אור החיים הקדוש – ר' חיים בן עטר זיע"א

קורות חייו:

נולד בשנת ה’ אלפים תנ”ו בעיר סאלי שבמרוקו לאביו הרב ר’ משה בן הגאון הקדוש מוה”ר חיים ממשפחת בן עטר שהיו מגולי ספרד.

רבינו קיבל את תורתו מזקנו רבי חיים, שעל שמו הוא נקרא, כדבריו בהקדמתו לספרו “חפץ ה'” (על הש”ס): “ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר”ר חיים בן עטר זלה”ה, אשר מימיו שתיתי  באר מים חיים, ובין ברכיו גודלתי, ובחיקו ישבתי מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר שלא עבר עליו חצי לילה בשינה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלוקינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו”.

כבר אז, בהיותו קטן, נשבע “אור החיים” כי כאשר יגדל ישאף בכל כוחו להחזיר את עטרת ישראל ליושנה. כאשר גדל רבינו והיה לנער הצטרף אל זקנו ולמד עמו תורה עד עלות השחר.

רבינו הקדוש הוא בין הבודדים שזכו שנתוסף לשמם התואר “קדוש”, ועליו אמר הבעש”ט כי הוא “ניצוץ של משיח”.

רבינו הוא צאצא לאחת המשפחות הנכבדות והחשובות בין יהודי מרוקו, היא משפחת בן עטר. השם “עטר” ניתן להם על היותם סוחרי בשמים בארץ מוצאם שם מכונים הבשמים בערבית “עטר”. ממשפחה זו יצאו בהמשך הדורות צדיקים וגאונים. בני המשפחה מצאו להם מקלט בעיר סאלי שבמרוקו בבורחם מספרד, ושם התבססו והמשיכו לטוות את שושלת הזהב. גם במרוקו, כמו בספרד, התפרסמו בני המשפחה כבעלי מופת וצדיקים נודעים.

בין נכבדי העיר ופרנסיה של סאלי, בלטה דמותו הנאצלת של רבי חיים בן עטר זיע”א – סבו של רבינו הקדוש. רבי חיים הזקן התפרסם בין יהודי מרוקו כאיש קדוש ובעל מופת אשר בקיא בנגלה ובנסתר ונודע בנדיבותו ובתמיכתו לאביונים. יום ולילה ישב והגה בתורה, וגם בזמן שהיה עוסק במסחר – לא נטש את לימודו. הסב – רבי חיים בן עטר זיע”א ואחיו רבי שם טוב בן עטר זיע”א ייסדו בית מדרש בסאלי שנקרא “בית הכנסת בן עטר”, לשם התקבצו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה. בנו של רבי חיים הזקן – רבי משה, התגורר יחד עם אביו והצטיין כאביו – בצדקה, בהכנסת אורחים ובלימוד התורה, וכך גדל רבינו בין ברכי סבו והתחנך על התורה ועל העבודה.

עוד בצעירותו של רבינו הקדוש, קדושתו ופרישתו היו לשם דבר והכל ניבאו לנער גדולות ונצורות. למרות שבעיר סאלי היו תלמידי חכמים גדולים וקדושי עליון, בלט רבינו והעפיל על כולם. בהגיע ימים קשים בהם גברו הרדיפות נגד היהודים בסאלי בשל חמדת הממון של המושלים ובשל הקנאות הדתית שהתגברה, ועקב סכנת החיים שריחפה על יושבי העיר היהודיים – ברחו יהודים רבים וביניהם גם משפחתו של רבינו, שנמלטה אל העיר מכנאס. שם הוזמנו להתארח אצל רב העיר רבי משה די אבילה זיע”א שנודע כתלמיד חכם מופלג והפך להיות תלמידו של רבי חיים הזקן. במשך כל השעות הרבות שלמדו השניים תורה יחדיו – ישב חיים הקטן וגמע בשמחה את מימי התורה שהפיקו מפיהם שני גדולי תורה אלו. לאחר שפסקו הרדיפות, בהיות רבינו הקדוש בן שתיים עשרה שנה, שבה משפחתו לביתם בסאלי.

מצעירותו נודע בעל ה”אור החיים” כקדוש וטהור, מופשט כליל מן העולם, מרבה בצומות וסיגופים. למרות תעניותיו וסיגופיו לא נמנע מלשקוד שקידה עצומה בתורה. בגיל צעיר חיבר את ספרו “חפץ ה'” – חידושים על מסכתות אחדות של הש”ס. משבגר רבינו הקדוש, נשא לאשה את פאצוניה – בתו של הגביר רבי משה בן עטר ממכנאס, שהיה בן דודו של אביו. רבי משה חותנו של ה”אור החיים”, היה יועצו האישי של מלך מרוקו ופעל רבות למען אחיו היהודים. וכך, כשהוא סמוך על שולחן חותנו העשיר, ישב רבינו חיים בן עטר והוסיף שקידה על שקידתו ופרישות על פרישותו. שמו של הצדיק התפרסם עד מהרה ברחבי העיר, ותלמידים רבים החלו להגיע לבית מדרשו ללמוד את תורתו. “אור החיים” הקדוש לא הסתגר בארבע אמותיו. הוא דרש ברבים בעניני תורה ומוסר, וגילו הצעיר לא מנע מההמונים להגיע ולשמוע את דרשותיו.

 תפילת אור החיים הקדוש

יְהִי רָצון מִלְפָנֶיךָ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֱלֹהֵינוּ יְדִידוּת אוֹר נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְמָתֵינוּ, לְמַעַן בְּרִיתְךָ אֲשֶר כָּרַתָּ לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִידוֹת שֶאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם מִלְפָנֶיךָ זְכוֹר אַהֲבָתֵינוּ וְחִיבָּתֵינוּ וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְבֵית קָדְשֵׁינוּ וְתַחֲזוֹר לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּנוּ כִּימֵי קֶדֶם כִּי קָשָׁה פְּרִידָתְךָ מִמֶנוּ כִּפְרִידַת נַפְשֵׁינוּ מִגוּפֵינוּ, הָמוּ מֵעֵינוּ וְכָלְתָה נַפְשֵׁינוּ אֶל גְאוּלַת שְׁכִינָתְךָ וְאֶל מְעוֹן קָדְשֶׁךָ וְלִרְצוֹנְך ה' נִכְסַפְנוּ. הִנְנוּ מִתְחַנְנִים וּבוֹכִים לְפָנֶיךָ ה' אָב הָרַחֲמָן עַל גָלוּת הַשְׁכִינָה הוֹשִׁיעָה ה' שְׁכִינָתְךָ וְדַבֵּק נַפְשֵׁינוּ בְּאַהֲבָתְךָ הַנְעִימָה וְהָעַרֵיבָה עַל נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְׁמָתֵינוּ וְייֵעוֹל מַלְכֵּנוּ בְּהֵיכְלֵיה.

 

סיפורי מופתים

סיפור ידוע הוא על הנס בו ניצל רבינו מגוב האריות. רבינו היה צורף כסף אך היה עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע, וכשעדיין נשאר לו הממון מעסקו האחרון – ישב ולמד עד שכלתה פרוטה מן הכיס. פעם נכנסו אצלו שני משרתי המלך ובידם זהב, ואמרו לו: “יען כי שמע המלך כי אתה האומן היותר מומחה במקצוע זה, על כן שלח אליך לרקום תכשיט מסויים לכבוד נישואי בתו. עליך לגומרו בתוך עשרה ימים”. הניחו המשרתים את הזהב לפני רבינו, ופנו והלכו להם. באותה שעה עדיין נותר לרבינו כסף, לכן הלך וטמן את הזהב והלך לו ללמוד, וכששב לביתו נשכח הדבר ממנו לגמרי מרוב טרדתו בלימוד. כעבור עשרה ימים חזרו אליו משרתי המלך שוב, ובקשו ממנו את התכשיט, אך רבינו הקדוש אמר להם שעדין לא התחיל בזה. המשרתים מיהרו אל המלך והלשינו לפניו שרבינו מרד במלכות והשפיל כבודו כשלא ביצע ציוויו, ומיד בחמתו גזר המלך להשליך את רבינו לגוב אריות, כי כן דת המורד במלכות. כשבאו חיילי המלך לקחת את רבינו ביקש מהם רשות לקחת עימו את ספר התהילים שלו, טלית ותפילין. לעגו לו החיילים ואמרו: “ולהיכן סבור הינך שאתה הולך? והלא למיתה אתה הולך בגוב האריות!” – אבל רבינו לא שת לבו לדבריהם ולקח תרמילו. אשתו, שלא ידעה מגזירת המלך, שאלה אותו לאן הוא הולך, והשיב לה רבינו שעוד זמן מועט ישוב. שלוחי המלך הובילוהו לגוב האריות, וכששמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים חיל ורעדה אחזתם. אולם רבינו לא התרגש, וצעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות. לאחר שהשליכו את רבינו הקדוש פנימה, הביטו החיילים ונדהמו לראות את האריות מקבלים את רבינו בהכנעה, מכשכשים בזנבם, ולוקקים את נעליו, ואילו רבינו הוציא מחיקו את ספר התהילים והחל בתפילה. רצו החיילים וסיפרו על כך למלך, והוא בכבודו ובעצמו מיהר לחזות בפלא הגדול. צעק המלך בהתרגשות והכריז ואמר: “עתה ידעתי כי יש אלוקים בישראל”. הוא הורה לשחרר את רבינו מגוב האריות, ובצאתו – ביקש המלך את סליחתו על שפגע בכבודו. כששאל המלך את רבינו לפשר הדבר, השיב הרב כי הואיל ונמנע מהמלאכה בעבור לימוד התורה הקדושה – היא הגינה והצילה אותו. שלח אותו המלך בכבוד גדול ונתן לו מתנות לרוב.

