ראש השנה (לפני התקיעות) - עננו אלהא דמאיר עננו

עננו אלהא דמאיר עננו

הפטרת היום הראשון של ראש השנה מספרת על אלקנה ומשפחתו שעלו כל ראש השנה להשתחוות לה' בשילה.

בזמן עלי הכהן מקדש שילה היה ריק עד שמגיעים אלקנה ואשתו חנה, כשהם היו עולים לרגל למשכן, הם היו עושים את הדרך באריכות ועוברים בתוך מקומות יישוב שונים, ישנים באמצע הרחוב וכל מי שרואה אותם אומר "למה אתם ברחוב, לאן אתם הולכים?"

"בֵּית ה' נֵלֵךְ".

"באמת?" היו אנשים מתפעלים והיו עיניהם משגרות דמעות (ילקו"ש שמ"א רמז עז'): "אנחנו כ"כ רוצים לבוא אתכם".

אלקנה הוא התגלמות קירוב הרחוקים.

חז"ל דורשים: "אלקנה - שהִקנה (שִׁייך) את כל עם ישראל לאבא שבשמים"!

הבעל שם טוב (שיום הולדתו – ח"י אלול - השבוע): אלקנה הוא הבן אדם היחיד בתנ"ך שידע להגיד על עצמו שהוא טוב, כשחנה בכתה על שאין לה בנים, הוא אומר לה: "לָמֶה תִבְכִּי... הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ!" (שמ"א א,ח).

לכן, הוא ידע למצוא טוב בכל יהודי.

הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 200-202): אתם יודעים, חברים, שהרבי הראשון שלי היה אבי מורי זצ״ל.

אתם יודעים, חברים, מה למדתי מאבא שלי? למדתי שהדבר הראשון הוא לכבד כל אדם. כבוד, זה עוד לפני אהבה. אבא שלי נתן כל כך הרבה כבוד לכל אדם! כשמישהו צלצל בדלת, הוא לא הלך לפתוח לפני שלבש את הז׳אקט שלו וסידר את העניבה. כדי לכבד את האורח.

זכורני, זה היה כבר כשגרנו בניו יורק. בשכונה הסתובב אדם שהתחזה כמי שמתרים לאיזה מוסד, ובסוף ידעו הכל שהאיש הזה רמאי. יום אחד התקרב לביתנו, וצלצל בדלת. אבי, כהרגלו, לבש את הז׳אקט שלו, והלך לפתוח. אני בטוח שידע שהאיש רמאי, ואף על פי כן נתן לו כבוד. הוא ביקש ממנו לשבת, הציע לו משהו לשתות והקשיב לדבריו. לבסוף סירב בנימוס לתת לו כסף והלך ללוותו החוצה. אני זוכר שממש התרגזתי. אמרתי: אבא, הלוא אתה יודע שהאיש רמאי! למה נתת לו כל כך הרבה כבוד?׳

אבי אמר: ׳דע לך, אפילו האיש הכי שפל, כמה שנכבד אותו, זה עדיין לא מספיק'.

באבי-מורי ממש התקיים מאמר חכמינו הקדושים ׳איזהו מכובד? המכבד את הבריות' (אבות ד,א).

כשהלך ברחוב, כולם הסתכלו עליו בהערצה, ורבים היו ניגשים לדבר אתו.

לא אשכח איך שפעם בשדרות ברודוויי בניו יורק, ראינו אישה אחת, שבורה לגמרי. היא היתה לבושה בגדים קרועים ונראתה מוזנחת נורא. היא הביטה באבי, ניגשה אליו ואמרה: ׳רואים עליך צלם אלוקים!׳ אבי הסתכל עליה במאור פנים, ואמר בשיא הביטחון: ׳עלייך רואים צלם אלוקים!׳

לא יאומן - פתאום היא כבר לא היתה לבושה בגדים קרועים...

