יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

פרשת בראשית - שבת – כל שבוע חג

שבת – כל שבוע חג


בסייעתא דשמיא עברנו תקופה נפלאה של חגים אבל לא נשארנו בחושך, ה' בחסדו נתן לנו יום חג פעם בשבוע!

בראשית (ב,ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

אפשר לומר שיש בשבת קצת מכל החגים:

שבת (קיח:): "אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע''ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר (ישעיה נו,ב) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו" – מחילת עוונות כמו ביום כיפור.

שבת המלכה - המלכה של הקב"ה כמו בראש השנה, לכן אנו אומרים בתפילות שבת: "יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג".

שם: "אמר רב יהודה אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר (שמות טז,כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק" – הגנה מאויבים כמו בחנוכה ופורים.

שם: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנא' (ישעיה נו,ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו' " – גאולה כמו בפסח.

אוצרות רמח"ל (עמ' קיב): "הטעם למה נצטוו השבת במרה, ישראל היו צריכים לקבל התורה, וקודם רצה הקב"ה לקדש נשמותיהם של ישראל ולהכינם שיהיו רואיים לקבלה, לא יש שום דבר שמקדש ישראל כמו השבת, בסוד: מקדש השבת וישראל, ונתינת השבת קודם מתן תורה היה הזמנה כדי שיקבלו התורה" הכנה לשבועות.

ספרי (פרשת בהעלותך): "וביום שמחתכם - אלו השבתות". זוה"ק (ויקרא קה): "האי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא, חדוותא דכל חדווין", (יום זה חדווה הוא למעלה ולמטה, שמחת כל השמחות) – כמו השמחה בחג הסוכות.

מעבר לזה, כל החגים שואבים את קדושתם מהשבת:

זוה"ק (ויקרא צג:): " וְעַל דָּא כֻּלְּהוֹן זְמִינִין בַּקֹּדֶשׁ, וּמִתְקַשְּׁרָן בְּשַׁבָּת, וּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ".

חגים מבראשית (הרב יעקב כהן, בית אל התשס"ז עמ' 68): "יום השבת הוא היום היחיד שהתקדש בבריאה (בראשית ב,ג): ״וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ״, וכל המועדים כולם נקראים 'מקרא קדש'. בשם זה קרויה בפרשת אמור גם השבת עצמה.
לגבי השבת נאמר (ויקרא כג,ג): ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״ וציווי דרמה נאמר בכל המועדים (ויקרא כג,ז): ״כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ".
מלבד איסור המלאכה ההלכתי, הוזכרו בתורה ביחס לכל מועד המילים ״שבת׳. 'שבתון׳ או 'עצרת׳. ביום הראשון של פסח ״ממחרת השבת'. ביום השביעי של פסח ״עצרת לה' אלהיך". חג השבועות נקרא כך על שם ׳׳שבעה שבועות״ שהם ״שבע שבתות״. בראש השנה ״יהיה לכם שבתון זכרון תרועה" ביום הכיפורים נאמר פעמיים ״שבת שבתון הוא לכם״. בחג הסוכות ״ביום הראשון שבתון". ובשמיני עצרת ״וביום השמיני שבתון" ועליו נאמר ״עצרת היא״.ו״עצרת תהיה לכם".
משמעות השוואה זו היא, שכל המועדים יונקים את קדושתם מקדושת השבת, ובכל מועד יש הקבלה לבחינה מייחדת של השבת.
ניתן לראות זאת גם בכך, שפרשת הבריאה מסתיימת בקדושת השבת, ופרשת המועדות מתחילה בקדושת השבת, ומכאן שקדושת המועדות יונקת מקדושת השבת.
וכך אמרו חז״ל (בספרא, מובא ברש"י ויקרא כג): "מה ענין שבת אצל מועדות? ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות״.

משמעות הדברים היא שבמועדים מוציאים ישראל את קדושת השבת מהכוח אל הפועל.

כיון שמקראי הקודש מקבילים אל ימי המעשה (כמובא שם בחוברת), ניתן לומר שמקראי הקודש מעלים את כל ימי המעשה אל קדושתה של השבת".