 

גלותו של אור החיים הקדוש

ביתו של אור החיים היה פתוח לרווחה לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה  ביתו היה בית ועד לחכמים. לבו היה פתוח לכל נזקק, והיה מסייע לכל יהודי ככל יכולתו. מדי שבוע היה קונה הרב עגל משובח לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו לתלמידי החכמים בעיר, לכבוד השבת. פעם, פרצה מחלה בבהמות העיר סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד שבת נמצאו טרפות, מלבד אותו עגל ששחט רבנו. אחד העשירים, גביר נכבד מאד בעיר, שהצטער מאוד שלא יוכל לאכול בשר בשבת, פנה לרבינו וביקש ממנו נתח בשר, והיה מוכן לשלם עליו כל מחיר. אך רבינו דחה אותו בטענה שכל הבשר מוקדש לצרכי תלמידי החכמים בעיר. תוך שהם מדברים, הגיע אחד הת”ח העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו. הצטער אותו העשיר ואמר: “היתכן שבשבילי אין כלום ואילו לאותו עני הלבוש בבגדים בלואים נתן חלק יפה”? ומתוך כעסו ביזה את העני שהיה תלמיד חכם מופלג. רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר, שבינתיים עזב את ביתו של רבינו. בלילה, חלם רבינו, ובחלומו נאמר לו שנגזרה עליו גלות לשנה שלימה, יען שלא מיחה על בזיונו של הת”ח העני. רבינו קיבל עליו את הדין, ומיד לאחר השבת יצא לגלות. רבינו לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר היה ממשיך למקום אחר. כאשר גבר עליו הרעב, הצדיק עליו את הדין.

 

ערב שבת אחת בימי גלותו, הגיע בעל ה”אור החיים” הקדוש ליער הסמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. בישיבתו שם, נתחדשו לו מ”ב הפירושים לפסוק “אם בחוקותי תלכו”. בהגיעו אל העיר, כדרכו הסתיר את זהותו, ונכנס לבית כנסת כאחד האורחים העוברים בה. אחד מנכבדי המקום הזמינו אל ביתו לסעוד על שולחנו. בתום הסעודה, הזמין המארח את רבינו להתלוות אליו לשמוע את דברי התורה הנאמרים מפי רב העיר. הרב דרש את י”ד הפירושים הראשונים שהתגלו לרבינו על הפסוק “אם בחוקותי תלכו”, והוסיף ואמר כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבינו, העיר בענוותנותו "חיים בן עטר", והשמיט את התואר “רבי”. כל הנוכחים הזדעזעו לשמוע את הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמו של רבנו “אור החיים”, ולכן כעסו על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של “אור החיים” הקדוש.

לאחר הסעודה השניה הזמין המארח שוב את רבינו לשמוע את דרשת רב העיר, ושם המשיך הרב ודרש עוד י”ד פירושים על הפסוק הנ”ל, ושוב אמר כי אף פירושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. שוב אמר רבינו בבטול “חיים בן עטר”, והשמיט את התואר “רבי”. הפעם כעסו האנשים במקום מאד, והתרו באורח כי “אין עונשים אלא אם כן מזהירים” ועליו להזהר ביותר ולהימנע מלפגוע ב”אור החיים” הקדוש, ולא – יענישו אותו. לאחר סעודת שלישית השלים רב העיר את יתר פירושיו של בעל ה”אור החיים”, ואף הפעם נהג האורח במנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר “רבי”. אולם הפעם, תפסו אנשי המקום את רבינו, וכלאו אותו בחדר, לדעת מה יעשה לו על שביזה תלמיד חכם גדול כרבינו חיים בן עטר. התפללו הקהל תפילת ערבית, ולפתע נשמע קול סערה אדיר, וכל הבית רעד מאד. רב העיר, מבוהל ונרעש, עשה שאלת חלום ומן השמים הודיעו לו כי היות ובעל ה”אור החיים” הקדוש נמצא כלוא בחדר ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם, שכן אינו יכול לפתוח את הגיהנום! מיד רץ הרב ופתח את החדר, והוציא את רבינו, נפל לרגליו וביקש ממנו מחילה על הפגיעה בכבודו. לאחר מכן פייסוהו הקהל כולם וכבדוהו בכבוד גדול. לרבינו נודע מהשמים כי “עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות” והנך רשאי לחזור לביתך.

 

אור החיים הקדוש והשודדים

פעם נצרך רבינו הקדוש לנסוע באניה. בהגיע האניה ללב ים, החלה סערה גדולה, והאניה חישבה להשבר, ולבסוף לאחר שהטלטלה בגלים העזים, נתקלה באחד הסלעים ונשברה וטבעה. הנוסעים המבוהלים תפסו בקרשים וקורות משברי האניה כדי להציל את נפשם וכך עשה גם רבינו הקדוש. יום שלם צפה הקורה ועליה רבינו בין גלי הים, עד שהגיע לחוף מבטחים. לאחר שעלה ליבשה בבגדים קרועים, רטוב רעב וצמא, בכה רבינו כל הלילה והתפלל לה’ שיצילו ויביאו למקום ישוב. בעלות השחר ראה רבינו מרחוק צריף ועשן מיתמר מתוכו, ושמח מאוד. כשהגיע לצריף מצא שהדלתות סגורות ורק חלון אחד שהזכוכית בו היתה שבורה  דרכה נכנס לצריף. בצריף היו מיטות מסודרות ושולחן ערוך בכל טוב. ישב רבינו ואכל לחם ושתה מים והודה לה’ יתברך על ניסיו ונפלאותיו. לאחר מכן נשכב לישון על אחת המיטות ונרדם. באותו צריף גרו שודדים, וכשבאו, ראו שנחסר לחמם שבשולחן, הביטו בסביבות החדר וראו את רבינו שוכב במיטה. החליטו שקודם ישבו לאכול ואח”כ יקחוהו לראש השודדים להרגו. כשהקיץ רבינו משנתו ראה את האנשים שנראו כשודדים יושבים ואוכלים, ונתיירא מאד. השודדים לקחוהו אל מנהיגם והוא שאלו “מי אתה?”, השיב לו רבינו: “יהודי אנכי, והאניה בה הפלגתי טבעה בלב ים, ואחר שהייתי בים על גבי קורה אחת הגעתי הנה, ובראותי הצריף הזה והשולחן הערוך בו, אכלתי כיכר אחת של לחם, כי יממה לא בא דבר מאכל אל פי”. אמר לו ראש השודדים: “דע לך שכל כיכר לחם כאן שווה מאה אנשים ועל כן נתחייבת מיתה”. ראש השודדים אמר כי הוא בעצמו יוציא את רבינו להורג. הוא הוריד את רבינו לבקעה אחת להרגו. אך לפתע פנה אל רבינו ואמר לו: “רבי חיים, האינך מכירני”?, הרב המופתע ענה שאינו מכירו. אמר לו ראש השודדים: “אני פלוני תלמידך”. תמה רבינו ואמר לו: “כיצד בני הגעת למדרגה שפלה כזו – לשדוד ולרצוח?”. השיב לו ראש השודדים: “לא הצלחתי במלאכתי, ויום אחד בכעסי הגדול קמתי ורצחתי את הורי ועוד כמה יהודים, וברחתי ממקומי והפכתי להיות שודד ורוצח. אך אמור לי רבי, האם יש תיקון לעווני הגדול?”. אמר לו רבינו הקדוש: “יש תיקון עבורך, אבל קשה הוא מאוד.” ענה השודד ואמר: “מקבל אני עלי כל תיקון שרבינו יאמר לי ובלבד שתתוקן נפשי!”. ענה לו הרב ואמר: “אם תוכל לעמוד בתיקון זה – ערב אני לך בעולם האמת. וזהו תיקונך: עליך לקחת כד חרס ולחפש אחר נחש שהוליד. תיקח אחד מהנחשים הקטנים ותכניס אותו לתוך כד החרס, ותסגור אותו היטב ותתלה אותו על צוארך שבע שנים רצופות, ותרשום באיזה יום הכנסת אותו בפנים, ותאכיל ותשקה אותו במשך שנים הללו. ובתום שבע השנים, תצא לשדה במקום שאין אדם עובר, תעמוד ותתוודה בדמעות שליש על כל עוונותיך, ואז תפתח את כד חרס ותצעק ‘שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד’, ותדע שיצא הנחש בכעס גדול ויהרוג אותך במיתה משונה. ואם תקבל באהבה את המיתה, תהיה המיתה הזו כפרתך”. כששמע ראש השודדים את דברי רבינו, נשק לידיו ואמר: “מקבל אני באהבה תיקון זה. ועתה מן השמים ציערו אותך את כל הצער הזה למען אשר תיתן תיקון לנפשי, לכן עלי לפצות את כבודו בעבור זה. קודם כל יהיה נפשך לשלום, ועוד אשלם כל נזקי הגוף והממון שנגרמו לך בנסיעה זו וזאת אעשה בקרב הימים”. ליוה השודד את רבינו עד בואו לקרבת עירו ונפטר ממנו לשלום. כעבור כמה חודשים בא האיש אל רבינו וגילה עצמו אליו והביא עימו צרור כסף ואמר: “כסף זה הוא מירושת חפצי אבי ואימי ואיני חפץ ליהנות מזה למען יגידו ‘הרצחת וגם ירשת?’, לכן אני מקדיש את כל הכסף בידיו של רבינו לישיבתו”.

