אמונה בעצמך ובאחר
הרב שמעון כהן: התורה מציירת
את נח כאיש נביא וצדיק: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ
אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית
ו,ט).
האם יש לנו עוד דמות תנ"כית,
מלבד נח, שהכתוב עצמו מעיד על צדקותה?!
המדרש (בראשית רבה ל,ח) קובע שנח היה צדיק "מתחילתו ועד סופו".
הרמב"ן כותב שהיה "זכאי ושלם בצדקו" ו"נביא היה".
אמנם 'יש מרבותינו דורשים אותו לגנאי'
(רש"י), אבל צריך להבין שאנחנו עוסקים כאן באדם שהגיע למדרגת נבואה.
הקב"ה מדבר עם נח ומשוחח
אתו, "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה
הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת
עֲצֵי גֹפֶר..." (בראשית ו, יג-יד). נח הוא בעצם נקודת התיווך שבין עשרת הדורות
הראשונים לעשרת הדורות האחרונים, בין עשרה דורות שמאדם ועד נח לעשרה דורות שמנח
ועד אברהם. נח הוא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר שדרכה עוברת כל האנושות,
והקב"ה לא רק מדבר עם נח, אלא גם מטיל עליו משימות.
אחרי כל השבחים הללו, חז"ל
אומרים שנח היה 'מקטני אמנה' (רש"י).
קשה להבין כיצד נביא בישראל
שזוכה להשראת שכינה והכתוב מעיד עליו שהוא 'צדיק' ו'תמים', נקרא בפי חז"ל
'קטן אמונה'.
הרבי מאפטא[1] (אוהב ישראל, בראשית ז,ז בשם המגיד רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב):
"ויבוא נח וגו' מפני מי
המבול. ופירש רש"י ז"ל, אף נח מקטני אמנה היה - מאמין ואינו מאמין שיבוא
המבול עד שדחקוהו המים. עכ"ל.
והלא פלא גדול לחשוד את נח הצדיק
שהיה מקטני אמנה בה' יתברך ח"ו.
ונראה לי, דהנה תיבת 'אמונה' יש
לו שני פירושים:
(א) כפשוטו, האמנת
הדבר שבוודאי יהיה כך.
(ב) עוד יש לומר 'אמונה'
מלשון 'ויהי אומן את הדסה' (אסתר ב, ז), והוא לשון המשכה וגידול, כי באמונה יש כח
זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. היינו על ידי שהוא מאמין בה'
יתברך ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות.
והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלימות
בכל אשר דיבר אליו ה' יתברך בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות כדרכו הטוב מאז ומקדם. אך בדבר
זה היה ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול היינו
על ידי שלימות אמונתו יומשך בוודאי מזה הבאת המבול. ולא היה יודע איך ליתן עצות בנפשו
מה לעשות. וזהו שפירש רש"י ז"ל 'מקטני אמנה היה - מאמין ואינו מאמין'. רוצה
לומר, באמת היה מאמין, רק שירא להאמין בשלימות שה' יתברך יביא המבול, כי אולי יהיה
הוא הגורם לזה, וכנ"ל. עד שדחקוהו המים כו' והבן היטב. ודברי פי חכם חן. עד כאן
בשם הרב ז"ל".
המילה 'אמונה', אומר המגיד
מזלוטשוב, יכולה להתפרש בשני מובנים: 'אמונה' מלשון אמת, כפי שפירש רש"י (בראשית
ז,ז), אלא שעל מובן זה קצת קשה, אומר המגיד, שכן "פלא גדול לחשוד את נח הצדיק
שהיה מקטני אמנה בה' יתברך ח"ו", על כן מפרש שמובנה של המילה 'אמונה' הוא
מלשון "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ" (אסתר ב,ז).
האמונה הנלמדת מבית מדרשו של
מרדכי היהודי, היא ההכרה בכוחות הנפש שטמונים כבר במציאות שלפנינו, ומתוך כך
היכולת לפתחם ולגדלם. כשמרדכי 'אומן' את הדסה כי אין לה אב ואם, פירושו של דבר
שהוא לוקח את אותה ילדה יתומה, שאין לה את עמוד השדרה הפשוט שכל ילד זקוק לו כדי שתהיה
לו איזו עמידה חברתית, והוא מלמד אותה על הכוחות העצמיים הנפלאים שקיימים בה.
