ארבעת המינים וקידוש השם

ארבעת המינים וקידוש השם

בפסיקתא דרב כהנא מובא, כיצד ארבעת המינים מרמזים לדניאל, חנניה, מישאל ועזריה:

״פרי עץ הדר״ - כנגד דניאל, שהיה מהודר בחצר המלכים, וכמו שנאמר: ״ועילה מנהון דניאל״, שהיה עליון על כל השרים. ״וכפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל״ - כנגד חנניה מישאל ועזריה[1]. ולפיכך אוגדים את שלושת המינים הללו בפני עצמם, כנגד הניסיון שהתנסו שלושתם יחד בכבשן האש. וכמו שנאמר (דניאל ג,כא): ״גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן״. והאתרוג עצמו כנגד דניאל, שנתנסה לבדו בגוב האריות״.

רבינו החיד"א (פניני המועדים סוכות רלט'): כאשר נתבונן נראה, כי אכן היתה כוונתם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, לעורר את העם ולהורות להם כיצד ניתן לקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא, אפילו בדברים שאין מחוייבים למסור עליהם את הנפש, שהרי דניאל מסר נפשו על התפילה, ואפילו אם נאמר שתפילה מדאורייתא, מכל מקום, זמנה ונוסחה בודאי אינם מדאורייתא, ובכל זאת מסר על כך דניאל את נפשו.

וגם חנניה, מישאל ועזריה, אשר סירבו להשתחוות לצלם, לא היה זה צלם ממש של עבודה זרה, אלא היתה זו אנדרטה של המלכות, ובכל זאת מסרו נפשם שלא להשתחוות לה.

והרי זה לימוד גדול עבורנו מיד עם צאתו של יום הכיפורים המקודש, כאשר אנו נוטלים את ארבעת המינים, להתבונן ולידע כיצד עלינו לקדש שמו יתברך בכל עת וזמן.

ובפרט בעת אמירת ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״, כי הנה אמרו רבותינו, שמי שמכוין באמת למסור נפשו על קידוש ה׳ בעת אמירת קריאת שמע — זוכה על ידי זה לכפרת עוונות.

ואגב זה, נבוא לבאר את מאמר המשנה (ערלה ג,ד-ה), האומרת כך: ״תבשיל שבישלו בקליפי ערלה - ידלק, נתערב באחרים - יעלה באחד ומאתיים. תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת - תדלק הפת, נתערבה באחרות - תעלה באחד ומאתיים״.

כלומר, באשר התבשיל שנתבשלו בו קליפי הערלה ניכר לבדו, וכן כאשר פת שנאפתה בתנור שהוסק בקליפי ערלה ניכרת לבדה, אין להם תקנה אלא שריפה. אולם אם נתערבו בתבשיל אחר או בפת אחרת, הריהם בטלים באחד ומאתיים.

מאמר המשנה יבואר בהקדימנו את מאמר הילקוט חדש (ערך יצחק), האומר כי מה שציוה יצחק לבנו: ״ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי״, הוא משום שמצוות עשה הן כביכול מזונותיו של הקדוש ברוך הוא, ומי שחוטא ועובר על מצוות לא תעשה, הריהו מזין את הס״מ וחילותיו רח״ל, ועל כן ציוה יצחק לבנו: ״ועשה לי מטעמים״, כאשר כוונתו היא, לקיום מצוות עשה.

וזהו שאומרת המשנה: ״תבשיל שבישלו בקליפי ערלה״. כלומר, תבשיל של מצוות עשה שבישלו האדם בקליפי ערלה, דהיינו שהוא רשע העושה מצוה, והרי הוא נותן כח לקליפת הערלה, קליפת הסטרא אחרא, לא רק שאין לו שכר על כך, אלא ״ידלק״, הריהו מזומן לשריפה ולדליקה באש הגיהנם. ומדוע? משום שבעשיית מצוה זו הנחיל עוז ואומץ לכוחות הטומאה!

אולם, אם עשה האדם תשובה ותיקן את אשר עיוות, יש תרופה למכתו.

וזהו שאומרת המשנה: ״נתערב באחרים - יעלה באחד ומאתיים״. כלומר, כאשר האדם יצטער על שבעוונותיו גרם לעירוב הקדושה בטומאה ובאלהים אחרים, ובעת קריאתו את שמע יכוין למסור נפשו על קידוש ה׳, יוכל להעלות בכך את ניצוצות הקדושה שנתערבו בטומאה. ואפילו עוון חילול ה׳ שהוא במיתה, יכול להתכפר לו בכך.

