תפילה מוצפנת
גמרא[1] (ראש השנה טז.): "ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות
מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה
בשופר".
מטרת תקיעת השופר על פי הגמרא, להזכיר
לקב"ה את זכויותינו, ואכן, אחד משמותיו של ראש השנה הוא "יום
הזיכרון", שם המבטא את מהותו של חג זה.
אבל הקב"ה הרי זוכר כל הנשכחות, אין דבר שנעלם מנגד עיניו. מדוע אפוא נדרשים אנו
"להזכיר" לקב"ה?
הרמב"ם (הלכות תשובה ג,ד) גם מתייחס לשופר כאל כלי אשר מטרתו לעורר זיכרון, אך
בכיוון שונה - השופר לא נועד להזכיר לקב"ה את מעשינו אלא בראש ובראשונה
להזכיר לנו את האמת ממנה אנו נוטים לברוח: "אע"פ שתקיעת שופר בראש
השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם
וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי
הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל...".
דברי הגמרא ודברי הרמב"ם חופפים:
קיים קשר ישיר בין מעשינו כאן בעולם
לבין המתרחש בעולם האלוקי - דהיינו, ההתרחשות בעולם
האלוקי מהווה השתקפות של התהליך הנפשי המתחולל בקרבנו.
אדם המתפלל יכול לקבל אינדיקציה מידית
על התקבלותן של תפילותיו במרומים. אם התפילה פעלה על האדם, זעזעה וריגשה אותו
עד דמעות בבחינת "כל עצמותי תאמרנה – ה' מי כמוך" (תהילים לה,י),
ממילא פעלה תפילה זו גם בשמים.
רעיון זה מופיע במשנה (ברכות ה,ה): "אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה
מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן
אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי
שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף".
בחסידות מסבירים
כך את הפסוק: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז,יט).
אדם התר אחר בבואתו במים, יראה
מטבע הדברים את ההשתקפות של עצמו. אם יניע את ידו, גם בבואתו תניע
במקביל את ידה. אם יתקרב הוא לדמותו – דמותו תתקרב אליו.
חוקים אלו פועלים גם ביחס לעולם
האלוקי.
כאשר מתקרבים אנו אל הקב"ה
אף הקב"ה מתקרב אלינו, בבחינת "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג,ז), "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים
ו,ג)".
התשובה שלנו כלפי הקב"ה
משיבה את הקב"ה אלינו.
התפילה בכוונה הפועלת עלינו ומרטיטה את לבבנו פועלת גם כלפי שמיא.
גם אם מתעוררים אנו לקול השופר, שבים בתשובה ונזכרים באֱמֶת, ממנה ברחנו בעוונותינו, הרי שבמקביל
ישמע הקב"ה את קול השופר ויזכור אותנו לטובה.
על כך כתוב בזוה"ק (זוהר ג' צט:): "כַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן,
בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא,
כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק
דִּינָא".
[תרגום: כְשֶׁבְּנֵי אָדָם
שָׁבִים מֵחֲטָאֵיהֶם, צְרִיכִים לְהַשְׁפִּיעַ קוֹל שׁוֹפָר מִמַּטָּה, וְאוֹתוֹ
קוֹל עוֹלֶה לְמַעְלָה, אֲזַי מִתְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר עֶלְיוֹן, וּמְעוֹרֵר
רַחֲמִים וּמִסְתַּלֵּק הַדִּין].
איננו צריכים להזכיר מאומה
לקב"ה כי אם להזכיר לעצמנו את אשר שכחנו - תקיעת
השופר אם תתבצע באופן טכני בלבד - ללא כוונת אמת - הגם שנעשתה באופן מושלם,
אינה מוציאה ידי חובה, שהרי מבחינה רוחנית החמיצה מצווה זו את מטרתה (משנה ראש
השנה ג,ז): "מי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה
בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם
כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה
שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ".
המאפיין את מצוות ראש השנה הוא היותן מצוות שבהן לא המעשה עיקר כי אם הכוונה. המעשה
אמנם הכרחי, אבל העדר כוונה עלול לעכב.
למה ביום זה העיקר היא הכוונה?
שערי אורה
(שער א – מלכות): "יש לו לאדם להבין ולדעת כי מן הארץ ועד הרקיע אין שם מקום
פנוי, אלא הכול מלא גדודים והמונים מהם טהורים בעלי חסד ורחמים, ויש למטה מהם כמה
בריות טמאות מזיקים ומקטריגים, וכולם עומדים ופורחים באוויר.
ואין מן הארץ ועד הרקיע מקום פנוי, אלא
הכול מלא המונים: מהם לשלום מהם למלחמה, מהם לטובה ומהם לרעה, מהם לחיים ומהם
למות... וכל אלו המחנות בין הארץ ובין השמים.
דוגמת ההולך בדרך במקום סכנה, כך תפילתו
של אדם עוברת בין אלו הכיתות ועולה עד לרקיע. אם יש בו זכות, לא יפגעו לסטים
תפילתו. ואם אין בו זכות, כמה פגעים ומשחיתים פוגעים בדרך...".