כל ילד שמציקים לו, התגובה הראשונה
שלו היא: אני אגיד לאבא שלי, אני אספר לאמא שלי. וכיוון שלאסתר אין אב ואם, אז
מרדכי מלמד אותה להאמין בכוחות שלה.
כשאדם מאמין בכוחות של עצמו, אז
הוא משיג את חפצו. הבעיה של נח היתה שהוא לא האמין בכוחות שלו, נח לא רצה להאמין
שיהיה מבול, כי הוא חשש שאם הוא יאמין שיהיה מבול, אז באמת יהיה מבול.
בספר "צדקת הצדיק" (אות קנד') כותב רבי צדוק הכהן מלובלין[2]
משפט מופלא, שמחדד יותר את הדברים:
"כשם שצריך אדם להאמין בה'
יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו".
חלק מהאמונה בקב"ה, זה שאדם
מאמין בכוחות שהקב"ה נתן לו. אם הוא לא מאמין בכוחות שניתנו לו, אז הוא לא
מאמין בזה שהקב"ה נתן לו כוחות. לכל אחד יש צלם אלקים, כל אחד הוא 'חלק אלק
ממעל', ואם אדם לא מאמין בחלק האלקי שהקב"ה נטע בו, זה נורא ואיום. מאידך אם
הוא מאמין שיש בו אלקיות אז הוא מסוגל לגלות את האלקיות שבו.
ב"אורות התורה" (יא,ב) ישנו ביטוי דומה של מרן הרב קוק זצ"ל:
"האדם הישר צריך להאמין
בחייו".
הרב ירוחם ליבוביץ' זצ"ל: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן. אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר".
הקב"ה שלח את נח להכין
תיבה, "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר" (בראשית ו,יד), והוא ביצע, הוא
עשה את מה שהיה צריך לעשות, אבל התביעה והציפייה האלקית מאדם בסדר גודל שלו היתה,
שמלבד הכנת התיבה יתעצם בתפילה על בני דורו ויפעל להחזירם בתשובה.
גמרא (תענית ח.): "אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר:
'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף'.
ואמר רבי אמי: בא וראה כמה גדולים
בעלי אמנה, מניין - מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור - כך, המאמין בהקדוש ברוך
הוא - על אחת כמה וכמה".
רש"י: "מחולדה ובור - שהמיתו שני בני אדם. מצוי הוא באגדה: מעשה בבחור אחד
שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה, אמרה: מי מעיד והיה שם בור אחד וחולדה, אמר הבחור: בור
וחולדה עדים בדבר. לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת, והוליד שני בנים, אחד נפל לבור ומת,
ואחד נשכתו חולדה ומת, אמרה לו אשתו: מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה ואמר
לה: כך וכך היה המעשה".
רש"י מאוד מקצר. ב"אוצר
המדרשים" (חולדה ובור עמ' 162) מובא
הסיפור באריכות, וכך מסופר שם:
"מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית
אביה והיתה מקושטת בכלי כסף וזהב וגם יפת תואר, ותעת בדרך והלכה בלא יישוב, כיון שהגיע
חצי יום צמאה ולא היתה לה לוייה, ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה, אחזה בחבל ונשתלשלה
וירדה לבאר".
מדובר בנערה מבית עשיר, היא
מקושטת בתכשיטים של כסף ובתכשיטים של זהב, ממש 'אוצר מהלך'. והנה היא טועה ומחפשת
את דרכה, השמש קופחת על ראשה ואין לה מים להרוות את צימאונה. לפתע היא מגלה באר
וחבל של דלי תלוי עליה, כולה נרגשת מהתגלית, היא לא חושבת פעמיים ומשתלשלת לעומק
הבאר ולוגמת ממי הבאר להשיב את נפשה. היא נושמת לרווחה ואז היא תופסת שבעצם היא
כלואה. לרדת לעומק הבאר זה קל, אבל כיצד תוכל לעלות מהבאר ולהמשיך בדרכה?
"לאחר ששתת בקשה לעלות ולא יכלה,
היתה בוכת וצועקת, עבר עליה אדם אחד ושמע קולה ועמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול
להבחין לה, אמר לה: מי את, מבני אדם או מבני המזיקין? אמרה לו: מבני אדם אני. אמר לה:
שמא מן הרוחות את ומתנכרת עלי? אמרה לו: לאו. אמר לה: השבעי לי שמבני אדם את. נשבעה
לו. אמר לה: מה טיבך? סיפרה לו כל המעשה. אמר לה: אם אני מעלך, תנשאי לי? אמרה לו:
הן. העלה".