וזהו ״יעלה באחד ומאתיים״. ״באחד״, כאשר יעלה האדם על ידי מסירת נפשו באמירת: ״ה׳ אחד״. ״ומאתיים״, כמו שאמרו רבותינו, שכאשר האדם מוסר עצמו למיתה על קדושת שמו יתברך, נותנים לו משמיים מאתיים עולמות דכיסופין.

גם סיום דברי המשנה, בדין תנור שהוסק בקליפי ערלה, יבוארו על פי זה. כי הנה נודע, שהכועס ומעלה חרון באפו, גורם שתבער בו אש הסטרא אחרא כתנור, והריהו חשוב כעובד עבודה זרה.

וזהו שאומרת המשנה: ״תנור שהוסק בקליפי ערלה״, ״תנור״ הוא רמז לכעס הקשור בענייני העולם הזה ובהבליו, למעט כעס של תלמידי חכמים הנובע ממקור טהור. והביאור הוא, שכאשר אדם מסיק עצמו בקליפי ערלה וכועס בענייני העולם, הריהו מוסק בקליפי ערלה, בקליפת הסטרא אחרא, והיא בוערת בו ושולטת בו באופן מוחלט.

ובאופן שכזה, ״אם אפה בו את הפת - תדלק״. כלומר, אם האדם בעודו כועס, הלך ולמד תורה שנמשלה ללחם, אין תורה זו שייכת לחלק הקדושה, אלא לחלק הטומאה והסטרא אחרא, והריהי תומכת בהן ונותנת להן כח ועיזוז. וכמאמר הכתוב: ״ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי״?!

ברם, ״אם נתערבה באחרות — תעלה באחד ומאתיים״. כלומר, אם הכיר האדם בחטאו ובמעשהו, שעירב טומאה בקדושה וגרם לנפילת הניצוצות, והריהו מכוין למסור נפשו בקריאת שמע על קידוש ה׳, הרי הוא גורם להעלאת הניצוצות למקורם הטהור. ובנוסף הריהו זוכה למאתיים עולמות של כיסופין בזכות שעסק בתורה, חוץ מאותם מאתיים עולמות המגיעים לו בזכות מסירת נפשו בקריאת שמע.

ומכל זה ילמד האדם עד כמה מוטלת עליו החובה להזדרז בעבודת ה׳ וגם למסור את נפשו על קדושתו יתברך. יתבונן האדם בארבעת המינים וברמזיהם, ייזכר במעשיהם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, אשר מסרו נפשם על קדושת ה׳ ולא חשו ולא התמהמהו, ויעשה כן גם הוא.

סיפורי מעשיות - מעשה שריפת קדושי בלוישא (בלואה בצרפת): מעשה בימי רבינו יעקב בר מאיר (רבינו תם) שנת ד'תתקל״א (1171 למניינם). וילך איש יהודי להשקות את צאנו לעת ערב, וימצא גוי אחד אשר הלך גם כן הוא להשקות, וירא היהודי ויתחלחל, ויצא מחיקו כנף עור מתחת לבגדו ויראהו סוס הגוי בחשך - ויירא גם הוא וישב אחור, וימאן לבוא המימה.

ויבהל הגוי וישב אל אדוניו ויגד לו ויאמר: ראיתי יהודי אחד אשר השליך נער קטן המימה אשר הרגו היהודים, ואירא פן יהרגני גם אני, וגם הסוס נבעת מרגשת המים ואבואה להגיד לאדוני...

