וְגַם אֶת דִּמְעָתִי שִׂימָה בְּנֹאדֶךָ
רמח"ל (תקונים חדשים תיקון
חמישי עמ' סה'): "דישראל קראן קמיה בכל יומא ומיחדין יחודא דק"ש, ועניין
אמן אחר ברכאן דאיהו יאהדונה"י, ולית אינון נגאלין. אמאי. אלא ישחרונני ולא
ימצאונני, בגין דעננא מכסי עלייהו ולא אתגליין, וצלותא לא עברת, דכתיב סכותה בענן
לך מעבור תפילה (איכה ג,מד) וכתיב עבים סתר לו ולא יראה (איוב כב,יד). ובגין עיבא
דא דאשתכח, צלותא לא אתקבילת ופורקנא לא אתגלית. דהא עיבא דא צריך לאעברא לה בכמה
דמעין דזלגין מעינא, דאתמר בהו מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך (ישעיה מד,כג) דהא
באינון דמעין אתמחי עיבא דא, והכי אתמחין כלהו חובין".
אומר הרמח"ל שהדמעות מעבירות את הענן שחוסם את התפילות.
זוה"ק (ח"ג נח.):
"עַל דָּא בְּיוֹמָא דָּא, קוֹרִין, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן,
דְּיִשְׁמְעוּן עַמָּא, וְיִצְטַעֲרוּן עַל אֲבוּדְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא,
וְיִתְכַּפֵּר לְהוֹן חוֹבַיְיהוּ. וְכָל דְּמִצְטָעַר עַל אֲבוּדְהוֹן
דְּצַדִּיקַיָּא, אוֹ אָחִית דִּמְעִין עָלַיְיהוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
מַכְרִיז עָלֵיהּ וְאוֹמֵר, (ישעיה ו) וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכוּפָּר.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּלָא יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּיוֹמוֹי. וְעָלֵיהּ כְּתִיב,
(ישעיה נג) יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךָ יָמִים וְגוֹ' ".
[תרגום: עַל כֵּן בַּיּוֹם הַזֶּה קוֹרְאִים אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי
בְּנֵי אַהֲרֹן, שֶׁיִּשְׁמְעוּ הָעָם וְיִצְטַעֲרוּ עַל אָבְדַן הַצַּדִּיקִים,
וְיִתְכַּפְּרוּ לָהֶם חֲטָאֵיהֶם. וְכָל מִי שֶׁמִּצְטַעֵר עַל אָבְדָנָם שֶׁל
הַצַּדִּיקִים אוֹ מוֹרִיד עֲלֵיהֶם דְּמָעוֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז
עָלָיו וְאוֹמֵר: (ישעיה ו) וְסָר עֲוֹנֶךְ וְחַטָּאתְךְ תְּכֻפָּר. וְלֹא עוֹד,
אֶלָּא שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בָנָיו בְּיָמָיו. וְעָלָיו כָּתוּב, (שם נג) יִרְאֶה
זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְגוֹ'].
ר' יעקב אבוחצירא (שערי תשובה
סוף אות ב' מובא באוצרות יעקב על כיפור עמ' רעח'): "כי ביום הזה
יכפר ר"ת בכי"ה שצריך להרבות בבכיה, ועקר קבלת התשובה היא
הבכיה, כי כל השיעורים ננעלו חוץ משערי דמעה (ב"מ נט.)[1]".
כוחן של דמעות: מנהג היה
לתלמידי 'החוזה' מלובלין להיכנס בכל שנה ושנה במוצאי יום-הכיפורים לחדרו של הצדיק
ולשאול את פיו כיצד הייתה ה'חתימה' שנקבעה להם במרום[2],
לא לכולם היה הצדיק משיב, אך היו מהם שנענו.
שנה אחת נכנס אל 'החוזה' תלמידו ר' בונים, שלימים נתפרסם
כרבי מפשיסחה, ושאל על 'חתימתו'. שקע הרבי בהרהור קל. "רואה אני כי גזרה קשה
מרחפת על ראשך", אמר וכעבור רגע הוסיף: "השנה תפסיד את כל כספך ותהיה
עני ואביון".
ואכן, בדיוק כפי שחזה הצדיק - כן היה.
