עלינו לשבח
זו לא תפילת הדרך
תפילת "עלינו לשבח" חוברה על ידי יהושע בן נון
בשעה שכבש את יריחו, ושמו "הושע" רמוז בראשי תיבות הקטעים: "עלינו
לשבח", "שלא עשנו", "ואנחנו (כורעים) ומשתחווים",
"הוא אלוקינו".
את החלק מ"על כן נקווה לך" תיקן עכן לפני
הריגתו, ושמו חתום בראשי התיבות "על כן
נקווה". ויש אומרים שאנשי כנסת הגדולה תיקנוה ויש אומרים שתוקן
בזמן בית המקדש ומשם לקוח "כורעים ומשתחווים".
בתפילה זו, אנו מביעים שבח גדול לה' על שבחר בעם ישראל
מכל העמים. אנו מתפללים אליו שבמהרה תבוא העת שבה כל העמים יכירו במלכות ה'.
את התפילה אומרים בראש השנה ב"מלכויות", ובסופה
הפסוק הראשון של מלכויות "ה' ימלוך לעולם ועד".
ב-26 למאי 1171, קהילת בלוא
(BLOIS) בצרפת נהרגה על קידוש השם
בעקבות עלילת דם, הראשונה בצרפת, ובעקבות מאורע זה קבע רבינו תם את יום כ' בסיון
ליום צום, לקהילות צרפת אנגליה וחבל הרינוס.
רבינו אפרים מבון, פייטן ופוסק מאותה תקופה, כותב ב"ספר
הזכירה" שלו, שקהילת בלוא, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת
"עלינו לשבח" בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "שתחילתה
הכנעה ופחד, וסופה אמיצה וגיבורה".
בספר הרקח כתב ש"יש לומר עלינו
באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם
עונים ואומרים אשרי העם שככה לו וכו'".
המשנה ברורה פסק שמי שנמצא
בבית כנסת בשעה שאומרים עלינו לשבח, חייב לומר עמם אף שכבר התפלל.
ר' אלכסנדר זיסקינד מהורדנא (בספרו
"יסוד ושורש העבודה" עמ' קמג): "כשיאמר התיבות: ועל כן נקוה לך ה'
אלקנו לראות מהרה בתפארת עוזך, ראוי להכניס בלבו שמחה עצומה עד מאוד על זה הקווי
ממש, כאלו שומע בעת הזאת הבשורה מפי אליהו ז"ל שיבשר שביום הזה תצא השכינה
מהגלות, ונזכה לראותה, ויכניס בלבו האמנה אמיתית שבודאי יבא העת והזמן שתצא
מהגלות, ואף אם יתמהמה אחכה לו".
הרוקח: "...כל איש הירא את
דבר ה' ישים על לבו ויכוון מאוד כשמתפלל 'עלינו לשבח' כי שיר השירים הוא...
ומשתחווה באימה ויראה וברתת וזיעה בשיפוי ראש כי כל צבא השמים שומעים, והקב"ה
עומד עם פמליא של מעלה וכולן עונים ואומרים 'אשרי העם שככה לו' וכו'".
סדר היום (פרק כוונת 'עלינו'
וסדר הלימוד אחר התפילה): "על ידי אמירת "עלינו לשבח" ז'
פעמים ישר והפוך, הפיל יהושע את חומות יריחו".
בן איש חי (הלכות): "הזהיר
רבינו האר"י ז"ל – שלא יחלוץ ציצית ותפילין אלא עד גמר ה' אחד ושמו
אחד"!!!
פרי עץ חיים (שער קריאת ספר
תורה - פרק ו): "סוד עלינו לשבח. כבר בארתי במ"א, כי הלא כוונת עלינו, הוא
שבח גדול לאין קץ...
וענין שבח זה הוא, כי אחר שסדרנו לך סדר כל העולמות
בפרטותיהן, והעלינו אותן ממטה למעלה עד העמידה, ואח"כ נתננו להם שפע לכל עולם
ועולם, מן העמידה ועד עתה, ועדיין כולם עומדין למעלה.
והנה כוונתינו הוא, להוריד עתה כל העולמות במקומם, כדי
שכל עולם יחלק טרף לבני ביתו המקוים לו, כמ"ש הכפירים שואגים לטרף. ואנו
חוששים שלא יתאחזו הקליפות באותו שפע, לכן אנו אומרים שבח זה עלינו לשבח, כי
עי"ז מתבטלים החיצונים, ואין יכולין להאחז בהארת העולמות.
והטעם הוא, כי כבר הודעתיך, כי אור מקיף הוא המבטל האחיזת
החיצונים, כי אורו גדול ומסמא את עיניהן, ואינן יכולין להתאחז בו, והוא מונעם.
וכמ"ש לך, כי החיצונים מונחים בין אור פנימי לאור
מקיף, כמבואר אצלינו בסוד החשמל.
