כח התפילה
מבול - שואה איומה על כל העולם . מי אשם במבול ? האם היה ניתן למנוע אסון עולמי זה ?
לכאורה התשובה פשוטה – ברור שאנשי דור המבול הרשעים שידם מלאה חמס הם האשמים והם גם יכלו למנוע את המבול אם היו מטיבים את דרכם כמו שאנשי נינוה ע"י תשובתם ביטלו את הגזירה להפוך את עירם.
אך בזוהר הקדוש כתוב משהו אחר (מדרש הנעלם פרשת נח מאמר - נח לא בקש רחמים על העולם): "מה השיב הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה וראה כל העולם חרב והתחיל לבכות עליו ואמר רבש"ע נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך השיבו הקב"ה רעיא שטיא כען אמרת דא ולא בזמנא דאמרית לך בלישנא רכיכא דכתיב עשה לך תבת עצי גופר כו' ואני הנני מביא את המבול כו' לשחת כל בשר כו' ויאמר ה' לנח כו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה כולי האי אתעכבית עמך ואמרית לך בדיל דתבעי רחמין על עלמא ומכדין דשמעת דתשתיזיב את בתיבותא לא עאל בלבך בישותא דעלמא ועבדת תיבותא ואשתזבתא וכען דאתאביד עלמא פתחית פומך למללא קדמי בעיין ותחנונין".
הזוה"ק מגלה לנו סוד גדול – גם כשהמצב נראה אבוד וגם כשנגזרה כבר גזירה איומה – ע"י תפילה ניתן לשנות את הגזירה – זו כוחה של תפילה להעביר את רוע הגזירה.
כל מטרת הדיבור של ה' לנח לבנות תיבה אינה בשביל שנח ינצל אלא בשביל שיתעורר להתפלל ובכך יציל את העולם.
בהמשך הזוה"ק (א' סז:) משווה בין משה לאחר חטא העגל לבין נח, והביקורת על נח גדלה אף יותר: "ת"ח מה בין משה לשאר בני עלמא? בשעתא דא"ל קודשא בריך הוא למשה (שמות ל"ב) ועתה הניחה לי וגו', ואעשה אותך לגוי גדול וגו', מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני, השתא יימרון כל אינון בני עלמא דאנא קטלית לון לישראל כמה דעבד נח דכיון דאמר ליה קודשא בריך הוא דישזיב ליה בתיבותא (כמה דאתמר) דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו', וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה ואני הנני מקים את בריתי וגו' ובאת אל התיבה כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה כמה דאת אמר (ישעיה נ"ד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח, אמר משה השתא יימרון בני עלמא דאנא קטילת לון בגין דאמר לי ואעשה אותך לגוי גדול השתא טב לי דאימות ולא ישתצון ישראל, מיד ויחל משה את פני יי' אלהיו, בעא רחמין עלייהו ואתער רחמי על עלמא".
לא רק ביקורת על נח שלא התפלל, אלא האשמה מפורשת שהוא האשם במבול ובגללו אבד העולם – עד כדי כך !!!
בגלל שכוחה של התפילה כל כך גדול ויכול להציל ממילא מי שלא משתמש בכח זה אשמתו כבדה מאוד, ולכן הנביא קורא למבול "מי נח" – הוא האשם – לא פחות ולא יותר !!!
מנין למד משה שניתן ע"י תפילה להציל במצב כזה קשה?
הקב"ה בעצמו רומז לו (ברכות לב.): "וידבר ה' אל משה לך רד (שמות לב), מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו - אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר. וכיון שאמר: הרף ממני ואשמידם (דברים ט), אמר משה: דבר זה תלוי בי - מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים. משל, למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר לו דבר. אמר המלך: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך! אמר: דבר זה תלוי בי - מיד עמד והצילו. 'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' - אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו; מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".
"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" "הרף ממני ואשמידם" – כמו שילדים רבים וזה שרוצה להרביץ אומר – תחזיק אותי שאני לא אהרוג אותו.
מכאן למד משה שע"י תפילה ניתן להעביר את רוע הגזירה.
כותב האריז"ל שמשה רבינו הוא גלגול של נח – והדבר מובן שיש כאן תיקון לחטאו של נח שדאג לעצמו להנצל ולא התפלל על דורו, ומשה מתפלל על דורו ובכך מציל אותו.
כך מסבירה הגמ' (מכות יא.) את המשנה שאמו של הכהן הגדול שולחת מתנות לרוצחים בשגגה היושבים בעיר מקלט כדי שלא יתפללו על הכהן הגדול שימות שהרי האם יוצאים מעיר המקלט לאחר מות הכהן הגדול, ולכאורה מה זה משנה אם יתפללו שימות והרי אם הכהן הגדול לא צריך למות אז הוא לא ימות ?
מסבירה הגמ' שיש אשמה לכהן הגדול בכך שנגרם הרצח בשגגה – שהיה לו לבקש על בני דורו ולא ביקש.
מביאה הגמ' סיפור על רבי יהושע בן לוי שאליהו הנביא היה בא כל יום ללמוד איתו, ופעם אחת קרה ששלשה ימים לא בא בגלל שאריה טרף אדם במרחק שלש פרסות מביתו של ריב"ל – לכאורה מה אשם בכך ריב"ל ? אלא שבאו ללמדנו שאם היה מתפלל יותר טוב גם אסון כזה לא היה קורה – כוחה של תפילה.
כך גם הגמ' בברכות מספרת על ישעיהו שמנבא לחזקיהו שימות בעוה"ז ובעוה"ב על כך שלא עסק בפריה ורביה – וכשחזקיהו רוצה לחזור בתשובה אומר לו ישעיה שכבר נגזרה גזרה – על כך מגיב חזקיהו המלך (ברכות י.): "אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ... מיד (ישעיהו ל"ח): ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. מאי קיר? אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות לבו".
לעיתים הקב"ה שולח את הצרה בשביל שהאדם יתפלל – כמו שחז"ל מלמדים אותנו על האמהות שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים ולפיכך עשה את האמהות עקרות – שאין כאן עונש על חטא כל שהוא והתפילה היא אמצעי להעביר את הצרה – אלא ההפך – הצרה היא האמצעי לגרום לאדם להתפלל מקירות ליבו – הקב"ה מרוב אהבתו לבניו רוצה בקירבתם וקירבה זו מושגת ע"י תפילה מעומקא דליבא – וזו עיקר מטרת התפילה לגרום לאדם להתקרב לבורא העולם ולחוש בקירבתו, אלא שאנו לפעמים מרוב השיגרה שבתפילה לא כ"כ מתכוונים בתפילה ולכן לא משיגים את מטרת התפילה, ולכן הקב"ה מכניס את האדם למצוקה ברוב אהבתו וברצונו בקירבתו ואז האדם מתעורר להתפלל מכל הלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!