כעבור שבע שנים נכנס לבית מדרשו של רבינו אדם נשוא פנים, הדרת זקן על פניו, מעוטר בתפילין ומעוטף בציצית. ראה רבינו שזה אותו האיש, והיה יושב ובוכה ומתוודה על חטאיו ופשעיו. ויהי ביום מלאות שבע השנים קם והלך אל השדה, התוודה ובכה, ואחר פתח את אותו כד חרס וזעק בקול גדול “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, ויצא הנחש אשר גידל, חנק אותו בגרונו והמיתו במיתה אכזרית ומשונה. אז קרא עליו רבינו חיים בן עטר ואמר “במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד”, אמר עליו קדיש ועשה את כל התיקונים לנשמתו.

 

הכנסת אורחים של אור החיים הקדוש

רבינו הקדוש הקפיד מאד על הכנסת אורחים, ובערב פסח אחד כאשר לא הזדמן אורח לביתו, שלח הרב שליח שימצא בעבורו אורח. לאחר זמן, ראה השליח אדם העומד בפינת בית הקברות כאשר הוא ממרר בבכי תמרורים. לשאלת השליח מדוע בוכה הוא, ענה האיש שמבקש הוא את נפשו למות. השליח רץ לבית הרב וסיפר לו על האיש. הרב מיהר לבית הקברות, וביקש מהאיש לספר לו את מכאובו. הלה סירב עד שנשבע לו רבינו שיעזור לו בע”ה. וכך סיפר האיש: “אני פלוני בן פלוני מהעיר סאלי, ועזבתי את ביתי ואת אשתי לצורך המסחר. ובס”ד הצלחתי במסחרי, ולאחר 10 שנים קשות של פרידה, בקשתי לשוב עם כספי אשר חסכתי וליהנות עם משפחתי. החלפתי את משכורתי באבנים טובים ומרגליות יקרות ערך, והנחתי הכל בתוך תיבת ברזל קטנה. עליתי על אניה בדרכי לשוב אל ביתי. כשהגענו היום לחוף, בירידתי מן האניה, פתאום נכשלתי במדרגה ונפל הארגז ובו כל עמלי, ועוד נעל אחת מרגלי, למצולות הים, ודעתי נטרפה עלי. רציתי גם אני לקפוץ לתוך הים, אבל האנשים מנעו אותי מזה, ועתה הן אני נשארתי בין רגע חסר כל”, והתחיל שוב לבכות בכי גדול. הצטער רבינו הקדוש בצערו של האיש ונשא את עיניו לשמים ברטט גדול, ושרתה עליו רוח ה’, ואמר הרב לאיש: “קום והראה לי את המקום בו נפל הארגז”. הלכו אל חוף הים, והראה האיש לרבינו את המקום. עמד והשביע רבינו את שרו של ים בשם המפורש, ומיד צפו חפצים רבים על פני המים וביניהם גם הארגז של האיש ונעלו. אמר לו רבינו: “קח רק את השייך לך!”. לקח האיש את הארגז ואת נעלו האבודה, והודה בשמחה רבה לה’ יתברך ולרבינו על ששבה אבידתו. אח”כ הלכו שניהם יחדיו לביתו של רבינו, לחוג את חג הפסח. האיש סיפר לרב את כל קורותיו מיום שנשא את אשתו עד היום. הוא סיפר שירד מעושרו, ונאלץ לעזוב את אשתו למדינת הים להביא טרף לביתם. לאחר ששוב הצליח לצבור ממון רב, שב האיש לעיר סאלי, אך מאחר שלא שמע מאשתו מאז שעזב, לא ידע את מקומה בעיר. ואמר לרב את שמה ואת שם אחיה. כששמע הרב את שמה, נודע לו שזו היא פלונית אשר עוזרת בביתו של הרב, אשה צנועה, נאה במעשיה, אשה שנשארה עגונה עד עתה ולא ידעה היכן ומה עלה בגורלו של בעלה שהלך למדינת הים. אמר הרב: “נקרא לנערה ונשאל את פיה”. וכשבאה האשה ונפגשו שניהם שמחו שמחה גדולה שמצאו זה את זו. אמר הרב לאורחו: “הנה אשתך קח ולך” והפציר בהם הרב שישארו עד תום החג בביתו “כי משמים עשוני שליח על זה. ועל זה אמרו רבותינו ‘מצוה גוררת מצוה’, אני חיזרתי על מצות הכנסת אורחים ונגלגלה על ידי גם מצוה כפולה זו של השבת אבידה!”.

 

העליה לארץ ישראל

בשנת תק”ב עלה רבינו הקדוש ממרוקו לארץ ישראל דרך ליוורנו שבאיטליה. בימי נדודיו בארצות אירופה השלים את ספרו “אור החיים” על התורה. גם ספרו בהלכה “פרי תואר” על שולחן ערוך חלק יורה דעה, ועוד ספר נוסף הנקרא “ראשון לציון” ובו חידושיו על הש”ס.

 

בימים ההם הדרכים היו מסוכנות ומשובשות, אך רבינו לא נרתע ושם נפשו בכפו לעלות לארץ ישראל. בהיותם בדרך צעק לפתע מנהיג השיירה הערבי: “אבדנו! כולנו אבדנו!”. נבהלו הנוסעים ושאלו אותו מדוע צעק, ואמר להם מנהיג השיירה: “קבוצת אריות רצה למולנו ואין לנו לאן לברוח!” צעקו אנשי השיירה בפחד גדול, ובכו. כששמע רבינו את דברי מנהיג השיירה אמר לכולם: “הסירו דאגה מלבכם וראו את ישועת ה'”. כשהתקרבו האריות יצא רבינו הקדוש לקראתם. מיד כשראו האריות את רבינו הורידו את ראשם ונסו וברחו להם. רצו כל אנשי השיירה והתנפלו לרגלי הרב, ואף הגויים הודו שיש אלוקים לישראל. היה זה נס גלוי לכל העמים וכל זה בזכות שהיה שומר הברית.

 

כשהגיע רבינו לירושלים עיה”ק בסוף שנת תק”ב, כבר הלך לפניו שמו, וגבירי ליוורנו קבעו לו ישיבה שם בחצר מדרש “כנסת ישראל”. וכך  עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, ישב שם מובדל ומופרש מכל ענייני העולם, והפליג מאוד בקדושה ובטהרה בהינזרו בכל חמדות החיים, עד כי רואי פניו המאירות חשבוהו למלאך ה’ צבאות שהשכינה חופפת עליו כל היום, ונהרו אליו תלמידים רבים להסתופף בצלו, ושקד שם על התורה והעמיד תלמידים גדולי ישראל, ואחד מגדולי תלמידיו היה מרן החיד”א זיע”א.

אור החיים הקדוש גואל דירה בירושלים 

הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל היה מספר את הסיפור הבא על אור החיים הקדוש, ומקדים לו שהוא שמע את הסיפור מפי רבי יצחק לוי זצ"ל מהעיר סאלי. הוא היה נוהג מדי שנה ושנה בט"ו תמוז, בליל ההילולא של רבי חיים בן עטר, לקבץ רבנים חשובים גם מהעדה החרדית ומספר להם מנפלאותיו של בעל האור החיים הקדוש, ודורש להם מדברי תורתו. 

הוא היה מספר כי בעת שבה עלה אור החיים הקדוש לארץ, הוא התעכב בליוורנו ושם הוא כינס עשירי עם וביקש מהם לחזק את היישוב בארץ ישראל. הם התחייבו לסייע בידו להקים מחדש את עולה של תורה בירושלים. מיד אחר כך הוא עלה לארץ דרך נמל עכו, עבר בדרכו במירון, בציון של רבי שמעון בר יוחאי, עבר בטבריה, בקברו של רבי עקיבא ורבי מאיר ורבי חייא, ואחר כך הגיע לירושלים.

בעת שעבר בטבריה אצל רבי חיים אבולעפיא זצוק"ל, ביקש ממנו רבי חיים אבולעפיא להקים את מקומו בטבריה, שהייתה בימים ההם מקום יישוב גדול של יהודים. אבל אור החיים הקדוש אמר לו שמגמת פניו היא ירושלים עיר הקודש. שזו הייתה הבטחתו לעשירי איטליה, שיקים שם את הישיבה. 

חיפש רבי חיים בן עטר מקום מתאים שבו יוכל להשתקע וללמד בו תורה. והנה הוא מצא מקום אחד בעיר העתיקה, וכשנכנס אליו הריח בו כי הוא מקום חשוב. ולא סתם הריח כך, שכן זה היה מקום משכנו של בעל ספר "חרדים", הלא הוא רבי אלעזר אזכרי ע"ה, ששם לימד את תורתו וייתכן כי אף שם חיבר את ספרו המפורסם וכן את הפיוט "ידיד נפש".

חיפש אור החיים הקדוש אחר בעל הבית, ומצא כי מקום קדוש זה מוחזק בידיו של גוי. מיהר אור החיים הקדוש לשכור את המקום מאותו ערבי ושילם שלו שכר דירה לשנה שלמה. מיד אחר כך פתח שם רבי חיים בן עטר ישיבה ומקום תורה. והתלמידים התחילו לנהור למקום ללמוד ממנו תורה. 