אמנם שבח זה, מתוקן להוריד האור מקיף עצמו, כמ"ש
בעז"ה, ובזה יתבטלו החיצונים, ולכן אומרים אותו אחר כל תפלה ותפלה...
והנה, תחלה אנו רוצין לתת שבח להש"י, שיכלל ד' עולמות
בקדושה שבהם לייחדם יחד, ולהוציא ולגרש משם הקליפות ע"י שבח זה, ואח"כ
יורדין המקיפין ומגרשין אותן...
עלינו לשבח לאדון הכל - נגד
האצילות, שהוא אדון כל העולמות, כי הוא אדון עליון מכולם, והוא המציאם, והם כולם
ברואיו כנודע, כי כל האצילות נקראת אלהות, והבריאה כסא אליו יתברך, ומכ"ש מה
שלמטה מהם, שהם חיות ומשרתים. נמצא, כי האצילות, הוא אדון הכל, שהוא הבורא ית'.
לתת גדולה ליוצר בראשית - הוא
הבריאה. ואמנם קוראו יוצר, לפי שהוליד והוציא את היצירה.
שלא עשנו - הוא יצירה, ונקרא
לשון עשייה, לפי שהוליד והוציא את עשייה למטה ממנו.
ולא שמנו כמשפחות האדמה - כנגד
עשייה.
והנה, לפי שתוקף הקליפות הם ביצירה ועשייה, כי הבריאה שהוא
כנגד הבינה, אין לקליפות יכולת להתאחז שם, ולכן לא הזכיר גנות הקליפות, אלא ביצירה
ועשייה. וז"ש כגויי הארצות וכמשפחות האדמה, שהם הקליפות.
וכבר בארנו כוונת גנאי הקליפות,
בשבח זה יותר מבשאר שבחי התפלה, והסוד הוא, כי לפי שאנו כוונתינו לגרש הקליפות
ולהכניעם, ואין להם שברון והכנעה כמו בזה שאנו מגנין אותם כשאנו משבחים
להקב"ה ומגנין הקליפות, אז הקליפות נכנעים. אמנם, אחר שבארנו לך והזכרנו לך
קדושת ד' עולמות אלו, אחר כך אנו מזכירין גנאי הקליפות, שעומדין אחר כל העולמות
האלו, בסיום עולם עשייה. וזהו שלא שם חלקנו כהם שהם משתחוים להבל ולריק, ועי"כ
הם משתברים ונכנעים, ואז אנו כורעים להש"י, וע"י כריעה זו יורד אור
מקיף, ומתבטלים כל החיצונים כמ"ש בעז"ה".
רמח"ל (מאמר החכמה):
עלינו לשבח - זה שבח שמשבחים
לפניו ית' ומודים לו על הטובה שהטיב לנו שבחר בנו וקרבנו לעבודתו, והנה האדון
ב"ה אדון כל באמת כי הוא לבדו המצוי הראשון וכל הנמצאים מאתו ית' נמצאו,
ונמצאים כלם שלו, ובבחינה זו נזכירהו בתואר זה של אדון הכל, ואמנם בבחינת
סדרי הבריאה שברא נקראהו יוצר בראשית, והנה יש לנו לשבח לפניו שנתן לנו חלק
גדול ויקר במציאות, שהרי אנחנו המעותדים להדבק בו ואנו הזוכים לעבוד לפניו ולהיות
עובדים לפניו לנצח נצחים, וזהו שלא עשנו כגויי הארצות וכו' והיינו שבחינתנו
בחינה נבדלת מכלם לגמרי, ואנו מציאות אחד בפני עצמו מעותד לעבודתו ולדביקות בו
ית', וזהו שלא שם חלקנו כהם וכו'.
והנה סידרו ד' שבחים כנגד ד' אותיות השם ב"ה והם
עלינו לשבח, לתת גדולה, שלא עשנו ולא שמנו, אחר כך מספר כנגד זה בגנותה של
הע"ז, והיינו שלא שם חלקנו, וגורלנו, שהם משתחוים ומתפללים, והנה חוזר ומבאר
ענין השתעבדנו למלכותו ית' והיינו ואנחנו משתחוים וכו'.
והנה כלל הבריאה מתחלקת לב' והיינו מעלה ומטה, מעלה כלל
המשפיעים, מטה כלל המקבלים, וזהו שהוא נוטה שמים דהיינו מעלה, ויוסד ארץ
מטה, והנה השכינה מתגלית בכסא הכבוד במדריגות העליונות בשמים וזהו ומושב יקרו
בשמים ממעל.
והנה הכבוד מתגלה בראש עולם הבריאה, על הכסא, והוא עצמו
מתעלה בבחינה יותר מרוממת והוא באצילות ועליו נאמר ושכינת עוזו בגבהי מרומים,
והנה ממה שאנו מאמינים ומודים בפינו, הוא שהאדון ב"ה הוא מצוי ראשון מיוחד
שאי אפשר שימצא אחר בלתי נברא ממנו, ונמצא שהוא לבדו האלקים והוא הראוי ליעבד,
ואין אחר ראוי ליעבד כלל, והוא עצמו מצוי אמת פירוש שאי אפשר לו שלא ימצא, שאין
ההעדר אפשרי בו כלל, וזהו הוא אלקינו ואין אחר, בבחינת היחוד שזכרנו,
אמת מלכנו בבחינת אמתת המציאות, ואפס זולתו שאי אפשר לימצא מצוי אחר
שיהיה מוכרח המציאות זולתו ית', כי אי אפשר לשני מצויים מוכרחים שימצאו.
והנה אחר שביארנו השתעבדנו אל מלכותו ית', נתפלל שיגלה
מלכותו בעולם גילוי שלם, והוא מה שהבטיחנו שיהיה, והיינו על כן נקוה לך
וכו' והנה תבער הטומאה מן הבריאה בכל בחינותיה, וזהו להעביר גילולים וכו'
ואז לא יהיו עוד אלילים בעולם והנה זה סדר התיקון באמת, כי בתחלה צריך שיוסר הרע
שהוא המעכב את התיקון, אחר כך יתוקן העולם תיקון אחר תיקון וזהו לתקן עולם
במלכות וכו' והנה יהפוך הקב"ה את כל הנמצאים מרעה לטובה וזהו עיקר שבחו,
וזהו להפנות אליך וכו' וכלם יכירו האמת בבירור מה שעתה נעלם מהם ואחרי
הידיעה הזאת ימשכו אל הקדושה, וזהו יכירו וידעו לפניך ה' אלקינו וכו', והנה
בתחלה יהיה תיקון ראשון שכל הנבראים יתקדשו בקדושתו ית' במה שישתעבדו למלכותו,
אחר כך יתעלו עוד עילוי אחר להיות יותר ממה שהיא אפילו מדריגת ישראל עתה, וזה על
ידי קבלת עול מלכותו ית' עליהם ויהיה הוא ית"ש מולך עליהם וזהו ויקבלו
כלם וכו' אחר כך שכבר ימצאו קשורים ומתדבקים בו ית', הנה יתעלו בו מעילוי
לעילוי, עד אין תכלית, וזהו כי המלכות שלך היא וכו'.
קיצור הכוונות לרמח"ל:
"הרי כל העולמות כבר קבלו השפע שלהם, אבל עדיין עומדים
למעלה באצילות, ועכשיו צריך להורידם אל מקומם הראוי להם. וכדי שקלי' לא יתאחזו בהם
ח"ו אומרים עלינו לשבח, שהוא, בתחלה להזכיר שבח גדולת הקדושה וגנות הקליפה,
ובזה נכנעת. ואחר כך להוריד אור מקיף אל כל העולמות, כי ממנו בורחת הקליפות; ונבאר
אותו בפרט:
עלינו לשבח לאדון הכל הוא כנגד
האצילות, שהוא כללות הכל, ואדון כל הנמצא.
לתת גדולה כנגד בריאה המוציאה
יצירה.
שלא עשנו וכו' נגד היצירה
המוציאה עשיה.
ולא שמנו וכו' נגד העשיה עצמה.
שלא שם חלקנו כהם וכו' ה"ס
אריך ואבא, ועולם האצילות שלהם.
וגורלנו וכו' - אימא, ובריאה
דקליפה.
שהם משתחוים להבל ז"א,
ויצירה דס"א.
וריק נוק', ועשיה.
ומתפללים אל אל לא יושיע -
המקיף שלהם.
ואנחנו משתחוים לפני מלך -
א"א,
מלכי - או"א,
המלכים - זו"ן,
הקב"ה - כל מציאות הקדושה
ביחוד אחד. ועל ידי הכריעה יורד אור מקיף, והחיצונים אינם אוחזים כלל ועיקר.
שהוא נוטה שמים אימא שהוציאה
זו"ן, ז"א - בסוד רקיע נטוי להשפיע.
ויוסד ארץ נוק' - בסוד ישיבה
לקבל.
ומושב יקרו בשמים אור מקיף פרטי
לכל עשר ספירות דז"א.
ממעל א"מ כללי לכולו.
ושכינת עזו וכו' א"מ פרטי
לכל ע"ס דנוק'.
הוא אלקינו וכו' א"מ כללי
לכולה.
אמת מלכינו ואפס זולתו א"מ
כללי לשניהם.
ככתוב בתורה וידעת היום וכו' בשמים ממעל א"מ מלמעלה למטה.
ועל הארץ מתחת א"מ מלמטה
למעלה.
אין עוד כי הכל מן הקדושה. ובזה
הקליפה נכנעת ואינה אוחזת בעולמות כלל".