אדם שעבר בדרך שמע צעקות לעזרה
שבוקעות ממעמקי הבאר, הוא הציץ פנימה ולא ראה דבר, הבאר עמוקה ולא רואים את התחתית
שלה. אולי זה איזה שד, הרהר לעצמו, ובירר מה טיבו של הקול. כשהתברר לו שמדובר בבת
אנוש ממשפחה טובה, הפליא לעשות והתנה את הצלתה בנישואין.
"כיון שהעלה ביקש להיזקק לה
מיד. אמרה לו: מאיזה עם אתה? אמר לה: מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אני. אמרה לו:
אף אני ממקום פלוני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם. אמרה לו: עם קדוש כמותך
שבחר בך הקדוש ברוך הוא וקידשך מכל ישראל אתה מבקש לעשות כבהמה לשאת אותי בלא כתובה
ובלא קידושין?! בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזו וזו לזה. אמר
לה: מי יהיה עד ביני וביניך? והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן. אמרה לו: השמים וחולדה זו
ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה!.
הלכו כל אחד לדרכו, ואותה הנערה עמדה
באמונתה וכל מי שהיה תבעה היתה ממאנת עליו, וכיון שהחזיקו בה התחילה לנהוג עצמה כשוטה
ונכפה ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה עד שנמנעו בני אדם ממנה, והיא היתה משמרת
בריתה לאותו האיש, והוא, כיון שעבר מכנגד פניה תקפו יצרו ושכח והלך לעירו ונפנה למלאכתו,
ונשא אשה אחרת, ונתעברה וילדה בן זכר, וכשהגיע לשלושה חדשים חנקתו חולדה, ועוד נתעברה
וילדה זכר ונפל לבור. אמרה לו אשתו: אם כדרך כל אדם היו מתים בניך הייתי אומרת צדוק
הדין, עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר, אלא ספר לי מה מעשיך. גילה לה כל המעשה.
נתגרשה ממנו, אמרה לו: לך אצל חלקך שנתן לך הקדוש ברוך הוא!
הלך ושאל בעירה. אמרו לו: נכפת היא,
כל מי שתובע אותה כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה סיפר לו כל המעשה. אמר לו: אני אקבל
כל מום שבה. העמיד עליו עדים, בא אצלה, התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה מעשה חולדה ובור.
אמרה לו: אף אני בבריתי עמדתי.
מיד נתיישבה דעתן ופרו ורבו בבנים
ובנכסים, ועליה אמר הכתוב: 'עיני בנאמני ארץ' (תהלים קא,ו)".
יש כאן לימוד גדול, מדובר בנערה מבית טוב, יש לה אבא ואמא ויש לה מסורת, ב"ה לא חסר לה
דבר, אבל לפעמים גם נערה טובה יכולה להתברבר ולאבד את דרכה. הדרך מחוץ ליישוב
איננה מאירה פנים, הרבה פעמים יש דמיונות שמתעוררים בליבם של נערים, לצאת אל העולם
הגדול, אל המרחב, לראות עולם... והנה הנערה יוצאת מחוץ ליישוב ומתוך צימאון גדול
היא מחליטה לרדת אל הבאר. גם זו תכונה מוכרת, יש אנשים שחפצים להתנסות בכל
ההתנסויות שקיימות, לחוות כל מיני חוויות עוצמתיות, ואז לפעמים הם מוצאים את עצמם
בתחתית של התחתית, במקום שהם כבר לא יכולים לעלות ממנו בכוחות עצמם, הם זקוקים
וזועקים לעזרה.
ואז עובר אדם שכנראה רגיל
להסתובב במקומות נדחים כאלה, בן אדם תימהוני, ולפתע הוא
שומע קול של נערה צעירה שזועקת לעזרה. הוא מופתע, הוא הולך אחרי הקול ומגיע למסקנה
שהקול בוקע בתוך הבאר, אז הוא מתקרב אל הבאר ומתחיל לנהל דו שיח עם הקול, היא לא
רואה כלום והוא לא רואה כלום, והם מנהלים משא ומתן. התימהוני חוקר אותה ומנסה לברר
אם לא מדובר באיזה שד או משהו כזה, והוא משביע אותה על כך. מאופי השיח ביניהם ניכר
שמדובר באדם שהוא חסר אמונה, הוא כל הזמן משדר שהעולם לא מסוגל להתנהל בצורה פשוטה
וישרה. אנשים נורמליים לא ממהרים להישבע על כל דבר, אבל אנשים שהם חסרי אמונה, הם
דורשים שישבעו להם שמונה פעמים על כל דבר.