כשראה הגוי שאור החיים הקדוש קבע את הבית כמקום של תורה ותפילה וכי רבים באים ללמוד ולהתפלל, הבין בדעתו הקטנה כי השוכר החדש ששכר ממנו את הדירה מרוויח כסף טוב מהתלמידים שבאים אליו ללמוד תורה. בדעתו הקטנה הוא תרגם את כל התורה שראה לכסף וחומריות. והוא החליט לדרוש תוספת שכר על הדירה, ובא אל אור החיים הקדוש ודרישתו בפיו.

אמר אור החיים הקדוש לאותו גוי: "הרי ידוע, ששוכרים כאן בירושלים דירה לשנה, מראש חודש הערבי עד סוף השנה (מרמדאן עד רמדאן), ועל כן שילמתי לך מראש, עד סוף השנה!".

אך הגוי לא הרפה, ונשאר עומד במקומו כשהוא דורש את תוספת השכר. או אז אמר לו אור החיים הקדוש: "לך מכאן! אנו צריכים ללמוד תורה עם התלמידים!". הגוי עמד בתוקף על שלו ונשאר עומד על מקומו. פנה אליו שוב אור החיים הקדוש ואמר לו: "אם כן, תישאר עומד". 

אותו גוי, שהתקיים בו "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר", נשאר עומד על מקומו בלי יכולת לזוז. קפוא ומושבת, גם לדבר לא יכול. כאילו רגליו ניטעו בקרקע הבית. ואור החיים הקדוש פנה לתלמידיו ואמר להם: עכשיו נמשיך בלימוד התורה ועוד מעט הדברים יבואו על מקומם בשלום.

מעט זמן עבר עד שכל העיר הייתה הומה ורועשת מהנס המופלא שהתרחש באותה שעה בבית מדרשו של אור החיים הקדוש, והדברים הגיעו גם לשייח', שהיה הדמות הבכירה והחשובה בירושלים של פעם. גם הוא בא לראות במו עיניו את הפלא הגדול של אחד מבני הקהילה שלו נטוע על מקומו בלי יכולת לזוז בגלל גערתו של הרב החדש של היהודים. 

ניסו השייח' הגדול ועוזריו להזיז את הערבי הסורר ממקומו, ולא עלה בידם. ניגש השייח' לאור החיים הקדוש, שהיה עסוק בכל אותה עת בלימוד התורה עם תלמידיו, וביקש ממנו שישחרר את בעל הבית.

שאל אותו אור החיים הקדוש: האם מקובל אצלכם, הערבים, שכאשר מישהו חותם הסכם שכירות עם מישהו אחר הוא יכול להפר אותו באמצע השנה? חס ושלום, אמר השייח', אצלנו מילה זו מילה ולא משנים את דברינו. 

אם כן, למה האיש הזה מפר את ההסכם בינינו? כל העונש הזה בא לו על כך שהוא הפר את ההסכם וביקש העלאת שכר דירה בניגוד להסכם שחתמנו עליו לפני זמן קצר. 

ענה השייח' ואמר לרבי חיים בן עטר: אם כן אני ערב בשבילו שהוא לא יבקש יותר העלאת שכר על הדירה. שחרר אותו ממקומו שילך לביתו, לאשתו וילדיו שמחכים לו. אך אור החיים הקדוש לא הסכים לכך. העלה השייח' את המחיר ואמר לאור החיים הקדוש: קח את הדירה בשכירות לכל ימי חייך. 

אמר לו אור החיים הקדוש: לא ולא. האדם הזה מוחזק שפיו דיבר שווא וימינו ימין שקר. היום הוא רוצה להשתחרר ויסכים לכל דבר ודבר. מחר הוא יבוא לפה וינסה לסלק אותי מהמקום. אני רוצה שהמקום הזה יעבור על שמי בטאבו. אצל רשם הקרקעות. 

שאל השייח' את הערבי הנטוע במקומו: האם אתה מסכים למה שמבקש הרב אור החיים הקדוש? נענע הערבי בראשו לאות הסכמה. והשייח' חשב שבזה מסתיים העניין. אבל אור החיים הקדוש ידע עם מי יש לו עסק ואמר: לא ולא. אם לא יבוא רשם הקרקעות ויעביר את הטאבו על שמי – לא אתן לו לזוז ממקומו כלל.

השייח' הבין כי אין לו כל ברירה אחרת והזמין לחדר הישיבה את רשם הקרקעות, שהגיע עם כל פנקסיו. ובמעמד השייח' כתב הרשם את הבית על שמו של אור החיים הקדוש לדורי דורות. 

אחרי שיצאו כל הנוכחים מישיבתו של אור החיים הקדוש שאלו אותו התלמידים למה הוא עשה את המופת הזה. אמר להם כי יש חשיבות גדולה לגאול בתים של יהודים בארץ ישראל, ובוודאי בירושלים עיר הקודש. ובוודאי בית של צדיקים גדולים שלמדו בו תורה בקדושה ובטהרה. 

הוא סיפר להם כי המקום הזה כלל לא היה שייך לערבי, אלא שייך לרבי אלעזר אזכרי, שהערבי הזה גזל את הקרקע מיורשיו, כמו שאומרת הגמרא (סוכה ל ע"א) "סתם גויים גזלני ארעתא נינהו". זו דרכם של הישמעאלים, לגזול קרקעות של יהודים ולומר אחר כך "שלנו הם". אף-על-פי-כן אני הסכמתי לשלם לו כסף, משום שאיני רוצה לריב עמו. אבל אחרי שהפר את דברו, מצאתי את ההזדמנות להחזיר את הגזלה לבעליה. עד היום מצוי בעיר העתיקה בירושלים הבית שאור החיים הקדוש גאל מהנכרים. בית שלמד ולימד את תורתו לרבים, והוא ברשות ישראל.

רוח הקודש לאור החיים הקדוש

אחד מהסיפורים הרבים המתארים את רוח הקודש של רבינו הקדוש היה בזמן שהותו בביתו של הגאון רבי חיים אבולעפיא זיע”א בטבריה. רבי חיים קיבל את רבינו בכבוד מלכים והוכנה עבורו סעודה מפוארת אליה הוזמנו כל גדולי העיר וחכמיה. בתוך הסעודה, הוגשה צלחת מרק, אך רבינו לא אכל ממנה. שאל רבי חיים אבולעפיא את רבינו הקדוש: “מדוע כבודו אינו אוכל?”, והשיבו רבינו: “וכי אינכם רואים את רוח הטומאה המרחפת מעל גבי המאכל?!”. חקרו ודרשו ומצאו שהמשרתת הזקנה מתה ביום האתמול בתוך הבית, והם חשבו שנפלה עליה תרדמה וניסו להקיצה ביום האתמול ולא עלתה בידם, ואמרו כי שיכורה היא כדרכה ולכן נרדמה, אך עתה התברר שנפטרה בבית, ורבינו הקדוש הרגיש ברוח הקודש בטומאת המת המרחפת על פני התבשיל, והיה הדבר לפלא.

 

התפילין הקדושות של רבי חיים בן עטר

לפני פטירתו של רבינו, קרא לאשתו ואמר לה: “לאחר מותי יבוא אליך איש עשיר מקושטא ויבקש לקנות את התפילין שלי, ובכסף שתקבלי ממנו תתפרנסי. אך תזהירי אותו שישמור מאוד על קדושתן, ובעת שיניחן אסור לו להסיח דעתו מהן ולא לדבר אפילו דיבור אחד של חולין”. לאחר שנפטר רבינו וחלפו שלושים ימי האבל, הופיע בפתח ביתו של רבינו יהודי סוחר גדול מקושטא, והתחנן בפני הרבנית לרכוש את התפילין הקדושות של “אור החיים הקדוש”, ואמר שמוכן לשלם עבורם שלוש מאות לירות זהב! הרבנית ראתה איך מתקיימים דברי רבינו הקדוש, והשיבה “אתן לך אותם, אך בתנאי שתנהג בהם קדושה יתירה ולא תשיח בהן שיחת חולין ולא תסיח דעתך מהן כלל”. האיש קיבל על עצמו לקיים את הדבר, וקנה את התפילין. בשובו לביתו הקפיד העשיר לא לדבר ולא להסיח דעתו לרגע מן התפילין, ומאז הַניחו אותם – הרגיש האיש קדושה החופפת עליו והתעוררות עצומה, והיה מתפלל בדביקות ובהתלהבות גדולה. באחד הימים בזמן שהיה יושב העשיר להתפלל בבית מדרשו והתפילין היו על ראשו וזרועו, נכנס משרתו והטרידו בשאלות בענייני מסחרו. העשיר לא הגיב בתחילה, אך לאחר שהמשרת המשיך, השיב העשיר במילים ספורות למשרת וחזר לתפילתו כרגיל, אך לתדהמתו הרבה גילה שאותה קדושה שהיתה חופפת אותו – נעלמה!. חשב העשיר בליבו שמא נפגם משהו בתפילין, ולכן החליט לקחתן לסופר סת”ם לבדיקה. כאשר פתח אותם הסופר, נדהמו הוא והעשיר לגלות כי הקלף היה ריק לחלוטין, והאותיות פרחו להן ואינם. נזכר אותו עשיר באזהרה שהוזהר שלא להסיח דעתו מהם, והצטער צער גדול מאד.