וישלח השר איש יהודי לשאול מאתם מה יתנו לו כופר נפשם ויחיו, ויתיעצו עם הגוים ועם היהודים ויאמרו לתת לו מאה לטרא, וחובותיהם אשר היו כשמונים ומאה. עודם מדברים - והכומר עומד עליהם לשטנם ויאמר אל השר: אל תפן אל מנחתם. ויסב את לבו אחורנית ולא שמע אליהם עוד ולא הועיל הון ביום עברה. ויצו הצורר ויתנום אל בית מלא עצים, ויערכו עצים וחבילי זמורות סביב סביב, ויהי בהוציאם אותם החוצה ויאמרו אליהם: המלטו על נפשותיכם והיו כמונו ותחיו ולא תמותו! ולא אבו ליגאל במים הזידונים. ויענום וייסרום לראות היוכלו להדיחם מעל אלהי ישראל, וימאנו. ואיש את רעהו עזרו ולאחיו אמר חזק ונתחזק בעד אלהינו, כי אנחנו עבדיו וה׳ הטוב בעיניו יעשה. ויצו הצורר ויקחו את רבינו יחיאל בר רבי דוד, ואת רבי יקותיאל בר רבי יהודה הכהנים תלמידי רבינו שמואל, ואת רבינו יהודה בן אהרן, ויקשרום בעבותות ויציתו אש בעצים. ותתלקח האש בעבותות אשר על ידיהם – וינתקו! ויצאו שלשתם ויאמרו אל עבדי הצורר, הן לא שלט בנו האש ומדוע לא נצא!! ויאמרו: חי נפשנו אם תצאו מזה. ויפצרו בהם, ויושיבום עוד אל בית המוקד, ויוסיפו עוד לצאת - ויתפסו בגוי אחד להביאו עמם אל המוקד כי גיבורי חיל היו ויתחזקו הערלים ויקחוהו מידם ואחר כך הרגו אותם בחרב וישליכום אל תוך האש, ולא נשרפו – גם הם גם יתר ההיהודים אשר היו איתםשלושים ואחד איש, אך פרחה נשמתם וימותו לפני ה' ויראו הערלים, ויתמהו איש אל רעהו ויאמרו, אצבע אלהים היא! אך קדושים המה כי קדשו.

ורבי דוד הכהן היושב באחת מערי הצורר, ראה את כל אלה כאשר הלך להליץ בעדם ולא להועיל, כי מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. ויתר היהודים אשר בארצו נתנו לצורר אלף ליטרא, ואת ספרי הקדש הצילו מידם. וכל זה כתבו לרבינו יעקב בר מאיר מהעיר אורליאנש הקרובה אל חללי ה'.

ועוד כתבו לו: ויהי בעלות הלהב וישאו קולם פה אחד וירונו. ויאמרו הערלים: שמענו שירכם ולא ידענו מה, אך מעולם לא שמענו כזה בלתי היום! ויודע באמת כי ״עלינו לשבח" היה השיר אשר שמעו הערלים בעת הנמהרה ההיא. ויעלו לריח ניחוח לפני ה'.

בחג הסוכות אנחנו שבים בתשובה מאהבה!

תשובה מאהבה מלווה בנכונות למסור את הנפש!

איוב (ב,ד): "כֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ".

מלבי"ם (פס' ה): "פירוש: הדבר היקר ביותר שיש לאדם זו הנפש, ולמענה האדם מוכן לתת הכל. וכאשר האדם מוכן לעקוד את הדבר היקר הזה למען ה', הרי זה אות וסימן מובהק שהוא אוהב את הבורא אהבת נפש".

אדיר במרום (ח"א - ומחצדי חקלא זעירין אינון עמ' סא'): "... הכל צריך להסתלק בסוד האהבה העצומה. ולא תקרא אהבה, אלא אם תגיע להשתוות - לחיים ולמות. והוא סוד, עזה כמות אהבה (שה"ש ח, ו). כי אם לא יגיע הדבקות אל השיעור הזה, בסוד, נפשי יצאה בדברו (שה"ש ה, ו), אינה אהבה... כי יעזבו עליו את הכל לעשות כרצונו, אם להחזיר הנשמה לגוף בסוד החיים, אם להשאירה דבוקה בשרשה".

כשיהודי מוכן למות על קידוש השם כל עוונותיו נמחלים!

פרי עץ חיים (שער הקריאת שמע - פרק יב): "הפסוק אומר: תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו, כי כביכול הש"י צריך כח ועזר מן ישראל על ידי מעשיהם. והנה המלכות נפלה בעונותינו, וגם כשרוצה לעלות צריך שיהיה ע"י זכיותינו, כי עונותינו מפילים אותה, וזכיותינו מעלין אותה.

וא"כ עתה אי אפשר לעלות לה, אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים... לטעם זה הגלות מתעכב ומתגבר ומתארך בעונותינו, כי אין בנו מי שיכול לעלות למדרגה זו... ומפני זה הקץ מתארך, וכמעט רוב צרות והרעות של אדם בא מזה.

ואמנם על כל זה יש קצת תיקון, במה שנמסר עצמינו על קדושת השם בכל לב, כי עי"ז אפילו נהיה ח"ו היותר רשעים שבעולם, הנה ע"י קידוש השם ומסירת נפשינו בכל לב ובכל נפש אנו צדיקים גמורים, ויש יכולת בנפשותינו לעלות למעלה עד הבינה... כי סוד התשובה מגעת את האדם ומעליהו עד אמא עילאה הנקראת תשובה, ואז עי"ז תוכל לעלות המלכות עמנו בסוד היותינו גדפין דשכינתא".