במשך כל השבוע אנחנו מתרחקים מהשבת הקודמת ומתקרבים יותר ויותר לשבת הבאה.

רמב"ן (שמות כ,ח): "במכילתא רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום".

עד שביום שישי אנחנו כבר ממש רחוקים מהשבת הקודמת וכבר ממש משתוקקים וצריכים עוד אחת.

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 118): לפני לכה דודי אנחנו אומרים 'ה' למבול ישב' בגלל שבערב שבת יורדים אורות מאוד גבוהים כמו שירדו חסדים עצומים ללא גבול במבול, כדי להכין את העולם לכניסת שבת, לכן הבית נראה כך בערב שבת, ובשבת זה נכנס לתוך כלים מתאימים והכל נרגע.

גם בשבת עצמה העליות ממשיכות:

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 119): "השבת נהיית כל הזמן יותר עמוקה.

ליל שבת קודש, זה כבר גוואלד, אבל זה רק ההתחלה. בליל שבת, הרבה יהודים - גם אם הם לא כל כך דתיים - מדליקים נרות, הולכים לבית כנסת, עושים קידוש ויושבים לאכול עם המשפחה.
אני רגיל לומר בבדיחותא: ליל שבת הוא כמו בית ספר יסודי. לבית הספר היסודי כולם הולכים.

אחר כך ביום, זה כמו בית ספר תיכון - לא כולם עושים תיכון. רק מי שזכה להיות ׳שומר שבת' הולך לבית הכנסת, עושה ׳קידושא רבה', יושב לאכול עם האישה והילדים והאורחים, וכולם שרים זמירות. גוואלד.

אבל , שעת ׳רעווא דרעווין׳ - זה כבר כמו אוניברסיטה. רק בני תורה וחסידים מבינים שצריך ממש לשבת ביחד ולשיר ניגונים עמוקים, כדי לטעום את העומק של השבת. בסעודה שלישית צריך ממש לאחוז בשבת, לא לתת לה להסתלק.

אתם יודעים מה המבחן אם אתה שייך קצת לקדושת שבת? איך אתה מתנהג במוצאי שבת...

אם בסוף השבת אתה כבר חושב על מוצאי שבת - אתה מתכנן לצאת לסרט או לפיצה, אולי אתה ׳שומר שבת כהלכתה', אבל אתה עדיין לא שייך ל׳עונג שבת׳.
אבל אם אתה משתוקק להמשיך עוד ועוד את מנוחת השבת, את קדושת השבת - אהה, אז אתה ׳בפנים׳.

ויש סעודה מיוחדת במוצאי שבת, סעודת ׳מלווה מלכה׳. סעודה שהעניין שלה הוא להמשיך את קדושת השבת לתוך ימי השבוע.

אצלי, מוצאי-שבת הוא כמו שבת. רק עם גיטרה...".