באותה שנה חלו כל בני-משפחתו של ר' בונים במחלות קשות, ואת כל כספו נאלץ לפזר על
רופאים ותרופות. באין מזומנים בידו איבד ר' בונים את מקור פרנסתו. הוא נשאר נקי
מכל כספו ורכושו, תוהה מהיכן יביא מזון
ובגד לאשתו ולילדיו.
"משנה מקום - משנה מזל", אמרו חכמינו. נטל אפוא ר'
בונים את מקל הנדודים בידו ויצא לתור אחר מקור פרנסה חדש. עבר ממקום למקום, ניסה
לחפש מקור פרנסה פה ושם – לשווא. במסעותיו הגיע לוורשה. כדרכו בימים הטובים נכנס
לבית-מלון משובח, שבעליו הכירו בעבר, והתאכסן בו. בעל-הבית ידע שהסוחר ההגון משלם
את כל החשבון, ואירחו ברוחב-לב.
במשך כמה שבועות שהה במלון, אכל ושתה ככל צורכו, ובכיסו אין
אפילו פרוטה שחוקה אחת. כל מאמציו לשלוח את ידו במיני עסקאות מזדמנות - נכשלו. גם
ניסיונותיו לחדש קשרי מסחר ישנים, עם מכרים ותיקים - לא עלו יפה.לאחר שכשלו כל
ניסיונותיו הרגיש ר' בונים את מלוא חומרתה של הגזרה שנגזרה עליו באותה שנה. הוא
הגיע למסקנה כי עליו לקבל את הדין באהבה ולהשלים עם העובדה שנגזר עליו להיות עני
ואביון.אולם ככל שהתבונן במשמעות הדבר, התמלא ליבו צער וכאב. הוא הצטער על מצבו
העלוב ועל מצבם העגום של בני-משפחתו. אך יותר מכפי שכאבו לו העוני והדוחק עצמם,
חשש בעיקר מהרגע שבו יתברר לבעל המלון כי אין בידו לשלם את דמי האירוח, והדבר
יגרום חילול שם שמים גדול.
בתוך כך פרץ ר' בונים בבכי. מלב מורתח נשא תחינה לקב"ה
שיוציאו מן המיצר אל המרחב. לפתע נשמעו נקישות על דלת חדרו. זה היה אחד המשרתים
במלון, שבא לשאול אותו במה יסעד היום את ליבו - בבשר אווז או שמא בבשר אחר. שילח ר'
בונים את המשרת מעליו, וכשזה יצא, גבר והתעצם בכיו.
לא חלפו דקות אחדות והנה שוב נשמעו נקישות על הדלת. הפעם
ניצב על הסף שליחה של גבירה יהודייה מפורסמת בוורשה. הגבירה ידעה, ככל הנראה, על
מצבו הנוכחי של ר' בונים. היא חשבה להיטיב עמו ובאותה שעה לרכוש לעצמה איש נאמן.
בפי השליח הייתה הצעת עבודה בעבורו - להיות קופאי בבית-העסק שלה ולזכות במשכורת
גבוהה למדיי - שישה רובלים לשבוע. ברגע הראשון חלפה במוחו של ר' בונים המחשבה
להיענות להצעה, שהייתה מבטיחה לו ולמשפחתו קיום בכבוד, אך לאחר מחשבה נוספת חזר
בו. "אם הקב"ה החליט לסייע לי ולפתוח לפניי שוב את שערי ההצלחה, אינני
חפץ להיות פקיד", אמר לעצמו. השליח היה בטוח כי איש-שיחו יקבל את ההצעה
בשמחה. לתדהמתו שמע את ר' בונים אומר: "מסור לגבירתך כי מוכן אני להיות שותף
בעסקיה; לא פקיד". הביט בו השליח בהשתאות רבה והלך לדרכו.
כשנמסרו דברי ר' בונים לגבירה חרה אפה על העזתו של הצעיר.
היא הורתה לשליח להישאר בבית ואף לא לחזור למלון כדי למסור את תשובתה השלילית
להצעה שנראתה לה חצופה. בינתיים נרגעה רוחו של ר' בונים. מאמין ובוטח בישועת ה'
הקרובה הוציא מתרמילו ספר והחל להגות בו בשקט ובשלווה. ר' בונים הוסיף לשבת במלון,
מנסה את כוחו במסחר כזה או אחר - ונכשל פעם אחר פעם.