הרב קוק (עין איה שבת ב, פ"ט, קמד): "ותכונת מסירות נפש... זאת היא תכונת האמת של כנסת ישראל בעצמיות מהותה, שלגבי העליוניות הזאת כל סיג ומחשך הוא רק צדדי ומום עובר. ויכול המעין השוטף הזה, המלא עז חיים של קדושה אלהית נאמנה, לשטוף בעזו את כל החלאה החצונה המקרית, אשר אך כצל עובר הוא על פני שמש צדקה הזורחת בגאון גבורתה...".

איך עושים את זה בפועל?

- ר' אלימלך מליז'נסק (צעטיל קטן): "בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך".

- לכוין ב'שמע ישראל' (במילה 'אחד') ובכל ברכה (במילים 'מלך העולם'): "אני מקבל על עצמי ד' מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק[2]" – כמובן לכוין זאת מכל הלב!!!

דרך ה' (ד,ד,ה): "מתנאי המצוה הזאת (ק"ש), להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו ית', ולקבל עליו כל יסורין ומיני מיתה על קידוש שמו ית', ונחשב לו כאלו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם. וגם מענין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתיקון הכללי...". 

כדוגמת ארבעת המינים המקבילים לשם הוי-ה (במילוי ב"ן)[3], גם ד' מיתות בית דין מקבילים לשמו ית':

שער הכוונות (דרושי הלילה דרוש ה): "תכוין בלב שלם כאלו אתה עומד לפני ב"ד ונידון לפניהם ונתחייב מיתה ואתה מוסר עצמך לקבל מיתה בסבר פנים יפות ע"י ב"ד לכפר עונות ותכוין כאלו אתה מקבל ד' מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק ותשים נגד עיניך שני שמות יהו-ה אדנ-י בחיבור יאהדונה"י ותאמר בלב שלם:

ירמ"י או"א שאם חטאתי לפניך באות י' של הויה ובאות א' של אדני יהיה נחשב לפניך כאלו נסקלתי בב"ד ע"י או' א' של אדני ויחשוב בעצמו כאלו בעת ההיא מת ונסקל ע"י ב"ד.

ואם חטאתי באו' ה' ראשונה של הויה ובאו' ד' של אדני יהיה נחשב לפניך כאלו נשרפתי בב"ד ע"י אות ד' של אדני.

ואם חטאתי באות ו' של ההויה ובאות נ' של אדני יהיה נחשב לפניך כאלו נהרגתי בסייף בב"ד ע"י אות נ' של אדני.

ואם חטאתי באות ה' אחרונה של הויה ובאות י' של אדני יהיה נחשב כאלו נחנקתי בב"ד ע"י אות י' של אדני".

לאחר הכוונה של מסירות הנפש בשמע ישראל אתה יכול לכווין להרוג את היצר הרע ע"י שם ה':

תיקוני זהר (נט:): "... ארבע מיתות בית דין, והא אוקמוהו כלהו באתוון:

י' גחלת, ו' שלהובא, ה"ה גוונין ונהורין דנורא דא איהו שרפה, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא.

סקילה בתלת אבנין י' י' י', ואינון יהו"ה כ"ו, וארבע אתוון (26+4).

הרג בחרבא י' רישא דחרבא, ו' גופא דחרבא, ה"ה תרין פיפיות דילה.

חנק ו' אתעביד חוט כגוונא דא זרקא ועלה י' דעזקא בחוטא למהוי כריך לה על צואר ורזא דמלה אבינו מת במדבר, מק"ף והול"ך אינון ה"ה, חד מקיף ליה וחד הולך, עד דחנקין ליה...".