מסע השבת עם ר' שלמה קרליבך (הרבי מקרן הרחוב): "שלמה קרא לנו 'ההיפאלאך הקדושים'. זה היה כינוי החיבה שלו לאלה מאתנו שהתגוררו בבית האהבה והתפילה בסן-פרנציסקו, ב-1968. כולנו היינו שקועים בחיפוש רוחני, וזה היה מפגשנו הראשון עם היהדות, כך שהיינו מסורים כליל לשלמה. למעשה, היינו חסידים נאמנים עד כדי כך, שליווינו אותו לכל מקום בקליפורניה שאליו הלך.
"כך אירע שכאשר טילפן אלינו שלמה יום אחד מניו-יורק, וסיפר שהוא עומד לערוך 'שבתון' בסוף השבוע הקרוב בטמפל רפורמי בלוס-אנג'לס, היה ברור מה נעשה. התכוננו לנסוע לאורך החוף ולפגוש את שלמה בשדה התעופה של לוס-אנג'לס. להיות עם שלמה זו תמיד הרפתקה, אך לא יכולנו לשער מה צופנת לנו השבת הזו בחוּבּה!
לשניים מאתנו היו מכוניות 'היפיות' קטנות – חיפושית קטנה אחת, ועוד מכונית דומה לה – שלתוכן נדחסנו כולנו יחד: אמהות בהריון, תינוקות, עגלות, גיטרות, תופים, תופי-מרים וכו', ושמנו פעמינו במורד כביש החוף. פגשנו אותו בשדה התעופה בשעה מאוחרת ביום שישי, והעזנו להאיץ בו להיכנס אל המכונית. אך עם שלמה זה לא היה פשוט. ראשית, הוא בירך כמעט כל אדם בשדה התעופה. לאחר מכן הוא התחיל לערוך שיחות טלפון לאנשים בכל רחבי העולם. בשלב זה נעשינו כבר מתוחים מאוד באשר לסיכויינו להגיע אל הטמפל לפני השקיעה, ובעוד הוא מנהל שיחות נמרצות בטלפון, הצבענו אנו שוב ושוב בטירוף על שעונינו. 'רק עוד שיחה אחת!' התחנן בכל פעם, ואילו אנו נעצנו את עינינו בשעון שבשדה התעופה בריכוז גדל והולך. בסופו של דבר הצלחנו לדחוף אותו אל החיפושית ולעלות על הכביש המהיר. שחררנו אנחת רווחה כללית.
"התקדמנו במהירות, והעצבנות שלנו בעניין סיכויי ההגעה אל הטמפל לפני שבת כמעט פגה. ואז, התנועה נעצרה כליל. משאית התהפכה ופיזרה שכבה עבה של אבקה לבנה על הכביש, והמשטרה חסמה את האזור כולו. הבטנו זה בזה בפאניקה בעוד השמש הולכת וקרבה אל האופק. מה נעשה עכשיו? לבסוף קרא שלמה, 'חברהל'ך, אני כל-כך מצטער, אבל כמעט שבת. אנחנו מוכרחים לצאת מן המכוניות וללכת את שאר הדרך'. עצרנו בצד הכביש, רוקנו את הכיסים (כדי שלא לטלטל בשבת), לבשנו כמה שכבות בגדים, נעלנו את המכוניות, עשינו משהו מחוכם עם המפתחות והתחלנו ללכת. לא ידענו היכן אנו נמצאים, כיצד להגיע לטמפל או כמה ארוכה עומדת להיות ההליכה הזו. אבל הייתה לנו אמונה – הן בריבונו של עולם והן בשלמה – כך ששיערנו שהכול יסתדר בסופו של דבר.
הלכנו כמה דקות לאורך הכביש המהיר, עד שהגענו לתמרור שהורה על יציאה לעבר 'שדרת סֵפּוּלוֵודַה'. אחד מאתנו שאג בשמחה שהשם נשמע לו מוכר – הוא כמעט בטוח שהטמפל נמצא בשדרה זו ממש – וכולנו פנינו לשם בתרועה קולנית. אתם רואים, אמרנו זה לזה בשמחה, ככלות הכול זה לא היה נורא כל-כך. עוד חמש-עשרה דקות הליכה בלבד – ואנחנו שם. האופטימיות שלנו שרדה זמן מועט בלבד. מהר מאוד גילינו שההתלהבות הייתה מוקדמת מדי, אם להתנסח בעדינות.
הלכנו לאורך שדרת סֵפּוּלוֵודַה קרוב לשעה. הטמפל לא נראה לעין והולכי הרגל הבודדים שפגשנו לא יכלו לתרום כל מידע, אך רוחנו לא נפלה. אפילו תוך כדי הליכה, שלמה 'עשה שבת' עמנו: סיפר סיפורים חסידיים, לימד תורה, שר זמירות, והכול מתוך שמחה.