חלפו עוד כמה ימים והנה שוב נקש על דלת חדרו של ר' בונים
שליחה של הגבירה. כשהפכה בדבר עוד ועוד, הגיעה הגבירה למסקנה כי לא יהיה רע כל
עיקר אם תכניס לעסקיה כשותף את ר' בונים, שנודע לכול ביושרו ובתבונתו. הפעם קיבל
ר' בונים את הצעתה.
ואמנם מתוך השותפות העסקית בין הגבירה לבין ר' בונים צמחה
הצלחה גדולה, ובאותה שנה הרוויחו שניהם סכומים גדולים מאוד.
כשנסע ר' בונים ללובלין שם את פעמיו אל ביתו של 'החוזה'. אך
דרכו רגליו על מפתן החדר, נשא אליו הצדיק את עיניו ואמר: "כפי שאמרתי לך
במוצאי יום-הכיפורים, נגזר עליך לאבד את כל כספך, וכפי שנגזר כן היה. ואולם באותו
יום לא דיברנו כלל על בכיות שתבכה ועל דמעות שתשפוך. אלה קרעו את רוע הגזרה" (גליונות
חב''ד).
גמרא (כתובות סב:): "רב
רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי
יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית
דמעתא מעינה הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה".
[רב רחומי, היה מצוי תמיד לפני רבו בישיבה, והיה רגיל לשוב
לביתו בכל ערב יום הכיפורים. פעם אחת נמשך בלימודו ולא שב הביתה. היתה אשתו מצפה
לו. בכל רגע אמרה: עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. לא בא. חלשה דעתה, עד שירדה דמעה
מעיניה. היה רב רחומי יושב על הגג. נשבר הגג מתחתיו ויצאה נשמתו].
המשנה הראשונה במסכת יומא עומדת על כך שהכהן הגדול - הנכנס ביום הכיפורים אל קודש הקודשים ומכפר על העם כולו - חייב
להיות נשוי. השראת השכינה במקום המקודש ביותר, בזמן המקודש ביותר, ועל ידי
האדם המקודש ביותר - לא תוכל להתממש על ידי אדם שאינו קשור עם אשה בברית הנישואין.
על הקרבן הראשון שמביא הכהן הגדול במיוחד ליום הכיפורים - נאמר: "וכיפר בעדו
ובעד ביתו".
השראת השכינה בבית המקדש הלאומי תבוא
רק על ידי מי שהשרה את השכינה בבית מקדשו הפרטי, בבחינת "איש ואשה - זכו -
שכינה ביניהם".
אין ניגוד בין אהבת ה' לאהבת האשה. שני צדדים של אותה מטבע
הם.
שיר האהבה הגדול שבין כנסת ישראל לקב"ה - שיר השירים -
מתאר אהבה זו דווקא במשל אהבתם של הדוד והרעיה. ועל כך אמר ר' עקיבא כי "אין
כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים
קודש קדשים".
על כן נאמר במשנה כי "לא
היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים
יוצאות... וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר
לך".
דווקא יום הכיפורים - שבו
הושלמה "חתונתו" של הקב"ה עם כנסת ישראל במתן הלוחות השניים - הוא
היום המתאים לפתוח בו את תהליך כריתת הברית בין איש מישראל לאשתו. דווקא היום
שמתייחד בו כל אדם מישראל באהבת ה' - הוא היום הראוי לטיפוח האהבה שבין איש לאשתו;
כי אהבה אחת הן (הרב עזריאל אריאל).
אם נמשיך את המשל אז - אנחנו בעצם האשה בספור, רב רחומי
הוא כנגד התורה שאומרת על החוטא שיקבל את עונשו – כנגד הנהגת השכר ועונש [רחומי =
רי"ו + כ"ד (בתי דינים לזכות) + כ"ד (בתי דין לחייב)].
ביום כיפור אנחנו אמורים להיגאל! כדברי ר' יעקב אבוחצירא (שערי ארוכה ר', מובא באוצרות יעקב על כיפור עמ' רמז'): "מדוע לא
הועילו כמה וכמה כיפורים שעברו בעולם ולא פדיתנו, והלא כל יום הכיפורים אתה מכפר
כל עונותינו, ומהראוי שתצרף גדל יום הכיפורים עם צער וארך הגלות ותגאל
אותנו"!