אז מה עושים? איך נעלה את התפילה עד
כסא הכבוד?
"ולפיכך צריך אדם לכוון עצמו בשעת
תפילה ולכוון מחשבותיו כראוי, בעניין שלא תתעכב תפילתו ולא תשוב ריקם בקשתו".
הכוונה של האדם מאוד משמעותית
כשהתפילה שלו מנסה לעלות לשמי מרומים.
בראש השנה כשהכל כ"כ משמעותי
וכל מילה בתפילה מכריעה את כל השנה – צריך משהו מאוד מיוחד!
בקריפטוגרפיה (תורת ההצפנה) יש עיקרון הנקרא קצה לקצה (End-to-end) - מידע העובר משתמש אחד לשני בלי שכל מי שבאמצע יצליח לקרוא מה
כתוב (ווטסאפ העבירו לא מזמן את כל הנתונים להצפנה כזו כדי שהממשלה לא תוכל להכריח
אותם ע"י צו בית משפט למסור נתוני שיחות, עכשיו הם יכולים להגיד אין לנו
מושג, רק המשתמשים יכולים לקרוא את ההודעות)[2].
זה מה שקורה בתקיעת שופר!
נתיבות שלום (ראש השנה עמ' קכד'): "אף שיש תמיד משטינים ומקטרגים העושים מסכים
ומחיצות המבדילים כדי לנתק ח"ו את הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. הרי אחת
בשנה יש קול שופר שהוא קול ישר בין הקב"ה וישראל ואף אחד זולתם אינו מבין את
הקול הזה".
הקול של השופר מעלה את הכוונה
הפנימית שלנו ישר לקב"ה – רק הוא ואנחנו יודעים באמת מה נמצא אצלנו בלב!
לכן חשוב מאוד מאוד להתרכז ולכוון מאוד מאוד כי הכוונה שלנו עכשיו בתקיעות תעלה עם קול השופר ישירות לבורא העולם בלי
שום עצירה בדרך!
היה זה בשנת ה'תשמ"א, נערה צעירה ישבה בחדרה, בשכונת קראון הייטס, והתכוננה לכתוב לרבי לקראת יום ההולדת המשמעותי של גיל 12, בת מצווה.
כילדה חסידית, חשבה, שלא נאה רק לבקש ברכה מהרבי האהוב, אלא יש גם לברך את הרבי.
היא החליטה לבסוף לכתוב לרבי איחול מאוד אישי, לזרעא חייא וקיימא. אולם הבינה שמדובר בנושא אישי ועדין, ולכן התלבטה איך תוכל לכתוב זאת בצורה שרק הרבי יראה זאת ולא אף אחד אחר, גם לא המזכירים.
הרעיון נבט במוחה, ובשולי המכתב הרגיל שלה, הוסיפה שורה של כמה מילים, בכתב הסתרים ובו האיחול האישי.
ביום בהיר, חזר האבא בשמחה גדולה הביתה, בתיבת הדואר ביצבצה המעטפה המוכרת. יש מכתב מהרבי.
כולם התכנסו במטבח הבית, נרגשים, פותחים את מכתב הברכה של הרבי, לרגל השמחה הגדולה, הבת מצווה.
בשולי המכתב, כמה מילים לא ברורות. ההורים מנסים להבין מה כתוב פה. אין אפילו את הנ.ב. הרגילים, אולם לא עלה בידם לפתור זאת.
כלת השמחה נשארה חתומת פנים. היא ידעה, כן היא ידעה, שהרבי הרגיש והאוהב קרא את הברכה האישית שלה.
היא התרגשה, הלכה לחדרה, והרשתה לעצמה להביט בשורה המיוחדת שהרבי כתב לה, רק לה במכתב הנושא את התאריך ו' תשרי ה'תשמ"ב (צילום המכתב המלא שמור במערכת).
שלוש מילים: "תודה על הברכה".
בשולי הסיפור יש לציין כי שפת הסתרים בה בחרה הנערה לכתוב, ובו השתמש גם הרבי במענה שלו אליה, הוא אחד מכתבי הצופן המקובלים מדורות קודמים והוא דומה ברעיון לכתב הסתרים הנקרא "כתב מזוזה". כך כותבים את שמות הקודש בגב קלף המזוזה. כאשר במקום האות עצמה כותבים את האות הבאה אחריה
כאן בחרה הנערה לעשות בכיוון הפוך, במקום האות עצמה כתבה את האות שלפניה. וכך השיב לה הרבי באותו מטבע.
[1] עד השערי אורה דבריו של הרב
רונן נויבירט.
[2] מעשה צדיקים (עמ' שפ'): מעשה היה בימי הרב יוסף כהן ממשפחת אנגיל - קרוב לשנת הרפ׳״ה
והוא נפטר שנת ה״א ש״י (550) שהיה מלך אחד ממלכי הערלים (נוצרים), שלח לארגיל למלך
(המערב) הנקרא מולאי עבד אללה על ענין שהיה ביניהם סוד מלכים.