אבי מורי היה איש מתוק ואצילי באופן מיוחד. אנשים באו אליו כל הזמן, עם כל מיני בעיות וצרות. הוא נתן להם כוח והשתדל לעזור להם ככל יכלתו.

לא אשכח איך שפעם נכנס אלינו רב חשוב שבא לבקר את אבי. מיד אחריו נכנס יהודי פשוט, שגם הוא רצה לדבר עם אבי. אבא לא היה בבית באותו הרגע, והיהודי הפשוט, שלא הכיר את אבי, חשב שהרב שישב שם והמתין הוא אבי...

ישבתי קרוב ושמעתי איך הייד׳לה מתחיל לספר לרב איך שכל החיים שלו מתפרקים: הוא פשט את הרגל, אשתו חולה, הילדים שלו חולים... כל הצרות שבעולם. במר לבו שאל את הרב: ׳מה אני אעשה?׳ שאל אותו הרב: ׳אתה שומר שבת?׳ ענה לו היהודי: ׳כבוד הרב, אני לא דתי'.

׳אהה...׳, עשה הרב.

כאילו אמר: מה הפלא שפשטת את הרגל, שאשתך והילדים שלך חולים, אם אתה לא שומר שבת?

אמר היהודי: ׳אני שבור לגמרי. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי'.

והרב בשלו: ׳אתה מניח תפילין?׳ ׳אמרתי לך כבר, כבוד הרב, אני לא אדם דתי'. ושוב: ׳אהה...'

תרגום: אם הייתי אלוקים הייתי ממית אותך מזמן. נס שאתה עדיין בחיים״.

וכך זה נמשך: בכל פעם שסיפר לו היהודי על אחת הצרות שלו, הזכיר לו הרב עוד מצוה שהוא לא מקיים. הוא ממש כיווץ אותו. ראיתי אך שהיהודי השבור הזה ממש הצטער שבא. אך הייתי ילד ולא העזתי לומר מילה.

ואז, ברוך ה׳, אבי נכנס הביתה. והוא ראה מיד מי באמת זקוק לו. כמה שהייתי גאה באבי!

הוא אמר לרב: ׳תסלחו לי, כבוד הרב. האם תוכלו להמתין לי עוד כמה דקות?׳

אבי לקח את היהודי לאיזו פינה והושיב אותו לידו. ראיתי איך שפך את לבו לפניו. הוא סיפר את צרותיו ובכה. ומה עשה אבא? הוא הקשיב לו ולא אמר מילה. הוא החזיק לו את היד ובכה יחד אתו. הייתי כל כך גאה באבא שלי!

ואני רוצה שתדעו: סוף הסיפור הוא שאותו יהודי לא-דתי נהיה אחד ה׳חסידים׳ הגדולים של אבא שלי. הוא נהיה ממש בן-בית אצלנו, הוא היה מגיע בשבת, ביום טוב... ואחר כך הלכו כל הילדים שלו ללמוד בישיבות. אחד מהם אף נהיה ראש ישיבה.

בוידוי מעשרות צריכים לומר וידוי. אבל הווידוי הוא לא "אשמנו בגדנו" אלא (דברים כו,יא) "נתתי לעניים מעשר. נתתי לחולים עזרה. שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי. עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

איזה מן וידוי זה?

כנראה, כל הזמן תקוע לנו בראש הווידוי הנוצרי שבו מפרטים את כל העוונות באריכות...

מסתבר שווידוי הוא גם מניית מעלות עצמי. תפסיק לחשוב שאתה רע, כשאתה חושב ככה, כולם רעים בעיניך.

כולם מכירים את הקטע בסליחות: "עננו אלוקי אברהם עננו..."...

אז מה יש לנו שם? את אברהם יצחק ויעקב – מובן, לא?

ועוד כמה פניות למי שעונה בעת צרה ובעת רחמים – מובן גם כן.

אבל מדוע בסוף נכנסה גם פניה ל"אלה-א דמאיר" – שיענֶנוּ?