כשמידת המשפט (רב רחומי) לא מגיעה = כשאנחנו לא נגאלים,
אנחנו צריכים להוריד דמעה! ואז רב רחומי נפטר, מידת השכר ועונש מתבטלת ומתעוררת
הנהגת היחוד שמוחלת וסולחת כל עוונותינו!!!
[1] שיג ושיח של דמעות:
דב נהג
לשבת שני כסאות ממני בבית הכנסת. הוא היה בחור שקט, צעיר ממני, ולכן לא יצא לנו
לדבר הרבה.
בשנה
שעברה נגזרה עליו שתיקה מסוג אחר – נתגלה אצלו גידול ממאיר בלשון, ולאחר ניתוח
קשה, נגזר עליו שלא לדבר.
הקושי
שלא לדבר, בהיותו בעל משפחה, היה קשה במיוחד ביום הכיפורים, שבו לא יכל להתפלל.
במוצאי
יום הכיפורים כתב דב את חוויתו מאותו יום במכתב.
מכתב
זה פורסם לאחר מותו, לאחר כמה חודשים של מאבק רצוף ייסורים. יהיו דברים אלה לזכרו
של דב אייזנבך, ולהצלחתו של עם ישראל בדין של מעלה.
בס"ד
מוצאי יוה"כ תשס"ט
שיג
ושיח של דמעות
אין לך
שעה שדמעותיהן של ישראל עולות ומתקבלות כשעת נעילה, שכשנסגרים שערי שמים עדיין
מובטח לישראל שכל הנושא קולו בבכי תפילתו נכנסת להיות עם תפילות יום הכיפורים,
לרחמים ולכפרה. ויש לך מישראל שבכיין מצוי, וצרותיהן גדולות ובוכים בכי של דמעה,
ויש לך מישראל שאין דמעתן מצויה, ואף אלו לטובה כוונתן לקיים מצוות שמחה תמיד,
ולמרות זו ככשומעים אחיהם בבכי מצטרפים אף הם בבכי שעיתים הדמעה עימו ועיתים רק
קול הבכי. ומהשמים רואים שכולם אגודה אחת, ומצרפין דמעותיהן של אלו עם קולם של
אלו, ובעל הרחמים שם דמעותינו בנאדו להיות, כל דמעה ותפילתה עימה.
אף אני
הייתי מן הכת השנייה ולא היתה הדמעה מצויה בי, ונסתמכתי על דמעותיהן של כלל ישראל,
אלא שבאותה שנה קפצו עלי הצרות, וזכיתי להיות מבני עליה שמסתמכין על דמעות עצמן.
אשרי המקום שכל שעושה לטובה.
אך
בגלל אותה צרה גם לדבר לא יכולתי שאסרו עלי הרופאים באיסור חמור, וכל תפילותיי רק
מכוון הייתי לשמוע ולצאת, ואף זו לטובה הייתה, שהייתי שומע לחזן ומכוון, והייתי
שומע לציבור ומכוון, וכפלתי תפילתי וגם שמחתי שמחה גדולה שהיה הציבור באותו בית
כנסת מקפיד להשמיע בפיו את תפילתו, בחיתוך משובח ובקול נאה והייתי בורר לי תפילתו
של מי נשמעת ומכוון עימו. אשרי המקום שהביאני ביניהם באותה שנה.
כסבור
ומאמין הייתי שמשהגיעו דמעותיי ליעדן פעלו כדרך תפילותיהן של ישראל ביום הכיפורים.
אלא שבשמיים בוקה ומבולקה. דמעות ללא תפילות. מי שמע ומי ראה. והיה סניגורן של
ישראל אוסף הדמעות ומעלן מלפני כיסא הכבוד, כל דמעה ותפילתה עימה, וכך היה ר' לוי
יצחק מברדיצ'ב שואב ועולה, חוזר ושואב, ורק דמעותיי שלי גלמודות מבלי תפילות. והיו
מתדיינין הצדיקים מה יעשה בהן, ואמרו נשאל לבעל הלכות תשובה. ובא לו ר' משה בן
מימון אצל דמעותיי, וראו בו ששותק, שסבור היה לכבוש תורתו, אלא שאמת מארץ תצמח
ועלתה תורתו בפיו, שאין התשובה שלמה עד שיתוודה בפיו.