גם ארבעת המינים נועדו לא רק להראות את מסירות נפשנו אלא גם ובעיקר לגרום לאויבינו למסור את נפשם[4]:

תקוני הזהר (כט.): "קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אַבָּא אַבָּא, אַמַּאי אִתְּמַר בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְסֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עִץ הָדָר (ויקרא כג ג), אָמַר לֵיהּ בְּרִי מָאנֵי קְרָבָא בִּימִינָא נָטְלִין לוֹן, וּבְאִלֵּין מָאנֵי קְרָבָא אִינוּן יִשְׂרָאֵל רְשִׁימִין דְּנָצְחִין דִּינָא, מְתַל לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ דִּינָא וּקְרָבָא בְּשַׁבְעִין אוּמִין, וְלָא הֲווֹ יָדְעִין מָאן נָצַח דִּינָא, וְשָׁאֲלִין לֵיהּ מָאן נָצַח דִּינָא אָמַר תִּסְתַּכְּלוּן בְּאִלֵּין דִּרְשִׁימִין בְּמָאנֵי קְרָבָא בִידַיְיהוּ, וְתִנְדְּעוּן מָאן נָצַח דִּינָא".

[תרגום: קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: אַבָּא אַבָּא, לָמָּה נֶאֱמַר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר? אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֶת כְּלֵי הַקְּרָב נוֹטְלִים בְּיָמִין, וּבִכְלֵי הַקְּרָב הַלָּלוּ רְשׁוּמִים יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּנַצְּחִים בַּדִּין. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ דִין וּקְרָב עִם שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מִי נִצַּח בַּדִּין. וְשׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ, מִי נִצַּח בַּדִּין? אָמַר, תִּסְתַּכְּלוּ בְּאֵלּוּ שֶׁרְשׁוּמִים עִם כְּלֵי קְרָב בִּידֵיהֶם וְתֵדְעוּ מִי נִצַּח בַּדִּין].

שפת אמת (תרמ"ט): "ואיתא כי לולב ומיניו הם מאני קרבא, והענין הוא כי הוא תיקון בחינת הגוף, כי הסוכה הוא שם ה' שנקרא עלינו בחינת תפילין של ראש, ולולב הוא בחינת תפילין של יד, ולקחתם ביד, ובזה הוא המלחמה, כמו שכתוב, והידים ידי עשו. לכן בשבת אין צריכין לולב, שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא, והוא יומא מנוחה...".

מדרש רבה (ויקרא ל,טז): "רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בִּזְכוּת וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אֲנִי נִגְלָה לָכֶם רִאשׁוֹן, וּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן הָרִאשׁוֹן זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן, וּבוֹנֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ. וּמֵבִיא לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן".

---

[1] נבוכדנצר העמיד צלם גדול מזהב בגובה ששים אמה והניח תחת לשונו של הצלם את ציץ הזהב של כהן גדול שהיה בו שם המפורש שמצאו בבית קודש הקדשים, ומכח זה היו נשמעות מפיו המילים "אנכי ה' אלהיך" רח"ל, ובהשמע קול פולחן וזמרה בכלי שיר, היו כולם כורעים ומשתחוים, וגזר נבוכדנצר שמכל לשונות הגויים ישלחו נציגים להשתחוות לפסל ומעם ישראל בחר שלושה נציגים את חנניה מישאל ועזריה להשתחוות לצלם.

מה עשו, הלכו להתיעץ עם יחזקאל הנביא שהיה אז גדול הדור, אמר להם שכך למד מרבו ישעיה הנביא "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", כלומר שיתחבאו ושלא ילכו, אמרו לו: רבינו לא זו השאלה שלנו אם ללכת או לא, כי אנו רוצים לקדש שם שמים אלא כך שאלנו: האם ה' יעשה נס או לא, הלך ושאל את הקב"ה, והשיב לו שלא יצילם, ואעפ"כ אמרו לו: בין אם יציל ובין אם לא יציל, אנו מוסרים נפשינו על קדושת ה'.

כשראה אותם הולכים התחיל לבכות ואמר, לא חבל על הצדיקים האלו שחלילה יאבדו מהעולם, ואז נתגלה אליו מלאך ה' ואמר לו, על אף שנאמר לך בנבואה שלא ינצלו זה היה כדי שתאמר להם כן, כדי שילכו לשם שמים, אבל בכל זאת הקב"ה יציל אותם, אמנם ביקש המלאך שלא יודיע להם שיצילם, כדי להגדיל שכרם שיעמדו בנסיון.

כשהגיעו ליד הצלם, למרות שכולם השתחוו הם עמדו זקופים שנאמר "זאת קומתך דמתה לתמר", כשם שעץ תמר עומד זקוף, כך הם עמדו. מיד כעס המלך וציוה שיזרקו אותם לתוך כבשן האש שהוסק שבעה ימים ולילות. באותה שעה שלחו את המלאך גבריאל מהשמים כדי להצילם, צינן בפנים והקדיח מבחוץ, ואלה שמבחוץ שזרקום, נשרפו, והם נשארו חיים. הביט נבוכדנצר ואמר: אני רואה ארבעה בפנים, עד שהבין שהרביעי זה המלאך. התחיל נבוכדנצר לשבח את הקב"ה ואמר "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האמים".