 

פטירתו לחיי העולם הבא

לא ארכו הימים לרבינו בעיר הקודש, ועוד לפני מלאת שנה לישיבתו בה, נצחו אראלים את המצוקים, וקדוש ישראל ותפארתו נתבקש לישיבה של מעלה “והן בעוון הדור כמעט שכב ונפטר בן מ”ז שנה ביום ט”ו בתמוז תק”ג”. חודשים ספורים לאחר שהגיע לירושלים, רמז רבינו על דבר מותו במכתבו מיום ט”ו חשוון תק”ג, אשר נשלח אל תומכיו בליוורנו. הוא הוסיף לאחר חתימת ידיו את המילה “שיחיה”, שאינה מופיעה בשום מכתב.

 

בשנה האחרונה לחייו, בשעה שהיה רבינו ער בליל הושענא רבא, היו פניו מאירות כאור החמה, וקרני הוד יוצאים ממנו, והיה דומה למלאך ה’ צבאות לבוש לבן, ובהגיע חצות הלילה הלך לחדרו בדד ופשט בגדיו הלבנים, ונתעטף בבגדים שחורים, ונפל על פניו בפישוט ידים ורגלים, ובכה בכי גדול, עד שהגיע זמן התפילה. אחר התפילה חזר לחדרו ושכב עוד על הארץ עד שמיני עצרת, ואז יצא ולבש את בגדיו הלבנים. לאחר החג נשאל רבינו הקדוש על ידי תלמידו החיד”א על הנהגה זו, והשיב לו שהתפלל על ביאת המשיח ונענה. “משראה הס”מ כי כלתה אליו הרעה, יצא והסית בכל כוחו להרבות עבירות בעולם, והצליחו מעשיו כל כך, עד שפעל ההיפך ונגזרה כליה רח”ל. כאשר ראה זאת רבינו השתטח והתאמץ מאוד בתפילתו, עד שהפך וקיבל הגזרה על עצמו והציל את כל דורו. וכן הוה בעוונותינו הרבים, שנעדר השנה הזאת”. וסיים מרן החיד”א כי הבין ממאמרו של רבינו הקדוש, שהוא עצמו היה משיח והוא היה מוכן להתגלות ולבוא, אך בעוונותינו הרבים לא אסתייעא מילתא (כתבי רבי יאשע שו”ב).

 

רבינו נפטר במוצאי שבת קודש ט”ו תמוז בתחילת הלילה, ובאותו זמן בעיר מז’יבוז’ שבאוקראינה, הבעש”ט נטל את ידיו לסעודה השלישית (ששם הזמן היה לפני השקיעה), ואמר “כבה הנר המערבי”. כששאלוהו תלמידיו במוצ”ש לפשר הדבר, אמר הבעש”ט כי נפטר רבינו חיים בן עטר. כששאלוהו כיצד ידע זאת, אמר להם כי ישנה כוונה אחת בנטילת ידיים הידועה רק לחד בדרא, ורק רבינו חיים בן עטר ידע את אותה כוונה, ובעת נטילת הידיים לסעודה שלישית התגלתה לו כוונה זו, וידע כי נפטר רבינו חיים בן עטר.

 

בשעה שנפטר רבינו נתעלף ידידו רבי חיים אבולעפיא זצוק”ל באמצע התפילה, ונשאר בהתעלפותו כמחצית השעה. כששבה רוחו אליו סיפר שליווה את רבינו עד שערי גן עדן. כששמע הבעש”ט עובדה זו, אמר: “אמת הדבר, אבל ידוע תדעו שנשמת רבי חיים בן עטר תשב בגן עדן רק בעראי להתראות פנים עם קדושי ישראל מעולם, ובקרוב תרד שוב הנשמה לעולם הזה, לסגל יותר מצוות ומעשים טובים לה’ יתברך, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”.

 

ציונו של רבינו הקדוש הנמצא בשיפולי הר הזיתים, נמנה בין המקומות הקדושים, שרבים משתטחים עליו בכל ימות השנה, ורבים הם העולים לציונו ביום ההילולא בט”ו בתמוז.

על מצבתו חרות לאמר: “ציון נברשת דהבא, ההר חמד אלוקים אבן יקרה, ושיחה קלה שלו אלוקים חשבה לטובה, והארץ האירה מכבודו, כאשר יאירו שבעת הנרות, ירכה וקנה היא העולה עמו, וקרא שמה חפצי המוציא לאור כל תעלומה, הוא זיוה הוא הדרה, ה”ה הרב המופלא וכבוד ה’ מלא, המקובל אלקי חסידא קדישא כמוהר”ר חיים בן עטר ז”ל, נתבקש לישיבה של מעלה יום ט”ו לחודש תמוז בשנת תק”ג, להנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר ‘חפץ ה”, וספר ‘פרי תואר’ וספר ‘אור החיים’ וספר ‘ראשון לציון’ זיע”א”.

 

שמירה על ציונו

סיפור מופלא התרחש בזמן מלחמת תש”ח. באותה מלחמה שפרצה בכל גבולות ארץ ישראל נכבשה העיר העתיקה של ירושלים. מימדי ההרס שחוללו הירדנים ברובע היהודי של ירושלים העתיקה התגלו רק לאחר מלחמת ששת הימים. הם הרסו בתי מדרשות ובתי כנסיות שברובע היהודי, ואף את ספרי התורה שרפו בידיהם הטמאות. הירדנים לא הסתפקו בזאת ופנו אף להציק לשוכני עפר. הם פנו להר הזיתים ושם בבית העלמין המקודש הרסו מצבות והחלו לסלול כביש. לשם כך הובא טרקטור אשר החל לחרוש וליישר את הקרקע. מצבה אחר מצבה התמוטטו תחת עוצמתו של הטרקטור עד שהגיע לשטח קברו של “אור החיים” הקדוש. כאשר הגיע הטרקטור לציונו בכדי להרוס את המצבה, מיד התהפך והנהג נפל ומת במקום. הירדנים תלו את הדבר בטרקטור. הם חשבו שכנראה חל קלקול במנוע ויש להביא מיד מומחה שיתקן את הטרקטור. המכונאי הגיע, תיקן מה שנראה לו ומיד אח”כ הגיע נהג אחר על מנת לסיים את משימת קודמו: הרס מצבות. אולם אך נגע קצה הטרקטור במצבה של הרב ומיד התהפך והנהג נהרג. עכשיו הבינו הירדנים שיד הצדיק בדבר, אך עדיין לא נכנעו. ברום לב, במחשבה של “כוחי ועוצם ידי”, ביקשו לנתץ את המצבה ויהי מה. לשם כך לקחו פטיש כבד במטרה להרוס את המצבה, אולם כאשר הרים הערבי את הפטיש נשמט זה מידו ורוצץ את ראשו. הפעם, נבהלו הירדנים והבינו שקדושת הצדיק הטמון במקום זה היא הגורמת למקרים אלו, ומיד נסו מהמקום ואיש לא העז לגעת יותר בקברו של רבינו הקדוש.

 

סיפור מדהים על קדושתו של אור החיים שעזר למלך בזמן שרצו שריו להעליל עלילה על היהודים.

מסופר על  מלך אחד שרצה לדעת האם יש אדם שנולד במזלו. החוזים צפו בכוכבים והודיעו למלך  על יהודי אחד שמתגורר במרוקו והוא נולד באותו מזל יום ושעה. המלך ביקש לדעת מה קורה עם אותו היהודי הזה והביאו לו את כל פרטים עליו.

יצא המלך לדרכו אל מרוקו, לבד עם בגדים פשוטים. הודיע לשריו שיש לו שליחות מסוימת, הוא לא רצה לספר להם שהוא הולך ליהודי, נסע למרוקו וכעבור כמה ימים הגיע לביתו של האור החיים הקדוש. אשתו פתחה את הדלת ואמרה, כרגע בעלי לומד בבית המדרש חכה עד שהוא יגיע.

המלך חיכה עד שהאור החיים הקדוש סיים את תלמודו. איך שראה את המלך נטל ידיו ואמר "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". שאל המלך את האור החיים, מה אמרת? אמר לו היהודים שרואים מלך מברכים. התפלא, מנין לך שאני מלך. אמר לו האור החיים, כל מלך יש לו שר שמלווה אותו וראיתי את השר איתך יחד, לכן הבנתי שאתה מלך.  המלך התבלבל, במיוחד שהגיע לביתו וראה כמה הוא פשוט ובעוני, היתכן ששנינו נולדנו באותו יום תאריך ומזל ואני מלך עשיר לגמרי והוא עני ופשוט. האור החיים הגיש לחם עם בצל לאכול ושאל, מה הביא את כבוד המלך אל ביתי. אמר המלך, רציתי לדעת מי נולד במזל וביום שלי והחוזים בכוכבים אמרו לי שזה אתה אבל אני מתפלא איך יכול להיות שאתה עני ואני מלך עשיר. צחק האור החיים הקדוש, אתה יותר עני ממני. התפעל המלך איך אתה אומר דברים כאלו, מה יש לך בכלל. לקח אותו האור החיים והוציא לו מראה, ביקש מהמלך שיסתכל במראה ויאמר מה הוא רואה. ענה המלך באי הבנה, כלום. שפשף האור החיים את המראה וביקש ממנו לראות שוב. הסתכל המלך ואמר שרואה את עירו. שפשף שוב, אמר המלך עכשיו אני רואה את הארמון שלי. הסתכל שוב והמלך ראה את השר הכי גדול שלו יושב עם המלכה ומדבר איתה, בחדרו. זעם המלך ודמו עלה לראשו, אמר לו האור החיים הקדוש אתה רואה מה יש לך אתה, נמצא כאן ובארמונך בתוך חדרך בוגדים בך. המלך לא ידע מה לעשות. אמר לו האור החיים, יש לך אקדח... קח אותו ותכוון אותו לראשו של השר בדיוק שלא תזיק למלכה. כך עשה וראה שהשר נופל.

