יום רביעי, 26 באוקטובר 2016

פרשת בראשית - איכה?

איכה?


גמרא (עירובין יג:): שנתיים וחצי נמשך הוויכוח, הללו אומרים והללו אומרים, "נוח לו לאדם שנברא או נוח לו שלא נברא"?

בית שמאי ובית הלל דנו בנושא במשך שנתיים וחצי, עד שלבסוף "נמנו וגמרו":
"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא - ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו".

א. הקב"ה הלא ברא את האדם, איך שייך א"כ לבוא ולומר שהיצירה הזו "מיותרת" חלילה? חז"ל מתארים שדוד המלך תהה לשם מה נבראו העכביש והשיגעון עד שהוא הוצרך להם במנוסתו מפני שאול, האם ב"ש וב"ה תהו באותה המידה על בריאת האדם?

ב. השאלה מתחדדת עוד יותר לאור מה שאנו קוראים בפרשה, עם סיום הבריאה ע"י הקב"ה: "וַיַרְא אֶלֹהִים אֶת כָל אֲשֶר עָשָה וְהִנֵה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא) האם ב"ש וב"ה באו חלילה לחלוק עם הקב"ה?

ראשית אנו מוכרחים להגדיר את ההבדל בין המונח "נוח" לבין המונח "טוב":

האם נוח להיות יהודי? ממש לא.

האם טוב להיות יהודי? בטח שכן.

ברור שאחר שהאדם זוכה לחוש מעט מן המתיקות שבתורה ובעבודת ה', הדברים טובים וערבים לו, ובסופו של דבר אף יתברר לו שאלו הם החיים הכי נוחים גם מבחינה גשמית, ובכל אופן תמיד יהיו לנו אתגרים והתמודדויות רוחניות שדורשים מצידנו עמל יזע  והתגברות.

נשאל להיפך:

האם נוח לנוח כל היום, לאכול מעדני מלכים, ולהעביר את הימים ואת הזמן בהבטה על גלי הים? כן.

האם זה טוב? בוודאי שלא, כל בר דעת מבין שחיים חסרי עשיה ואתגרים – אינם חיים אמיתיים.

נוח יותר לנשמה להישאר למעלה אבל זה לא טוב.

עכשיו חז"ל מובנים: "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".

היכן היתה הנשמה טרם רִדְתָּה לעולמינו? היא היתה בעולם הנשמות, שם היא התענגה בתענוגים רוחניים ונהנתה מזיו השכינה, ללא טירדות של פרנסה חינוך ילדים ועוד, ללא יצרים והתמודדיות שעולם הגשם מביא איתו, היה לה מאוד מאוד נוח, אך האם היה לה טוב?

לא.

כפי שכבר כתוב בזוה"ק הנשמה בעולם הנשמות מרגישה שהיא נהנית "נהמא דכיסופא" – לחם חסד, הנשמה מקבלת שם הנאות אך ללא כל תמורה מצידה כביכול, היא לא עמלה על כך, היא לא בנתה לבד כלום, הכל היה במתנה, נוח לה מאוד אבל לא טוב לה.

בראשית (ג,ט): "ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה".

כשהיה אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" חבוש בבית - האסורים, ב"מועצה החשאית" ("טייני סוביט") בפטרבורג הבירה, בא אליו שר הז'נדרמים לחקירה ודרישה. ראה השר את אדמו"ר כי איום הוא, וכולו שקוע בהרהוריו, והבין, כי איש מורם מעם לפניו. והשר היה גדול בחכמה וגם בקי בתורה. אמר לו השר לאדמו"ר:
שאלה אחת בתורה יש לי לשאול ממך, האם תשיב לי על שאלתי, השיב לו אדמו"ר: שאל מה תשאל. שאל השר: אמור נא לי פירוש הפסוק: "ויקרא ד' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה". וכי הקב"ה לא ידע, איה הוא אדם.
אמר לו אדמו"ר: האם מאמין אתה שהתורה היא נצחית, וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם. השיב לו השר: כן, אני מאמין בזה. אמר לו אדמו"ר: פירוש הפסוק הוא, שבכל זמן קורא ה' לכל אדם (על־דרך "בת־קול שמכרזת בכל יום") ואומר לו: "איכה", איה אתה בעולם. הנה לאדם נקצבו ימים ושנים, שבכל יום ובכל שנה יעשה הטוב עם ד' ועם אנשים, ועל כן התבונן, איה אתה בעולמך, כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותן השנים, הרי למשל, אתה חי כך וכך שנים (אדמו"ר תפס בדיוק את מספר השנים שהיה אז להשר) — מה עשית בשנותיך, האם היטבת שהוא
השר נתפעל מאוד, טפח לו בידו על כתפו ואמר: "בראבו!" (יישר כוחך). ולאחר שראה ממנו אחר כך עוד כמה חכמות נפלאות בענינים שונים, הפליג השר לפני הקיסר על אדמו"ר שהוא חכם גדול ואיש אלהי ושלפי דעתו רק עלילות שוא טפלו עליו המלשינים.