וקודם שהלך שליח (מלך) הערלים, הסכימו ביניהם
שיעשו אותיות חדשות ויכתבו איש לרעהו, שאם יפול הכתב ביד אחר - יהיו דבריו חתומים
ולא יבינהו, ולא ידע על מה.
והלך השליח למערב, ונתעכב שם וחזר לעירו. ואחר
ימים מועטים, בא מכתב מאת המלך (הנוצרי) לשליח ולא מצאוהו, והגיע הכתב ליד המלך (הערבי).
ויקרא המלך לכל יודעי ספר ויודע בכל לשון
למשפחותם, הן גוים והן זולתם, ולית איניש די כתבא דא יכיל למקרי (=אין אדם היכול
לקרא כתב זה].
והמלך נבהל ותתפעם רוחו, ונתקשקשה בקרבו כפעמון
ושנתו נהייתה עליו. ויאמר לו שר אחד משריו, אדוני המלך לא נשאר כי אם יהודי אחד,
אני מכירו מעיר תלמסאן, אהרוני (ממשפחת אהרון – כהן), והוא בקי, בכל דבר חכמה
ובינה, ויקראו אותו לפניך במהרה.
ותכף שלח אחריו ויבוא לפני המלך, ויאמר לו המלך:
דע, אני יודע באמונה נאמנה כי כל דבר לא יבצר מכם, ובפרט אתה - משרא קטרין (מפענח
סתומים), ואם תבאר לי זה הכתב - כל אשר תאמר אלי אעשה, ואתן לך מנחה, ויקר שגיא
תקבל מן קדמי.
וכראות היהודי הכתב, אותיות זרות וחדשות, השיב
למלך: אדוני, אמת כל מה שהגידו לאדוני עלי, וכל ימי גדלתי בין הסופרים והספרים מינים
ממינים שונים, ולשונות ומיני ספרים מחולפים, אמת. (אמנם) האותיות האלה חדשים מקרוב
באו לא שערום שום אדם, לא מן הקדמונים ולא מן האחרונים אלא מי שהזמינם, ואחרן לא
איתי די יחונה קדם מלכא (ואחר אין אשר יגידה לפני המלך. דניאל ב,ו) אלא הם בעצמם.
אמר לו אותו השר: יוסף יוסף, קח בידך הכתב
והניחו אצלך שלושה ימים וג׳ לילות כאשר עשו חכמים הראשונים זולתך לרצון אדוננו המלך,
כי אין מעצור לה' וכו'.
ויקח רבי יוסף הכתב ויוליכו עמו, ואחר ג׳ ימים
נעשה לו נס ונתגלה לו הסוד על ידי מלאך או ע׳״י שאלת חלום, ולאחר ג׳ ימים נכנס רבי
יוסף אצל המלך ונסחת הכתב בידו אות באות מלה במלה, ויאמר לו: אדוני המלך, דע כי מה
שיש בזה - יש בזה. וקרא אותו המלך והוא יושב על כסאו עם שריו ועבדיו, וישמח המלך
מאד ואמר לו: יישר כוחך יוסף ויטב מזלך! היטבת לראות, האמת אתך.
ויתקנאו כל השרים ממנו ואמרו למלך: אדוננו המלך,
ושמא היהודי שקר וכזב שידע שאין משים לאל מלתו?!
וענה אותם המלך קשות: אתם כבהמות נחשבים! דעו כי
זה הסוד שהיה ביני ובין השליח - זה הוא בעצמו! וכי היהודי היה אצלנו באותה שעה
שהיינו כותבים זה הסוד?
אמרו לו השרים: אם כן, היהודי הזה או ימיר דתו
או יומת, כי אין מן הראוי שישאר זה היהודי וכו' וכשראה המלך שכלתה אליו הרעה, גזר
על רבי יוסף לאוסרו בבית הסוהר, ואחר כך בא אליו המלך ואמר לו: דע, כי אני יודע שאין
נבון וחכם כמוך, ולא שמתיך בבית הסוהר - כי אם לעיני בהמות אלו, וכדי שתהיה משומר
מן בהמות אלו שיושבים לפני, כי ראיתי מבין ריסי עיניהם שהיו רוצים לאבדך מן העולם,
לפי רוב הקנאה והשנאה שהיתה בלבם.
ועתה קח לך מתנה זו והדורון הזה אשר הוא לפי
כבודך, והכבד ושב בביתך ימים או עשור עד שוב אפם או ישכחו הענין.
וכן עשה, ונתקבצו היהודים אנשי העיר ועשו שמחה
ומשתה על קידוש ה׳ ועל הצלת החכם יוסף מידם.
ואחר כך הגיעה השמועה למלך הערלים, ויספוק כפיו
ויאמר: דניאל יש בעולם וימות? לא אמות קודם ראות פניו וכו׳ כך מצאתי כתוב ב״עומר
השכחה״ דף קכו ע״ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!