הכומר הגדול לא הבין איך פתאום השר מת, מאיפה הגיע כדור. אמר האור החיים הקדוש אתה תגיע לארמון הכומר יעליל עלילה על היהודים שהם רצחו אותו וזרקו אותו לים, ויבקש ממך להרוג אותם. אבל אתה תסרב שהכל בסדר ובשביל להכריע את מזלם של היהודים אנחנו צריכים לעשות משפט עם עדים  אבל בינתיים אל תעשה שום דבר. כך היה, המלך הגיע לארמון וראה שהכל בדיוק כמו שראה במראה, היה לו קשה בהתחלה להאמין. לאחר כמה רגעים כולם רצו למלך ומספרים לו שהשר הגדול היהודים שחטו אותו וזרקו אותו לים ויש עדים לזה. המלך שומע זאת וקובע משפט לעוד כמה שבועות. הגיע  יום  המשפט, כל השרים יושבים, מגיעים השופטים, אבל המלך לא מתחיל את המשפט. ולפתע נכנס על המשפט אור גדול האור החיים הקדוש, המלך עמד לכבודו, כולם התפלאו איך המלך עומד ליהודי... עושה לו כבוד, מושיב אותו לידו. האור החיים הקדוש לא אוכל את האוכל שלהם לכן הוציא לחם ובצל. כולם אוכלים את מאכליהם והתעצבנו שהאור החיים אוכל לבד ובמיוחד מוציא בצל.

סיימו את הסעודה התחילו את המשפט, המלך ביקש מהעדים להביא את דעתם. העדים התחילו להתעצבן, "היהודים שפכו את הדם הזה ולאחר מכן זרקו אותו לים". האור החיים הקדוש ביקש ממלך  אם אפשר להביא יין? בוא נרד ביחד למרתף ונביא משם יין מאחת החביות שם. ירדו האור החיים והמלך, הכומר התלווה אליהם וכשהגיעו למטה הכומר לקחם לצד  ימין ששם  היין הכי טוב. פתאום מריחים ריח נורא ואיום. שאלו את הכומר  מה זה הריח הזה. אמר להם הכומר, כנראה צריכים לאוורר את המקום. מתקדמים ונכנסים עוד יותר פנימה עד שהאור החיים רואה משהו מכוסה, שזה בעצם היה השר שרצחו אותו והחביאו אותו שם. המלך הזדעזע, ביקש מיד שיקחו את הגופה ויעלו אותה למעלה. כולם נבהלו ופחדו על זה שהתגלה ששיקרו "היהודים הרגו אותו וזרקו אותו לים". המלך התעצבן על כל השרים ואמר שאם אף אחד לא אומר לי מה בדיוק היה אני הורג כאן את כולם. לא היה ברירה וכולם אמרו שהכומר עשה את כל העלילה הזאת. לקחו את הכומר ותלו אותו בכיכר העיר, וכל השרים שהשתתפו עימו שרפו אותם באש.

 

חוכמתו של האור החיים הקדוש

מעשה שהיה בימים, שבהם היה רבנו חיים בן-עטר, בעל ספר "אור החיים", רב בעיר סאלי הסמוכה לרבאט.

יהודי אחד התרושש, לא-עליכם, וירד מנכסיו. יצא מרבאט ונדד בערי מרוקו ועסק במה שעסק, עד שקיבץ סכום נכבד, שאפשר לו לחזור לעירו ולמצוא בה מחייתו. בדרכו חזרה לביתו עבר דרך העיר סאלי, שבה היה לו מכר משכבר הימים. מכיוון שנזדמן לשם בערב שבת הזמין אותו מכרו להישאר לשבת בביתו. נענה לו ההלך, אף נתן לו כספו לשמירה עד צאת השבת.

במוצאי-שבת אחר "ההבדלה" ביקש ההלך את הממון, שהפקיד בידי מארחו; אך זה כפר בכול. – לא נתת לישום כסף– אמר. וכשעמד ההלך על דעתו, הזעיף זה את עיניו והרים את קולו וקרא: - אינך מתבייש?! בביתי לנת ועל שולחני אכלת ולבסוף אתה קם ומעליל עלי עלילות?!

תבע ההלך את האיש לדין אצל רבנו חיים בן-עטר.

כאשר באו שניהם אל הרב, פנה בעל "אור החיים" ואמר למארח" – יהודי זה תובע ממך את הכסף שהפקיד בידך בערב-שבת.

ענה זה ואמר: - לא היו דברים מעולם. בודה הוא עלי עלילות דברים. פנה רבי חיים להלך ושאלו" – שמא יש לך עד, שהפקדת ממונך בידו? השפיל ההלך עיניו ואמר: - לא היה עד בינינו. מתחת לעץ ישבנו שנינו, ואני הוצאתי את צרור הכסף ומסרתיו לו.

קרא רבי חיים בשמחה: - הרי זה טוב מאוד! גש נא לעץ והזמן אותו להעיד. ההלך ידע שרבי חיים הוא בעל-מופת. יצא אפוא לדרכו בלי להרהר אחר הדברים. כעבור רגע הפליט הרב, כמשיח לפי תומו: - האיש שלנו הגיע כבר, בוודאי, אל העץ..

מה פתאום– השיב המארח כלאחר-יד– עדיין רחוק הוא.

העביר רבי חיים ידו על זקנו ואמר: - קום והשב לו, ליהודי, את כספו. וכשראה תמיהתו של זה על פניו, הוסיף ואמר: - אם לא קיבלת ממנו כסף מתחת לעץ, מניין לך מקומו של אותו עץ?

מיד החזיר האיש את הכסף לבעליו.

 

שבחי “אור החיים הקדוש” מפי גדולי הדורות

מגדולי תלמידיו של רבינו חיים בן עטר זיע”א היה מרן ר’ חיים יוסף דוד אזולאי זיע”א. וכך כתב על רבינו בספרו שם הגדולים (מע”ג ח): “ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה – אחד מעשרה בחכמתו, ורוחב ליבו וחריפותו הפלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העוה”ז, ורבו עזוז נוראותיו”, עכ”ל.

 

על היותו מלומד בניסים, כותב החיד”א: והרב היה מלומד בניסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו, הן בעודנו חי וגם אחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז”ל, וכיוצא דברים נפלאים. ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש אלקים קדוש, ולא נהנה מכבוד התורה, ולא קיבל הספקה מהקהל, והושלך לגוב האריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה, והיה קדוש ה’ גדול, והיו נשבעים כל אדם בו, והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו”.

 

באחרית ימיו, אמר למקורביו ר’ לייב שרה”ס זיע”א ש”נשמתו של רבינו האור החיים הקדוש היתה של הרמ”ק זיע”א, אשר היתה נשמת התנא האלקי ר’ עקיבא בן יוסף. נשמה זו חזרה לעוה”ז כדי להאיר לעולם כולו בחייו בעוצם קדושתו, ובין לאחר פטירתו ע”י ספרו הגדול ‘אור החיים'”.

 

הרה”ק ר’ מלאכי הכהן, בעל ספר יד מלאכי כתב: “הנה האדון ה’ צבאות הצמיח לנו בדור זה למופת ולאור מיטב שדהו ומיטב כרמו וכו’, נר המערבי אשר האיר בק”ק סאלי ובכל גבולו סביב, עד שיאותו לאורו כל בני דורו וכו’, ‘נראה למי דומה למלאך ה’ צבאות'”.

 

ר’ יצחק וייס זצוק”ל בעמ”ח הספר שיח יצחק, כתב שהיה רבינו בוכה בכל ליל ל”ג בעומר בעת ההדלקה, והיה עומד מרחוק מהציון הקדוש של רשב”י ואומר: “האיך אגש אל הערפל אשר שם עומדים נשמות האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, וכל קדושים עמהם”.

 

סיפר ר’ שמואל העליר רבה של עיה”ק צפת ת”ו: “בילדותי שמעתי מפי רבני קשישאי הספרדים אשר אבותם ראו וספרו להם, כי כשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש, ירד מהחמור, והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה בוכה וצועק: “היכן אני השפל נכנס למקום להבת שלהבת קוב”ה ושכינתיה, וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה”.

 

מרן הבעש”ט גילה שכל דברי רבינו הם על פי רוח הקודש, ואמר: שראה במראה שבא חכם ירושלים ת”ו ממדינת מערב, והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והיה חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי”. ובדקו ומצאו שבאותו היום נכנס רבינו בתוככי ירושלים עיה”ק ת”ו.

 

סיפר הבעש”ט הקדוש לתלמידיו: “דעו לכם כי תהילות לאל אני מוקדם מכל הצדיקים שיש בדורנו זה, כי בכל לילה כשאני עושה עליית נשמה במתיבתא דרקיעא… בחזרתי משם אני רואה שאר הצדיקים שאז הם עולים… אך המערבי, דהיינו יש צדיק אחד בארץ המערב וזה שמו אשר יקראו לו חכם ר’ חיים בן מור”ה משה בן עטר הוא מקדים ממני עלייתו למעלה, וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי להקדים לו איני יכול…”.