היא נמצאת למטה במעמקי הבאר
במצוקה ובחרדה, והוא עומד למעלה ומנהל אתה דיונים. הוא לא מכיר אותה ולא ראה אותה
מעולם, אבל הראש שלו עובד שעות נוספות ויצר התאווה מדבר מתוך גרונו, הוא מזהה
שהנערה נמצאת במצוקה וברוב רשעותו הוא מנצל את ההזדמנות לאלץ אותה ליפול קרבן
לפורקן יצריו.
הנערה שומעת את דבריו ומבקשת
לעמוד על זהותו, ומתוך כך לברר גם עבורו מאיזה עם הגיע. היא מביאה אותו להעמקת
זהותו, ומתברר שלמעשה מדובר בכהן יהודי, כהן שבאופן עקרוני יכול לעלות לדוכן
ולברך את הציבור בברכת כהנים. ואז היא נוגעת בנקודת הלב הפנימית שלו, אתה שייך לעם
קדוש, היא אומרת לו, לא יעלה על הדעת שתתנהג כבהמה ותיקח אותי בלי קידושין.
הקב"ה נתן לך מקום של כבוד בין ברואיו, לא יעלה על הדעת שבכזאת קלות אתה
מוותר על מקומך ומשחית את מה שהקב"ה נתן לך. האם אינך מאמין בכוחותיך, האם
אינך מאמין בעולמך, אני בטוחה שאתה מסוגל להיות נאמן למקום ולמשפחה שממנה באת. אתה
יכול ליפול כעת אל תהום הנשייה, אבל באותה מידה אתה יכול לנהוג בדרך הראויה לך,
ולבוא אצל אבי ואמי, לכתוב כתובה, ויחד להקים בית נאמן כדת משה וישראל.
הנערה מבקשת להביא אותו למקום של
אמון באישיותו, במשפחתו, ובסגולה האלקית שמפעמת בקרבו. במבט ראשון מדובר בתימהוני
מרושע ושפל, אבל הנערה בת הטובים שבהתחלה מבקשת להציל את חייה, ונאלצת לתת בו
אמון, לא מרפה, היא ממשיכה לתת בו אמון גם אחרי שהוציא אותה מהבור ולא נותנת לו
להביא לידי ביטוי את היצר הבהמי שמדבר מתוך גרונו כרגע, היא מביאה אותו להבנה
שבמעשה הריקני הזה שהוא חפץ בו, הוא בוגד בכל העולם הפנימי שלו, והיא מאפשרת לו
לשמוע מה הנשמה שלו אומרת עכשיו. ואז, כשהוא מפנים את הדברים, הוא חש כיצד הנערה
הזאת מעמידה בפניו את כל בושתו וכלימתו.
התמהוני נסוג מדרישתו ומבקש ממנה
שתשמור לו אמונים בשבועה שהיא לא תהיה לאיש אחר, והיא עומדת ונשבעת. הם נפרדים זה
מזו, הוא הולך לדרכו והיא הולכת לדרכה, היא עומדת בדיבורה במסירות נפש בלתי נתפשת,
והוא שרגיל לקפוץ ולהישבע או להשביע על כל דבר, שוכח את שבועתו. במשך שנים היא לא
שוברת את האמון הזה, והיא מוסרת את הנפש עד כדי כך שכשרשימת ההצעות של השדכניות
מתארכת וכולם מתדפקים על דלתה, היא בוחרת להתנהג כמשוגעת כדי להרחיק מעליה את
המתדפקים, ולעמוד בשבועתה.
הוא לעומת זאת המשיך בדרכו ולקח
אישה אחרת. כבר ברגע שעזב אותה, הוא לא הרגיש שום תחושת מחויבות לעמוד בשבועתו,
וברגע שמצא אישה אחרת לקח אותה לאישה. את בנו הראשון חנקה חולדה ובנו השני נפל
לבור, שניהם מתו במיתות משונות, אבל זה לא הביא אותו לשום חשבון נפש. אשתו היתה
צריכה לעורר אותו ולהבהיר לו שיש כאן משהו לא נורמאלי שדורש הסבר. מה קרה? עשינו
משהו לא בסדר? שואלת אשתו. ואז הוא מגלה לה את המעשה שאירע לו עם הנערה, והיא
משיבה לו: "לך לחלקך שנתן לך הקב"ה".