מה מיוחד ברבי מאיר בעל הנס (או אלה-א דמאיר בכל העולמות אבל זה קטע שרבי מאיר אמר לשומר לומר), דווקא הוא מכל חכמי המשנה והתלמוד, התנאים והאמוראים, שאנו מתפללים ומבקשים בזכותו?

מעשה צדיקים (עמ' תי'): מעשה ברבי יהונתן שפירא (ר' יהונתן אייבשיץ) - שנפטר שנת התקכ״ה - בשעת פטירתו כשהיה גוסס, באו לפניו גדולי הדור לבקרו ואמרו לו: רבינו מי הוא שישב (על כסאך) וימלא מקומך?

אמר להם: מי שהוא יודע לפרש הלואי ותהא הלכה כר' מאיר! ובאותה שעה נפטר ז״ל.

ואחר כך שלחו לכל המקומות מי הוא שיודע לפרש כוונתו, והלכו למקום אחד, והיה שם תלמיד חכם גדול אבל אינו מפורסם, וישבו עמו בסעודת מילה. ונכנסו עמו בדברים עד שאמרו לו: רבינו, כך וכך היה המעשה ואנו מבקשין ממך - תגיד לנו כוונתו.

ונשתומם שעה אחת ואמר להם: תדעו הפירוש, כי כלל בידנו ״רוב הגוססים למיתה״ (גיטין כח׳ ועוד), ובכמה דוכתי בש״ס יש ״ורבי מאיר חייש למיעוטא״... וזה כוונתו לכם לומר - הלואי ותהא הלכה כר' מאיר דחייש למיעוטא – (בדין זה של רוב גוססים למיתה) ולא ימות, זהו כוונתו.

ובאותה שעה לקחו אותו והושיבוהו במקום רבי יהונתן, ושמו רבי אפרים.

כפי שר' מאיר נהג בהלכה – נהגו עמו מהשמים:

הרי בדרך כלל, ה' דן את האדם לפי רוב מעשיו - אם רובם טובים הוא נידון לזכות, ואם להיפך, אז ח"ו להיפך...

אבל אצל ר' מאיר הקב"ה מתחשב בזכויות ובמעשים הטובים אפילו אם הן רק מיעוט. כפי שהוא נהג בחייו – כך נהגו עִמו.

לכן סגולה גדולה היא, לבקש מה', שבזכות ר' מאיר הוא יפנה אל זכויותינו - אפילו אם מעטות הן.

"ה' צלך על יד ימינך" - ה' נוהג עמנו כמו צל, כפי שאנו עצמנו בוחרים לנהוג - מידה כנגד מידה.

מי שמוחל וסולח לאחרים, ה' מוחל גם לו.

מי שרואה רק טוב באחרים אפי' שזה מיעוט גם הקב"ה יראה בו רק טוב.

לפי הזוה"ק 'ויהי היום' זהו ר"ה – ז"א ששמואל עלה בכל ראש השנה לשילה!

דווקא בראש השנה המידה הזאת הכי קריטית – לפי מה שיש לך בלב כך הקב"ה גומל לך!

לכן אנחנו משתמשים בראש השנה דווקא בשופר!

השופר הוא קול פשוט, השופר הוא המעלית של הכוונה הכי עמוקה בלב.

בשעת תקיעת השופר תנסו לחשוב כמה אתם טובים, כמה טוב יש באנשים מסביבכם בבית ובקהילה, וכל המחשבות הטובות האלו יעלו עם השופר לבורא עולם והוא - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" יחדש לנו שנה טובה ומתוקה!

כתוב שאם התקיעת שופר לא מצליחה - לא לשפוך ארק, לבקש מהציבור לכווין יותר, לשבור יותר את הלבבות, להתאחד כולם ביחד בלבבות, להוריד מחיצות, לסלוח, לאהוב – ככה מתחברים בשלימות ונקיות לבורא יתברך ונהיים אהובים למטה ואהובים למעלה!