בעודנו צועדים נעצרה מכונית סמוך לקבוצה שלנו, והנהגת החלה לנופף לנו בידיה בפראות. התברר שהיא מזכירת הטמפל הרפורמי, שנשלחה על-ידי הקהילה המודאגת כדי לחפש אותנו. היא החלה לצעוק, 'שלמה, אנחנו משתגעים מדאגה! כולם מחכים לך! בוא, היכנס למכונית שלי!' שלמה השיב בעדינות, 'יקירתי, אני כל-כך מודה לך על ההצעה, אבל אני ממש מצטער, כמה שזה קשה, אני לא יכול להיכנס למכונית. אני מוכרח ללכת'. 'אבל שלמה', מחתה המזכירה, 'יש עוד 43 קילומטרים עד הטמפל!'
לבנו החסיר פעימה. מאבק פנימי התחולל בקרבן של הנשים ההרות ושל האמהות. כמה מאתנו לא שמרו שבת מעולם, ובכנות, לא היה אכפת לנו אם שלמה היה מצליח למצוא איזה היתר שיחלץ אותנו מהרחוב ויכניס אותנו למכונית! אך שלמה היה נאמן לגמרי להלכה, ודבר לא היה קדוש עבורו יותר מן השבת, כך שתקוותינו נכזבו כששמענו אותו עונה למזכירה, 'יקירתי, בבקשה תעשי לי את הטובה הכי גדולה בעולם. בבקשה תגידי לחברי הקהילה שלך שאני הקטן וההיפאלאך הקדושים מוכרחים ללכת אל הטמפל, ואנחנו הולכים מהר ככל האפשר. בבקשה אל תתייאשו. אולי, אם הם מרגישים שאפשר, כולם יכולים להישאר ולעשות משהו ולחכות עד שנגיע'.
וכך המשכנו ללכת, כששלמה ממשיך לעשות אתנו שבת בנחת ובשמחה, ממשיך לספר סיפורים חסידיים, ללמד תורה ולשיר זמירות. ניסינו להתרכז בדבריו ולהתעלם מאוויר הלילה הקר, מהעננים המאיימים התלויים מעלינו, מהתינוקות המייבבים ומן הרעב והצמא שלנו. היה כבר עשר בלילה, וכבר עברנו כברת דרך לא קטנה.
פעם בכמה זמן שלח אלינו הטמפל מכונית נוספת כדי לבדוק מה מצבנו וכיצד אנחנו מתקדמים. בערך בחצות נתאמתו חששותינו ביחס למזג האוויר, וארובות השמים נפתחו. אבל לא טפטוף קל או זרזיף צנוע, אלא גשם זלעפות, ואנחנו שם באמצע כל זה, בלא כל הגנה, רטובים עד לשד עצמותינו. גנחנו, אבל משלמה לא שמענו ולו מילה אחת של תלונה, אפילו לא אנחה בודדת. 'חבר'ה, סיפרתי לכם פעם את הסיפור על יוסל'ה קמצן קדוש?', פנה אלינו, פניו זורחות, בלא צל של דאגה עליהן.
בערך באחת ושלושים לפנות בוקר, הגשם עדיין ירד בעוז, ומכונית נוספת נעצרה לצדנו – מכונית שלא ראינו בפעמים הקודמות. להפתעתנו היה הנהג אישיות מפורסמת בלוס-אנג'לס, מנחה תוכנית האירוח 'ינשוף הלילה' בתחנת הרדיו המקומית, שאיכשהו שמע על צעידת השבת שלנו. הדבר הפעים אותו כל-כך, עד שהוא נכנס אל מכוניתו ונסע עד לשדרת סֵפּוּלוֵודַה כדי לראות את המחזה במו עיניו!
'הי, מה אתם עושים?', צעק האיש לשלמה בעניין כשהוא פותח את חלון מכוניתו ונוסע לצדנו. 'למה אתם הולכים במבול הזה? למה אתם לא יכולים לנסוע? כמה זמן אתם הולכים כבר? מה קורה כאן?' שלמה החל להסביר לו, בסבלנות וברהיטות, על יופייה של השבת, על קדושתה ועל האיסור לחלל אותה. מנחה תוכנית האירוח – שדבריו של שלמה הרשימו אותו ואולי אף נגעו בו – ערך אתו דו-שיח ערני במשך כמה דקות, ובמהלכו שאל אותו שאלות רבות. לאחר מכן פנה לדרכו. לא היה לנו מושג שכל אותה שעה היה מונח על ברכיו מכשיר הקלטה, שפעל והקליט אותנו.