אתה הצלת את הנערה שהלכה
ותעתה בדרך ובזכותך היא מצאה את הדרך הביתה, אבל אתה נשארת תקוע בבור ואתה ממשיך
להיות תועה במדבר, עליך לחזור לעצמך. דברי האישה נפלו על
אוזניים קשובות, השבועה שנשבע לנערה שבה והדהדה בראשו ונזכר בשמה ובשם עירה. לאחר
צעדה ממושכת הגיע אל בית הוריה, ונאמר לו שהיא מאושפזת במחלקה סגורה, היא מוכת
שגעון ואי אפשר לפגוש אותה. הוא שומע את הדברים ומשיב: אף על פי כן אני רוצה אותה,
אני רוצה לקחת אותה לאישה כמות שהיא, עם כל מומיה. ברגע אחד אנו פוגשים את עוצמת
האמון שהנערה נתנה בו באה לידי מימוש. אותו אחד שהיה תימהוני מרושע ושפל, שכל מה
שעניין אותו זה היצר שמדבר מתוך גרונו, לפתע הוא מתגלה כאדם שמבקש להיות נאמן
לדיבורו אפילו במחיר של חיים עם אישה משוגעת ובעלת מום.
ואז מתברר לו שכל השיגעון שלה
איננו אלא בשבילו, בשביל לעמוד בברית שכרתה עמו בשעה שהצילה מן הבור.
המשבר הגדול ביותר שיכול
להיות לאדם, זה חוסר היכולת להאמין קודם כל בעצמו, בכוחות החיים שניתנו בו. כשאדם
לא מאמין בכוחות חייו, אז הוא עלול למצוא את עצמו מתנהג כמו תימהוני מרושע ושפל,
וכשהאמון נרכש, מתגלה פתאום אלו כוחות חיים מופלאים חבויים באישיותו.
"שיחות הר"ן" (תורה קמ): "עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בענין
זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת".
"ענה ואמר בלשון גערה קצת,
כאומר: ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך, והזכיר מיד מאמר רבותינו ז"ל
(סוטה מח:), כי 'מי בז ליום קטנות', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא,
קטנות שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן".
מי שלא מאמין בעצמו, בכוחות
שניתנו לו, הוא גם לא מאמין באלקות שמתגלה בו.
"ורש"י ז"ל פירש
שם כפשוטו - קטנות אמונה. אבל מדקדוק לשון הגמרא, שאמרו שם, קטנות שהיה בהם, נראה
מבואר דברי רבנו ז"ל, שעיקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן. ויש לפרש לפי
זה, שלא האמינו בהקב"ה שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך. ומחמת
זה היה בהם קטנות. וזה היה עיקר קטנות האמונה שלהם, מה שלא האמינו בהם
בעצמן...".
קטנות האמונה של האדם בעצמו,
מקטינה גם את האמונה שלו בריבונו של עולם.
"והכלל המובן מדבריו, שהאדם
צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני ה' יתברך, כי לפי גדולת טובתו של
ה' יתברך, גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך. וכבר מבואר ענין זה כמה פעמים, שאין זה
ענוה להיות במוחין דקטנות ח"ו, וצריכין לבקש הרבה מה' יתברך לזכות לדרכי ענוה
באמת".
הרב קרליבך (אבן שלמה, נח):
מה זה ״קבלת שבת"?
בשבת לא מוטל עלינו לעשות דבר.
בשבת אנחנו רק אוספים את כל החיות שיורדת לעולם. איננו צריכים להוסיף קדושה על ידי
העשייה שלנו. התפקיד שלנו הוא לקבל, לא לעשות.
פתחו את הלב לדבר מאוד עמוק. יש
הרבה אנשים שמוכנים לעשות הרבה טוב, אבל רק מעטים זכו ליכולת העמוקה לקבל. נתתם
פעם מתנה לאדם אחר? שימו לב איך הוא נוהג בה: הוא אומר תודה אבל לא פותח, או שהוא
פותח, אבל במהירות, וכל כך קשה לו לומר תודה באמת. בודדים יודעים באמת איך לקבל
מתנה. לפעמים אני פוגש אדם ברחוב ואומר לו ״אתה יפה כל כך״. אבל הוא מיד הודף את
זה ״אהה, בטח אתה אומר את זה לכל אחד״. מדוע אינך יכול לקבל מחמאה ? אם אני אומר: "וואו"
אתה כל כך מתוק״, תגיד תודה; קבל את המחמאה. היכולת לקבל היא דבר גבוה מאוד, ואין
פירושה גאווה טיפשית.
התורה קצת כועסת על נח.
הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״כי מי
נח זאת לי״(ישעיה נד,ט). הנביא רומז בכך לנח: נח, למה לא ניסית לדבר עם אנשי הדור
שלך? אמנם חשבת שהם משוגעים, סוטים וחוטאים, אבל מדוע חשבת שאין בכוחך לקרב אותם?
החוזה מלובלין היה תלמידו של
הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז׳נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך
לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי
הקדוש, רבי זושא״.
החוזה הקדוש מלובלין - שאורו
יאיר לתוך לבותינו, לתוך נשמותינו, לתוך נשמת כל ילדינו לנצח - קם והלך לרבי זושא.
רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה
רוצה לקרב אנשים לה', מה אתה אומר להם?״
״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה
פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא
לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״.
״אוי״, השיב לו הרבי ר' זושא,
״אין זו הדרך, למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח, אין להם
מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן
השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר
טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה"?
שאל החוזה מלובלין: ״ר' זושא,
ואיך אתה מקרב אדם לה' ״?
״אהה״, ענה רבי זושא ואמר,
״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני
מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך
עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא
רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״.
איך ניסה נח להחזיר אנשים
בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים,
אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא
עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף.
לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי
נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה?
כשאברהם אבינו רצה להחזיר
אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה,
הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה.
תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע
הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה
להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה
לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו.
ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש
מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה
רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״לך רד כי שחת עמך... ויחר אפי
בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול״ (שמות לב ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מחני נא מספרך"
(שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד
מישהו, תשמיד אותי.
אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״
אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו
שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו.
ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר
למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם.
על כך מגיב משה: אני מסרב. לא
אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד
יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים.
חברים, אנחנו ממש צריכים
אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה
שיאמרו, ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות, לא שומרים
שבת״.
אנשים שיאמינו בקדושה של
הדור, בקדושה של כל יהודי, שיאמינו בעצמם!
[1] רבי אברהם יהושע השל מאפטא (פולין-אפטא), התקט"ו-התקפ"ה - בילדותו למד אצל רבי אלימלך מליז'נסק. שימש כרב בעיירות שונות, ולבסוף
בעיירה אפטא, על שמה נקרא. זכה לכינוי "אוהב ישראל". בסוף ימיו חזר
למז'יבוז' שבגליציה (אוקראינה) ושם נפטר. מחבר הספרים: "אוהב ישראל"
ו"תורת אמת".
[2] רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין), התקפ"ג-התר"ס - גאון מופלא, בקי בנגלה ובנסתר, במקרא, במדרשי חכמים, בראשונים ובאחרונים,
וכן במדעים שונים. נחשב לאחד היוצרים המקוריים והפוריים ביותר מבין גדולי החסידות.
בהגותו יש שילוב נדיר של למדנות תורנית ופרשנות חדשנית עם תורות הקבלה והחסידות.
שייך בדרכו לחסידות איז'ביצה-ראדזין של רבי מרדכי יוסף ליינר, ולחסידות לובלין של
רבי יהודה לייב איגר. נודע כבר סמכא בזיהוי והכרת כתבי-יד, מה שמשך אליו תלמידי
חכמים וחוקרים שרצו לקבל מידע על תיארוך ואמיתיות הכתבים שבידם. בין ספריו:
"צדקת הצדיק" - פסקאות קצרות בנושאים שונים בעבודת ה', "פרי
צדיק" על התורה, "רסיסי לילה" עם קונטרס "דברי חלומות",
"לבושי צדקה" על ספרי בעל הלבושים, "קדושת שבת" עם קונטרס
"שביתת שבת", "משיב צדק", "מחשבות חרוץ",
"דברי סופרים" עם "קונטרס זכרונות", "דובר צדק",
"ישראל קדושים", "שיחות מלאכי השרת", "תקנת השבין"
על מצוות התשובה ו"דברי חלומות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!