 

על הביאור בספרו ‘ראשון לציון’ בפסוק “ישנו עם אחד מפוזר (מגילת אסתר) שכתב “ובחלום אדבר בו” שבכתוב הזה חציו אמר המן וחציו רוח הקודש, כתב הרה”ק מקאמארנא בספרו כתם אופיר: “אדוננו הקדוש רבינו חיים בן עטר כתב “ששמע במתיבא דרקיעא” שפסוק זה חציו אמר המן וחציו רוח הקודש”.

 

העיד על רבינו הרה”ק מקאמארנא בספרו נתיב מצוותיך (נתיב אמונה שביל א ט): “רבינו הקדוש ‘אור החיים’, אמר עליו מרן הבעש”ט שנשמתו מרוח דוד דאצילות, ובכל לילה שומע תורה מפי הקב”ה, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדריגות רוח הקודש אמת”, ומרן הבעש”ט היה מדרגת נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ברוח, ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות ויהיה גאולה אמיתית”, עכ”ל.

 

מאז עלה הרה”ק מבעלזא זי”ע להתיישב בארץ ישראל, נהג לא לומר תחנון בט”ו בתמוז – יומא דהילולא דרבינו, באומרו כי “אור החיים הקדוש היה מרא דארעא קדישא”. ועוד אמר עליו כי “אור החיים הקדוש היה מלאך”.

הבבא סאלי וספרי אור החיים הקדוש: 

הבבא סאלי היה לומד את אור החיים הקדוש על התורה בכל ערב שבת. סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל שהיה מקפיד לא לאכול בשבת לפני שסיים את כל אור החיים על הפרשה. כל כך הייתה חיבתו גדולה לספריו של אותו צדיק. 

ברשותו של הבבא סאלי היו שני ספרים של פירושו של אור החיים הקדוש על התורה, שהודפסו עוד בחיים חיותו. פעם הגיע הרב זצ"ל אל הבבא סאלי וראה אותו עצוב, וכאשר שאלו על כך השיב שגנבו ממנו את שני הספרים. ואמר למו"ר אבא זצוק"ל: אני יודע מי גנב לי אותם, אבל אני לא רוצה להעליב אותו. 

מו"ר אבא זצ"ל אמר בלבו כי בוודאי הספרים הללו יימצאו עכשיו אצל הסוחרים שעוסקים בספרי עתיקות, ועל כן פרסם שהוא מחפש ספר אור החיים שהודפס בחייו. ובאמת לאחר זמן מה באו אליו סוחרים עם אחד הספרים של הבבא סאלי שנמכר להם על-ידי אותו גנב. מו"ר אבא קנה את הספר ובא אל הבבא סאלי עם הספר בידו. הבבא סאלי שמח ואמר "ברוך מחזיר אבידה". אחר כך ביקש הבבא סאלי שהרב זצ"ל ייקח את הספר לעצמו. הרב ניסה לסרב ואמר שקנה אותו בשביל הבבא סאלי, אבל הוא לא הסכים לקחת וכך נשאר הספר הזה אצל הרב זצ"ל. 

לימים בא רבי אלעזר אבוחצירא זיע"א, נכדו של הבבא סאלי, להזמין את הרב זצ"ל לחתונת בנו והפציר מאוד ברב שיבוא לערוך את החופה. הוא סיפר כי ראה בחלום את ה"אביר יעקב" זיע"א שאמר לו כי הוא יבוא לחופה של בנו אם "חכם מרדכי" יערוך את החופה. על מנת לשכנע את הרב הוא הביא תשורה את הספר השני של פירוש אור החיים על התורה שהודפס עוד בימיו של אור החיים, הוא הספר השני שנגנב מהבבא סאלי והסתובב אצל סוחרים עד שהגיע לביתו של הרב זצ"ל.

במלחמת העולם השניה

אחד הסיפורים מתאר את שנת מלחמת העולם השניה כאשר הגרמנים עמדו בשערי הארץ בשתי חזיתות, בסוריה ומצרים. אותו הזמן הכריזו בתי הדין של ירושלים לעלות לציונו של "אור החיים הקדוש" ביום ההילולא.

המוני בית ישראל הרבו בתפילה ובתחנונים על הציון כשבראשם עמדו הרה"ק מהוסטיאן והרה"ק מזעוויל זי"ע. לאחר אמירת תהילים נכרה שמחה על פני הצדיקים.

כאשר שאלו למהות השמחה ענה הרב מהוסטיאן: "הסכנה חלפה, לא תעבור חרב בארצנו". הנוכחים התפעלו ושאלו "מנין לו זאת?" השיב להם הרב שראה צורה של "הוי-ה" כסדרו כשהוא זוהר מעל הציון והבין שהסכנה חלפה. כך ענה גם הרבי מזעוויל למקורביו ואומנם יומיים לאחר מכן נגרמו לגרמנים אבידות כבדות בשתי החזיתות, בסוריה ובמצרים, ונפתחה כנגדם חזית חדשה מצד הרוסים, והמרצחים מהרו להסתלק מהאיזור וליהודי הארץ היתה הרווחה.

 

הספרים חזרו

סיפר הרב שלמה שושן, זה סיפור ששמעתי מאבי ביטון, גבאי בית כנסת בפסגת זאב שנקרא אור החיים, על שם אור החיים הקדוש.

הוא סיפר שבאחד הימים פרצו לבית הכנסת שלהם וגנבו את ספרי התורה, הם היו במשבר קשה מכל הסיפור, פנו למשטרה לעזרה, אבל לא נושעו. בצר להם פנו המתפללים לרב מרדכי אליהו זצ"ל וביקשו ממנו עצה מה לעשות כדי שה' יעזור להם להחזיר את ספרי התורה.

זה היה בתמוז, קצת לפני ההילולא של אור החיים הקדוש.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל אמר להם: לכו כל הקהילה לציון של האור החיים הקדוש בהר הזיתים, תתפללו על ציונו וה' יעזור.

הם אספו אוטובוס או שניים ונסעו לקבר של אור החיים הקדוש, התפללו שם ביום ההילולא בט"ו בתמוז וציפו לישועה.

כעבור יום או יומיים התקשרו מהמשטרה אל הגבאי ובישרו לו שהגנבים נמצאו. אבל כשהם שמעו את הפרטים על מציאת הגנבים, הם עמדו המומים. התברר שהספרים נמצאו ברכב נטוש בכפר הערבי חיזמה, השוטרים חקרו מי בעלי הרכב, ודרכו הגיעו לגנבים.

כשחקרו את הגנבים להבין מה קרה, למה הם השאירו את הספרים באוטו לאחר שטרחו לגנוב אותם, הם סיפרו שהם נסעו ברכב עם הספרים, כאשר בכוונתם למכור אותם ליהודים, ופתאום הם הרגישו פחד נוראי, עזבו את הרכב וברחו.

כששאלו אותם מתי זה קרה, התברר שהפחד הזה נכנס בהם בדיוק כשחברי הקהילה התפללו על הציון של אור החיים הקדוש.

ספר אביהם של ישראל (חלק שמיני עמו' 124)

 

התרסקות האווירון

הובא בספר "אם הבנים שמחה" מאת המחבר הרב ניסים טרבלסי זצ"ל המעשה הבא:

יש לספר חלום אשר חלמתי ביום שבת קודש אחרי סעודת שחרית ואחרי שלמדנו קצת מפרשת השבוע כמנהגי, ובתוך הביאורים הזכרתי את דברי מורינו הרב חיים בן עטר זצוק"ל וזיע"א, מה שאמר בדבר מסויים. אחרי ברכת המזון ישנתי וחלמתי שבא אלי רב אחד מלובש יפה ומעוטף במעיל (הנקרא "ג'לאביה") כמו שלובשים חכמי מרוקו, והוא כולו היה לבן והיה יושב בישיבה ותופס בידו ספר. לא ידעתי מה שמו ועל מה מדבר. אני עמדתי לידו וכשראה אותי הרים את ראשו ואמר לי בזה הלשון ממש: "אם אתם לא תעשו תיקון בצרכניה תראו מה יקרה לכם השבוע אחרי שלושה ימים" והמשיך לקרות בספר שבידו.

אחרי זה התעוררתי משינה וראיתי שעדיין לא הגיע הזמן ללכת לבית הכנסת וחזרתי לישון. כשישנתי שנית ראיתי בחלום כאילו אני נמצא באותו מקום שראיתי בחלומי הראשון, ואותו הרב ואותו המעמד, ואני עודני עומד לידו, ושוב חזר לומר לי את אותם הדברים כדמותם וכצלמם. אני התעוררתי משנתי וסיפרתי את החלום לאשתי נ"ע, אמרתי לה שבחלום אמרו לי שהרב הזה הוא הרב חיים בן עטר זלה"ה. היא ענתה לי: אתה צריך להגיד את החלום הזה בבית הכנסת בשעת הדרשה, ותגיד להם שנחוץ להם לעשות תיקון בצרכניה, כמו שאמר לך הרב בחלום, כי יש חשש של פחד שאולי ח"ו יקרה משהו אם לא יעשו את התיקון, כי באמת בצרכניה יש תערובת של אנשים ונשים ומקום הצרכניה הוא צר מאוד וכנכנסים יחד מתערבים יחד. ואני שמעתי בקולה, ובזמן הדרשה סיפרתי לקהל את החלום, ובאמת התרגשו הרבה מזה ואמרו: תעשה תיקון שנראה לך וכולנו מסכימים למה שאתה עושה.

אז אמרתי להם שיעשו זמנים שעות בשביל הגברים ושעות בשביל הנשים, והסכימו ולמחרת עשו כנזכר.