בערך בשתיים לפנות בוקר, שעה שבה שדרת סֵפּוּלוֵודַה שוממת בדרך כלל, ולאחר שאנו עצמנו לא הבחנו בכלי רכב כלשהו מזה זמן, ראינו לפתע שלוש מכוניות נוסעות בעקבותינו. הן נעצרו לצדנו, והאנשים שבפנים שאלו בהתרגשות את שלמה, 'אתה הרב קרליבך?' 'כן, אהוביי', השיב שלמה בלי לעצור לרגע, 'ומי אתם?'
האנשים הללו האזינו למנחה של 'ינשוף הלילה', שחזר לתחנה אחרי המפגש שלו עם שלמה ושידר את השיחה כולה. הוא הוקסם כל-כך מדבריו המרוממים של שלמה עד שהחליט להקדיש את התוכנית כולה לדיבור על השבת. יושבי המכוניות סיפרו שגם בהם נגעו דבריו של שלמה עמוקות. למעשה, 'ינשוף הלילה' תיאר את מסירות הנפש שלנו באופן דרמטי כל כך, עד ששילהב את דמיונם והם באו להצטרף אלינו כמחווה של הזדהות!
המעשה שלהם נגע ללבנו, בייחוד משום שעדיין ירד גשם כבד מאוד, ושדרת סֵפּוּלוֵודַה הפכה למעשה לנהר שוצף. הודינו לידידינו החדשים על הפגנת ההזדהות שלהם, אך האצנו בהם לשוב לביתם, שם יוכלו להישאר יבשים ובטוחים. הם, מצִדם, לא שמו לבם למים הזועפים שהציפו כעת את השדרה, והתעקשו ללוות אותנו ביתרת הדרך. והם לא היו לבד.
לנגד עינינו המשתאות הופיעה מכונית, ועוד מכונית, ועוד מכונית. אנשים האזינו לתוכנית 'ינשוף הלילה', ובין אם היו מוקסמים, מסוקרנים או נלהבים מן הסיפור על צעידת השבת שלנו, הם נסעו בעקבותינו, החנו את מכוניותיהם בצד הדרך והצטרפו אל שורותינו. בתחילה היו עשרה, לאחר מכן עשרים, ואז שלושים. במהרה צעדו אתנו יותר ממאתיים אנשים במה שהפך למצעד אמיתי לכבוד השבת! לא ידענו מי היה יהודי ומי לא, אבל מה זה חשוב? תחושה חזקה של אחדות ושל הרמוניה געשה בינותינו באותו לילה, ממש כמו המים שסערו סביב. שילבנו ידיים עם אחינו, שבאו מתוך אהבה רבה כל-כך ללוות אותנו בבִטחה אל הטמפל, חיבקנו אותם ואיחלנו להם 'גוט שאבֵּעס', שבת של שמחה!
וכל הזמן הזה... בעודנו משרכים את רגלינו בשדרה המוצפת, המשיך שלמה בנחת לספר סיפורים, ללמד תורה, לשיר שירים, וכולם שרו אתו. רוחנו הייתה איתנה ונמרצת, וכולנו חשנו שמחים. לבסוף, בארבע וחצי לפנות בוקר, הגענו כולנו – מאתיים איש ואישה – אל הטמפל, ולתדהמתנו ולשמחתנו היה המקום מלא מפה לפה! חברי הקהילה המתינו לנו כל הלילה, והם היו ערוכים היטב: היו להם מגבות, בגדים יבשים ואפילו שוקו חם.
בערך בחמש לפנות בוקר החל שלמה להתפלל קבלת שבת, ולמרות כל תלאותינו הוא ערך תפילה באורך מלא, סיפר סיפורים נוספים, לימד תורה ועוד תורה, עד שהגענו לבסוף לקידוש בשעה שמונה. בערך בשמונה וחצי בשבת בבוקר, ישבנו סוף סוף לסעודת ליל שבת.

כל חיי לא אשכח את צעידת השבת הזו עם שלמה קרליבך. כל מי שנטל חלק בהליכה הזו עבר מהפך רוחני. היינו חבורת ילדים שלא ידעו דבר על שבת עד אז, וזו הייתה דרכו של שלמה ללמד אותנו עליה. אחרי שרואים את שלמה קרליבך שומר שבת בלהט כזה, בכאלה חום ותשוקה... איך אפשר שלא לשמור שבת לאחר מכן...?".

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: