פרשת נח - עולם חסד יבנה

עולם חסד יבנה

אישה אחת אומרת לשכנה שלה: "את נראית מאוד יפה היום". 

אומרת השכנה: "חבל שאני לא יכולה להגיד אותו דבר עלייך..." 

אומרת האישה: "למה את לא יכולה להגיד? תשקרי כמוני...".

רמח"ל (דעת תבונות פו'): "אם תדקדק דקדוק עמוק על בניין האדם הנה מלבד הגוף הגשמי והנשמה הרוחנית נמצא דבר אחד מהתחברות שניהם והוא זיו הפנים שבו משתנה החי מן המת. והחולה פניו רעות. ומחשבת הלב ניכרת בו: פנים שוחקות, פנים זועפות, פנים מסבירות".

בראשית (ט,י): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם".

בבא מציעא (נח:): "המלבין פני חבירו הרי הוא כשופך דמים".

המהר"ל (נתיבות עולם נתיב אהבת ריע א'): "והוא ענין פנימי שמכבה אור הפנים שהוא האדם כמו שמכבה את הנר".

כל פעם שאתה ח"ו מעליב את החבר שלך והוא מחויר זה רצח!

יוצא מזה שכל פעם שאתה אומר לו מילה טובה או מחמאה אתה עושה לו החיאה אתה נותן לו חיים!!!

אין חסד גדול מזה!!!

מספרים שהיה קמצן שהגיע לביתו, ואישתו אמרה לו שהעוף מקולקל וצריך לזרוק אותו. "לזרוק?" מזדעזע הקמצן, "אפשר לתת לשכן העני שלא ראה עוף כבר הרבה זמן".

העני אכל בשמחה, ומיד אושפז בבית חולים!

בבוקר שמע הקמצן שהעני בבית החולים, והלך לבקר אותו ולקיים מצוות ביקור חולים.

בלילה נפטר העני, ולמחרת התקיימה ההלויה, לאחר שחזר מהלוויה אמר הקמצן לאשתו: "נו? ואת רצית לזרוק את העוף? ארבע מצוות קיימנו בעזרתו: מתן בסתר, ביקור חולים, הלווית המת, וגם ניחום אבלים... כזה עוף לזרוק?!"

כתוב "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה"

הבניה של העולם היא ע"י עשיית חסד!

עשיר מכובד נוסע ברכבו המפואר וברמזור הוא רואה קבצן אוכל עשב מהכיכר בצומת. הוא פותח את החלון ושואל אותו מה פשר מעשיו. מסביר לו הקבצן שהוא כל כך עני עד שהברירה לחיות היא לאכול עשב. 

העשיר המכובד נסער מהסיפור העצוב ומזמין את הקבצן לביתו. הקבצן מספר שיש לו גם אישה ושני ילדים והעשיר אומר לו: "הבא גם אותם!" 

במהלך הנסיעה, אומר הקבצן: "אנחנו מודים לך מאוד!" 

עונה לו העשיר: "אני שמח לעשות זאת. אתם תאהבו את התנאים החדשים, העשב אצלי בגינה מגיע לגובה חצי מטר..."

כותב הסבא מקלם[1]: "בשעתו, כשעולם שלם חרב ונח ובניו נבחרו ליסד עולם חדש, באיזו זכות נבחרו ומה נדרשו לעשות? נדרשו לשרת שנה שלמה את כל החיות והבהמות העופות והרמשים, הזוחלים והמעופפים כי; "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" ('תהלים' פט ג). אין זכות ואין חובה נעלים יותר מעשיית חסד ומהטבה לזולת. ודרגות דרגות יש; נח היטיב לבעלי חיים, אברהם אבינו הטיב לנכרים, משה רבנו יצא אל אחיו וראה בסבלותם והטה שכם לעזור לכל אחד. אבל העיקר; להטיב ולשרת ולעזור ככל היכולת"...

לפני שנים, האנתרופולוגית מרגרט מיד נשאלה על ידי סטודנטית מה היא רואה כסימן הציוויליזציה הראשון בתרבות?

התלמידה ציפתה ממיד לדבר על קרסי דגים או כלי חרס או אבני משחזת. אבל לא.

מיד אמרה שהסימן הראשון לציוויליזציה בתרבות עתיקה הוא עצם ירך שנשברה ואז נרפאה. 

מיד הסבירה שבעולם החי, אם שברת את הרגל שלך, אתה מת. אתה לא יכול לברוח מסכנה, להגיע לנהר כדי לשתות, או לצוד מזון. אתה הופך להיות מזון לחיות אחרות. אף חיה לא שורדת רגל שבורה מספיק זמן כדי שהעצם תחלים.

עצם ירך שבורה שהחלימה היא עדות לכך שמישהו לקח זמן להישאר עם מי שנפל, קשר את הפצע, נשא את האדם למקום בטוח וטיפל באדם עד להחלמתו.

"עזרה למישהו אחר בתקופה קשה היא המקום בו מתחילה הציוויליזציה", אמרה מיד.

אנו במיטבנו כאשר אנו עוזרים לאחר.

היו מתורבתים, עזרו לאחרים.

(אירה ביוק)

-----

[1] מזה עשרות בשנים היה הסבא מקלם חולה במחלת לב קשה ומיסרת שכילתה את כחותיו, אמנם הוא לא נכנע. המשיך לשמור על סדר יום קפדני; ישן היה שעתים וחצי ביממה, כשהוא מקיץ בכל חצי שעה כדי שלא לטעום טעם מיתה. לומד היה שתים עשרה שעות רצופות בעמידה. סיפרו שהתקין לעצמו עמוד, 'סטנדר' בלי מסמרים, רופף, שעליו הניח את הספר כדי שאם ישען עליו יתמוטט ויקרוס. הרופאים ציוו עליו דיאטה קפדנית וקבעו שבדרך הטבע לא יכול היה לחיות. לא אחת נאלץ להפסיק את תפילתו אף את תפילת העמידה כדי לסעוד את לבו. תוך כדי שיחת מוסר פורץ היה שטף דם מגרונו, ממתין היה כמה דקות וממשיך בשיחה, לאחריה היה נופל באפיסת כחות. את מכתבי ההדרכה שכתב לתלמידיו (קובצו בספרי 'חכמה ומוסר', 'אור רש"ז ו'כתבי הסבא מקלם') כתב פסקאות פסקאות כי לא יכול היה לכתבם ברצף אחד. ומחלתו הלכה והחמירה ובשנתו האחרונה, כאשר כל צעד כרוך היה ביסורים וכל פעולה בקשיים ומאמצים, נשלח רבי ירוחם ללמוד מפיו והגיע לבית המדרש. בכל בית מדרש יש כיור בכניסה לנטילת ידים שלפני התפילה ובאותם ימים לא היו מים בברזים ולא היה כיור לניקוזם. נוטלים היו ידים מן החבית לתוך גיגית. כשנכנס רבי ירוחם למבוא בית המדרש ראה מולו את ה'סבא' הנערץ חולה הלב בשנות השמונים לחייו נושא את הגיגית המלאה והכבדה כדי לשפכה. מיהר והושיט ידיו לנטלה מידו והתחיל את לימודו בקלם בשגיאה נוראה. הסבא נתן בו מבטו ואמר: "מי אתה שתעז ליטול ממני את הזכות העצומה לשרת את באי בית המדרש"?! משכילה מלאכתו ושפך את המים, קידם את פני רבי ירוחם בשלום ואמר לו את הרעיון הזה.