בוקר אחד לפני שנים רבות, בצעירותו של הח"ח, כאשר הוא נכנס לבית הכנסת בעיירתו - ראדין, הוא ראה שהמתפללים מביטים לעבר אדם מסוים והם צוחקים ומחייכים.
לשמחה מה זו עושה? תמה הח"ח. הוא הביט וראה, והבין את אשר התרחש.
בליל אמש, אחד מיושבי בית הכנסת הכעיס את "אברהמ'ל דער משוגינער" [המשוגע של העיירה], היה זה בין מנחה לערבית, האיש חילק טבק לכל המתפללים, ולאברהמ'ל לא נתן. אברהמ'ל כעס בצדק והכריז "מה אתה חושב שאין בידי להשיג הרחת טבק, אתה עוד תראה!".
אברהמ'ל אומר ועושה, הוא יצא בזעם מבית הכנסת והחל ללכת רגלית לעיירה הסמוכה – איישישוק. הוא צעד עשרה ק"מ עד לאיישישוק, דפק אצל אחד מידידיו וקיבל קמצוץ טבק, הידק את שתי אצבעותיו לשמור על קמצוץ הטבק, ומיד החל את דרכו חזרה לראדין במהלך כל הלילה. וממש עתה, לפני רגעים ספורים - בסיום תפילת שחרית – הוא נכנס תשוש ועייף כשבגדיו מלוכלכים בבוץ, אך כולו צוהל ושמח - בין אצבעותיו היו דבוקים גרגירי הרחת הטבק: "הנה!, הנה יש לי!" הוא מראה לכל את הטבק....
ילדי בית הכנסת שהיו עדים לכל המתרחש, החלו להתגרות בו – ניסו להוציא את הטבק מבין אצבעותיו, והנה הוא בורח מהם, הם רצים אחריו מסביב לבימה, וכולם צוחקים: "הנה הלך לו המשוגע קילומטרים כדי להשיג הרחת טבק מועטת"....
הח"ח שמע את הדברים הרהר קמעא, ופניו העלו תוגה:
"ואנחנו?, ואנחנו?", הוא מגיב.
כוונתו לא הובנה עד שהח"ח הוציא גמרא מסכת חגיגה, שם מתואר המרחק העצום בין עולמינו לבין העולמות הרוחניים (הכוונה היא למרחק רוחני שמסומל במרחק פיזי), כך מתארים שם חז"ל (חגיגה יג.):
"והלא מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע. למעלה מהן חיות הקדש, רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כנגד כולן, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, ירכי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן, למעלה מהן כסא כבוד, רגלי כסא הכבוד כנגד כולן, כסא הכבוד כנגד כולן, מלך אל חיוקים רם ונשא שוכן עליהם".
הגביה הח"ח את קולו ודמעה זלגה מעינו: הוא, אברהמ'ל הלך עשרות ק"מ וקיבל לפחות קמצוץ טבק, אמנם הוא התלכלך והתאבק והביא איתו דבר מגוחך, אך לפחות הוא הביא אתו משהו, אך כמה אנשים יש שהגיעו ממרחק רב כל כך – מהרקיע עד לארץ – ושבים בחזרה את כל הדרך ולא מביאים עימם גם לא קמצוץ טבק...

נשמות ישראל שנחצבו מתחת כיסא הכבוד יוצאות לדרך ארוכה מאוד, כשבסופה הם שבים למקורם, האם אנו דואגים שהיא תחזור מלאה? "מה הבאת"? נישאל לעתיד לבוא, על מה נספר – על קמצוץ טבק?


עם תחילתה של השנה והשיבה לשגרה, זה הזמן "להתחיל מבראשית", ליישם את כל הקבלות הטובות שקבלנו על עצמינו בימים הנוראים, ולשאוב מאורות הקדושה והשמחה שליוו אותנו בימים קדושים אילו לכל השנה כולה.

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: