתורת הקבלה. הרב קוק:
" ריש מילין זה עניין של צו (מן השמים)". באגרת לבנו מרן הרצי"ה על
הספר "ריש מילין" כותב הרב: "שאין יכולת לשום שכל אנושי לסקור את חביון
קודשם (של האותיות והתגין) זולת קדישי עליונים שאור ה' הופיע עליהם הגבה למעלה למעלה
מכל שרעפי לבב אנוש... אפילו הלשון החתום בו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על
כל המשננו כי מתנת חינם חנני בו ה' מאוצרו הטוב... אף על פי שאין כדאי ומה גדלו חסדי
השם" [אגרת תתצ']. אמרו הראי"ה ותלמידיו כי החזקתו של הספר היא סגולה להצלה
ולהצלחה, וכן הוא סגולה ליולדת לזכות ללידה קלה כשתשים אותו תחת הכרית [וראה בספר
'שבחי הראי"ה' עמ' קמט סיפורים בענין זה]. וכך מספר ר' שמעון גליצנשטין, (מזכירו
של הראי"ה בתקופת לונדון): "זוכרני כשיצא לאור הספר הרזי 'ראש מילין',
בא אחד לבקש מהרב את ברכתו שיזכה בדינו שנאשם בו במשפט פלילי (שלפי כתב האשמה היה צריך
לקבל חמש שנות מאסר ועונש כספי גדול). אחד שהיה שם באותו מעמד [הרצי"ה מסר שמרן
הראי"ה הוא זה שאמר לנתבע שיחזיק ספר 'ריש מילין' בכיסו. 'משנת הרב', עמ' 31
]. אמר לו שבתור סגולה רצוי מאוד שיחזיק אצלו ספר אחד מקדושי ישראל. האיש לקח למטרה
זו את הספר 'ראש מילין'. כעבור איזה שעות בא הנאשם ובשורה בפיו שיצא זכאי, והוסיף, שהוא בטוח שניצל
רק בזכות הספר הקדוש של הרב שהיה מונח בכיסו בכל משך זמן הילוך המשפט [הרב שלמה גליצנשטין,
בספרו 'מזכיר הרב', עמ' יא]. גם הרב צבי יהודה, בנו של מרן הראי"ה, ייחס לספר
חשיבות סגולית. ומתוך כך היה נושא עמו בכיס מעילו הפנימי כנגד ליבו את הספר הקדוש
['עיטורי כהנים' גיליון 60]. כמו כן, כאשר היה שולח תלמיד לשליחות מיוחדת לטובת כלל
ישראל, היה נוהג פעמים רבות לתת לו ספר 'ראש מילין' כסגולה [שם, אדר תשס"ו, וכן
ב'עטורי כהנים' אלול תשנ"ח]. לכמה מתלמידיו שיצאו למקום מסויים שיש בו סכנה, נתן
הרצי"ה את הספר במתנה, בתור סגולה לשמירה. והיו שלא נתן להם, אבל המליץ להם לשאת
איתם ספר קדוש זה ['בדרך התורה הגואלת', עמ' ס'].
[6] יאולדף ההיי וייווד ההיי. יאולדף ההיי ויאווד ההיי. יאולדף ההאא ויאווד ההאא. יאולדף הההה ויווד הההה.
[7]
אריז"ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד
פרק א): "יום ראשון - אות א' של אהיה של מרגלא, ועמו שם הוי"ה בניקוד
צבאות. יום שני - אות ה' של אהיה דמרגלא, ועמה הויה בניקוד אלהים. יום
שלישי - אות י' דאהי"ה דמרגלא, ועמה מצפ"ץ בניקוד פתח חירק, ויוצא
ממלת סמים מסמני הקטורת. יום רביעי - אות י' דיה"ו דמרגלא, ועמו שם מצפ"ץ
(צ"ל אל), כולו קמץ, יוצא ממלת נטף דסמני הקטורת. יום חמישי אות ה' דיה"ו
דמרגלא ויכוין לשם אלהים דמרגלא. יום שישי - אות ו' דיה"ו דמרגלא עצמה
מצפ"ץ. ובשבת שם הויה במלוי יודין ע"ב קס"א, גי' רגל. והוא סוד
אם תשיב משבת רגלך, ויכוין ג"כ למרגלא שלימה של ו' ימי החול, ונתוסף עליהם באמצע
ה' אחרונה דאהיה, ועמו י"ה אדני. י"ה, הוא שביעי של שמות המרגלא,
וחד סיכתא בהדייהו הוא שם אדני היינו הנוקבא, וב' מוחין דילה הם י"ה, כנודע כי
דעתה קלה ואינה מוחין שלימין כמו הב', ונקראת כלה, כלולה מן המוחין, ומצירוף ב' שמות
אלו דאזלין בהדה כאלו הם שם א', נפקין מאליו כתר דנוקבא, בסוד שבת מלכתא, מכח ה' אחרונה
של שם אהיה שהוא כתר דידה".
בספר ריש מילין הנדפס לא מצאתי את הציטוט על יסוד שבתפארת האם יש כמה גירסאות ?
השבמחקראה בסוף "הברקה" (אכניס את זה עכשיו גם לגוף הטקסט)
מחק