והיו
באין צדיקי סיפורי החסידים ומעלים עלי סנגוריה ור' ישראל בעל שם טוב ותלמידיו
מעידים בסיפוריהם כי אמת הדבר. זה בא ומספר דברו שנתקבלה תפילתו אף שכל שידע לומר
היה אלף בית, ואפילו עשר אותיות ראשונות היה די בהן, ולא עלתה לי. וזה סיפר כי צעק
כתרנגול ביום כיפורים ונתקבלה תפילתו, ולא עלתה לי אף זו. ועוד זה הולך וזה בא
ומספר על תפילתו שהיתה בשריקות. ואחרון סיפר בעצמו , שמסר סידורו לשמיים, ובשמיים
נוצרו תפילותיו. וכולם לא עלו לי, שלא הרי סיפורם כסיפורי. שהיה כח תשובה שלהם
גדול ממני, שכולם תינוקות שנשבו, ולא יכולתי לעמוד במקום בעלי תשובה כאלו.
והיו
רואים כולם את ר' משה בן מימון שאף הוא בוכה עימי ולא מצא מנוח שאהבת ישראל שבו
גדולה כאהבת אמת שבו. ולפתע אורו עיניו והלך וחזר כהרף עין, ועימו יהודי נוסף
וניכר בהם שאהבה גדולה ביניהם, אלא שלא ידעתי מיהו, כי דיוקן דמות הרמב"ם
ידוע ומפורסם ואותו לא הכרתי. והיה קורא ר' משה בן מימון – השג השגותיך. והיה
היהודי עורם השגות ומפלפל פלפולים על דברי הרמב"ם, כי יש להשמיע וידוי בפה
ממש.
וידעתי
כי הוא ר' אברהם בית דין, בעל ההשגות. אשרי המחלוקת שהיא לשם שמים ואשרי תלמידי
חכמים שמרבים שלום בעולם.
או אז
היה רץ לו ר' לוי יצחק, ואוסף דמעותיי שהיו אחרונות להיות, ושם בדלי קטן שנותר
עימו בתום מלאכתו, ואף שגם שערי דמעות היו ננעלין באותה שעה, מפתח מסור לו לר' לוי
יצחק מריבון העולמים, שכמה וכמה דמעות מכניס הוא בכל יום ויום בעזרת מפתחותיו,
ועיתים אף שוכח השערים פתוחים, עד שבא לשם מלאך שאחראי עליהם וסוגרם. ואם מתרעם
המלאך על פיזורו של ר' לוי יצחק, מיד זה מפייסו בחיוך של אהבת ישראל והמלאך-
משתתקין טענותיו. אף באותו יום הכניס דמעותיי אחורי שערי דמעות, אלא שבאותו יום לא
שכח לנעול השער, שהיו המלאכים עומדים היטב על משמרת שעריהן, שאף צבא מרום בא לפני
ריבון העולמים בדין, ומקפידין ביום זה על משמרתם. ובאו דמעותיי עם דמעות כל עם
ישראל להיות בנאדו של בעל הרחמים לדעת מה יעשה ומה יחתם בהן.
כבר
אמרו חכמים: עלמא הדין עלמא דשיקרא. אלא שמי שזוכה ורואה בצרות, זוכה לקורטוב של
אמת כבר בעולם הזה. ברוך המקום שריחמני, ואף אני, שאיני הגון וכדאי לכך, זיכוני
צרותיי וראיתי צל של אמת , וחשתי באותה שעה קורת רוח של תפילה שעלתה למרום. ואף
שלא יודע אדם אנה ילכו תפילותיו, ידעתי באותה שעה כי יפעלו משהו, ולו גם לצרותיהם
של אחרים. ושמחתי שמחה גדולה, ואף שאר הציבור חש שמחה, שבעת יציאת היום הקדוש, באה
שמחה של נקיות לעולם, שישראל זכין מעברותיהם, ומצוות רבות מחזרות לפניהן להיעשות
על ידם.
יזכני
המקום לעוד שנים רבות של דמעות נעילה, לכל השיטות ולכל הדעות.
דב
איזנבך.
[2] רבה של ירוחם הרב יצחק שליו שליט"א סיפר
שבא לרב מרדכי אליהו זצוק"ל ושאל אותו האם לצום ביום הכיפורים (עקב בעיה
רפואית מסויימת), ענה לו הרב: 'חכה אחרי ראש השנה אני אראה מה נגזר עליך ואומר לך האם
לצום...'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!