ובתלמוד ירושלמי (שבת סוף פרק במה אשה) כתוב כי כשטיילו בתוך כבשן האש, כביכול המלאך גבריאל נכוה מהחום האדיר שהיה שם, וחנניה מישאל ועזריה התיזו מים לרפאותו, ואז הבינו כולם ששלושת הצדיקים חשובים יותר מהמלאכים. צעק נבוכדנצר שיוציאום לחוץ והריח בזקנם לדעת האם יש ריח של חירוך, והריח היה ריח של גן עדן. ואז שיבח את הקב"ה ואמר "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר" כלומר האותות והמופתים התמוהים אשר עשה עמי אלהים, עלי יאה ונאה לפני להגיד ולספר, בא המלאך וסטרו על פיו, משום שאין הקב"ה חפץ בשבח הגויים כדי לא לעורר קטרוג על עם ישראל.

בסופו של דבר כעבור כמה ימים ביקש דניאל (שהיה מאוד אהוב בעיני המלך) מהמלך לנשק לצלם בפה, והסכים המלך לכך. עלה על סולם גבוה ששים אמה בכדי להגיע לאותו צלם ואז השביע את הציץ שהיה מונח תחת לשונו של הצלם שיצא תיכף ומיד ולא יחלל שם שמים. ומכיון שפלט הצלם את הציץ, מיד נפל, וכולו נעשה לרסיסים, כי הצלם היה עומד מכח הציץ, וכל מי שהיה שם לקח חתיכה מהצלם מכיון שהיה עשוי מזהב טהור. וכמו כן לקחו כולם את דמות הע"ז שלהם והיו משברים אותם, ועשו פעמונים ותלו אותם בצוארי כלביהם וחמוריהם, והיו מקשקשים בהם ואומרים, באו וראו למי היינו משתחווים… וזהו שנאמר "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון, ולא יאכלון ולא יריחון", ולא כתוב "ולא ידברון", משום שאותו צלם בתחילה דיבר בכח הציץ. אבל לאחר מכן כתוב "ובקשתם משם את ה' אלהיך" כלומר שלאחר שביקש דניאל את הציץ שבו שם ה', אז כבר לא יכל אותו צלם לדבר.

[2] סקילה: היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה של כ-4 מטרים, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו..."). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים ("...ויד כל העם באחרונה"), עד שהייתה נשמתו יוצאת.

שרפה: היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (כדי לפתוח את פיו אך לא כדי שימות מכך, ויש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חתיכה של עופרת רותחת.

הרג: היו מתיזים את ראש הנידון בחרב.

חנק: היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.

[3] כמאמר הפיוט: "שֵׁם בֶּן אַרְבַּע בַּלוּלָב חוֹנֶה. בְּמִלּוּי הֵהִי"ן בִּפְרָטָיו תִּמְנֶה... הֶהָדָס רוֹמֵז לִשְׁלֹשָׁה אָבוֹת. מֹשֶׁה אַהֲרֹן בַּדֵּי עֲרָבוֹת. יוֹסֵף לַלּוּלָב חֶמְדַּת לְבָבוֹת. דָּוִד לָאֶתְרוֹג כַּלָּה כְּלוּלָה".

זוה"ק (ח"א רכ:): "אית מנייהו דאחידן בשמא קדישא, כגון לולב ואתרוג הדס וערבה".

זוה"ק (רעיא מהימנא פנחס רנו.): "ג' הדסין גדולה גבורה תפארת ודמיין לתלת גווני עינא ב' בדי ערבות נצח והוד ודמיין לתרין שפוון לולב יסוד דומה לשדרה דביה קיום דכל גרמין ועליה אמר דוד כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך. אתרוג מלכות דומה ללבא דביה הרהורין".

פרי עץ חיים (שער הלולב פ"ג): "הדס הוא חג"ת, והם יו"ד במלואו, והם משולשים, שיוד במלואו יוד ואו דלת. ב' ערבות, הם נ"ה, והם ה"ה במלוי. לולב, יסוד, ו"ו במלואו וכו' כנ"ל. אתרוג הוא מלכות, ה' אחרונה".

[4] מבצע ארבעת המינים.