ביום השלישי שאחר השבת ראינו אוירון טס מעל המושב בדיוק, ורץ ונפל בתוך המושב, אך לא בתוכו ממש אלא במגרש קרוב למושב, במרחק של עשרים, מיתר השיכונים של המושב, ועשה בור עמוק ורחב כמה מטרים וכל החלקים של האוירון, חלקם נשקעו באדמה, וחלקם עפו במושב וכמה חלקים נכנסו לבתים ולצריפים. וברוך ה' לא קרה שום אסון בבני אדם ולא בבהמות ולא בעופות, רק נגרם קצת נזק לזכוכיות של החלונות שעלו לממשלה כמה אלפי לירות.

ונעשו כמה ניסים למושב במקרה הזה:

היה אדם אחד באותו זמן שהתפוצץ האוירון בתוך זה המגרש ותיקן ברז מים, ובאותו הרגע אשתו קראה לו לבוא לאכול, בתחילה סירב לבוא ואמר לה עד שאפתח את המים, אך אשתו עמדה בתוקף שיבוא מיד ושמע בקולה. וכשהגיע לביתו התפוצץ האוירון באותו המקום בדיוק שהיה עומד בו על יד הברז, וניצול ממות בטוח.

היה עוד אדם זקן אחד יושב בתוך הצריף של הבת שלו והיה מדבר עם הבת שלו, ושוב יצאו הוא ובתו מהצריף ואחרי שניות נכנס לצריף גלגל של האוירון, ואילו היו בתוכו לא יודע מה היה קורה...

היה אדם נוסף עובר בתוך המושב, ועבר איזה חלק מהאוירון על ראשו ומתוך פחד ובהלה נפל למטה וקיבל מכה לא רצינית, וניצול מאסון.

והנס הגדול מכולם, ילדי בית הספר היו לומדים בתוך הבית ספר, וכהגיע זמן ההפסקה יצאו לחוץ, ואחרי שיצאו בדיוק, נכנס גלגל של האוירון בתוך הכיתה שהיתה ריקה מילדים! ועוד כמה ניסים היו. ועיקר הנס הוא שלא נפל בתוך המושב שיכל היה, חלילה, לקרות אסון אכזרי בבני אדם וברכוש. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!

 

רפואת העיניים

את המעשים הבאים סיפר הרה"ג רבי שלמה גשטטנר שליט"א, מו"צ ב"עדה החרדית":

מעשה ביהודי כבן 50 שסבל מסוכר בדם. הלה ביקר אצל רופאים, לקח תרופות להורדת רמת הסוכר, אך זה לא הועיל, ולא די שלא השתפר המצב אלא אף הלך והחמיר מיום ליום עד שלמרבה הצער הגיע הסוכר לעיניים, ומאז פחת מאור עיניו מיום ליום, עד שיום אחד כבר לא יכל לראות כלל, רח"ל!

הלה נכנס לדיכאון, וחדל מלצאת מביתו לרחוב, וישב כל היום בביתו. אחד מידידיו שרצה לעזור לו, ביקש ממנו כמה פעמים שיאות לנסוע לציון האור החיים הקדוש ולהתפלל שם על מצבו הלא טוב, אולי תבוא משם הישועה, אך מכיון שהלה היה מיואש ממצבו, סירב לבקשה, באשר לא האמין שעדין יש לו תקוה. אולם אותו חבר טוב לא הירפה ממנו, ולא חדל מלהפציר בו ולבקשו שיואיל לעלות לציון האור החיים.

משראה החבר שכל בקשותיו נופלים על אוזניים ערלות, החליט ועשה מעשה. יום אחד הביא עימו שני אברכים חסונים בעלי כוח, הללו נטלו את האיש בעל כורחו, הכניסו אותו לרכב והסיעו אותו לציון אור החיים הקדוש.

בהגיעם לשם נעמד החולה בסמוך לציון, פרץ בבכי מר, התפלל מקירות ליבו על מצבו הביש, ושפך שיחו לפני בורא עולם בקול רם משך כשעתיים תמימות, כשבכל רעת זולגות עיניו דמעות. תפילתו, בכייתו ודמעותיו הביאו התעוררות עצמוה בין הנוכחים שם. הוא ביקש מהקב"ה שיפתח את עיניו בזכות הצדיק, והבטיח ללמוד בכל יום מספרו של אור החיים.

בתום התפילה הלך לביתו, בתקוה שתפילתו התקבלה ומאור עיניו יוחזרו לו בקרוב. והנה זה פלא, לאחר שלושה ימים מאז ששב מציון האור החיים, נפקחו עיניו קמעה, והצליח להבחין בין יום ללילה. הוא שמח מאוד על השיפור שחל בראייתו, וקיוה להקב"ה שבקרוב יפקחו עיניו לגמרי.

לאחר כמה ימים חל שיפור נוסף, והוא כבר יכל לראות דמויות של אנשים. כעבור זמן נוסף הצליח לראות אותיות, עד שבתום שבועיים מיום ביקורו בציון האור החיים, נפקחו עיניו לגמרי, וראייתו הייתה כאחד האדם!

מאז הוא מקפיד ללמוד בכל יום בספר אור החיים על התורה, אפילו בערב פסח, ביום הכיפורים, ובמוצאי תשעה באב.

סיפור זה היכה גלים והגיע עד אל מעבר לים. יום אחד מתקשר יהודי מחו"ל אל הרב שלמה גשטטנר,  ובפיו בעיה דומה. יש לו קרוב משפחה בארץ ישראל שחשך עליו מאור עיניו וחדל מלראות. הוא ביקר אצל רופא והלה הביע את דעתו, שהוא סובל מלוקמיה ואין מה לעשות! הציע לו הרב הנ"ל לעשות כמעשה הראשון, ללכת לציון האור החיים, ולהבטיח ללמוד בכל יום בספר אור החיים.

האיש עשה כפי שיעצו לו, הלך לציון, ערך תפילה נרגשת במשך זמן רב מאוד, בהבטחה ללמוד כל יום בספר האור החיים. לאחר התפילה שב לביתו, ואט אט חל שיפור במאור עיניו, עד שראייתו חזרה אליו לגמרי. הוא הלך להיבדק אצל הרופא המטפל בו. הלה שהיה חילוני יצא מכליו מרוב התפעלות, הוא התבטא ואמר: איני מאמין למה שאני רואה, זה ניסים ונפלאות.

הסיפור השני הביא סיפור שלישי, והוא על אישה שחשך עליה מאור עיניה וחדלה מלראות. בעלה הלך לציון האור החיים, ערך תפילה נרגשת וממושכת, והתפלל לבריאות עיניה של אשתו, והבטיח ללמוד בכל יום אור החיים בשבילה. ואכן תפילתו נתקבלה במרום, ומאור עיניה של האשה שב לקדמותו כפי שהיה מלפנים.

 

פוקד עקרות

מספרים אודות תלמיד חכם, ר' פייבל, שלא זכה בבנים למעלה מ-20 שנה מאז נישואיו. פעם אחת בליל ההילולא של הרב חיים בן עטר זי"ע ראתה אישתו את האור החיים הקדוש בחלומה, וסיפרה האישה את החלום לבעלה, אך הוא לא התפעל מהחלום. לאחר מכן סיפרה את החלום לשכנתה, והיא יעצה לה שתלך לאדמור מבעלז, שהיה גר מרחק שני בניינים מביתם, ותספר לו את החלום ובתוך כך תבקש את בקשתה.

הלכה אותה אישה ונכנסה להרבי מבעלז, וכאשר סיפרה על כך לרבי, ציווה עליה הרב שתיסע עוד באותו היום (יום ההילולא) לציונו של האור החיים הקדוש בהר הזיתים, ותאמר שם את כל ספר התהילים ולאחר מכן לבקש שהצדיק ימליץ טוב בעדה, ותבטיח לאור החיים הקדוש שאם תלד בן זכר, תקרא את שמו על שם רבנו חיים בן עטר.

ואכן בדיוק לשנה הבאה בט"ו בתמוז, יום ההילולא, נולד להם בן וקראו אותו בשם "חיים", והוא הבן היחיד שלהם.

 

מסע בגליל עם רבנו - ר׳ אברהם ישמעאל חי סנגווניטי

"היום יום בשורה, יום ב', ה' לאדר ב', שנת וית"ן ל"ו נסענו מעכו יע"א לצפת תובב"א לראות את פני האדון ה' צבאות בארץ הגליל. יצאנו יום ב' בצהרים והגענו למלון כפר אחד חרב ושמם בעונותינו וישננו לשלום; ובבוקר לאור היום נסענו, ובלכתינו כמו ג' פרסאות הגענו לכפר גדול נקרא כפר ענן, והכפר בראש ההר, ובשיפולי ההר מערה גדולה ויש להם פתח של אבן. ופתחנו ונכנסנו למערה. יש בה הארה גדולה, ויש בה כמה קדושה, ויש בה חמשה כוכיין, ובכל כוך ה' קברות. אמרו, שזאת מערת רבי חנינא בן עקשיא; ובתוך הכוכין אבן גדולה. אמרו, של רבינו חנניא - והשאר תלמידיו, ואשתו קבורה עמו, ואמרנו שם סליחות תחנונים וביקשנו רחמים על כל החברים והמחזיקים ועל כל בני הבית כלל ופרט".

"אחר כך הלכנו משם כמו רביע פרסה והגענו למערה אחת סתומה ויש לה חלונות. איכא דאמרי: רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, ואיכא דאמרי: רבי ישמעאל כהן גדול, ואיכא דאמרי: נביא. בין למר ובין למר איש קדוש הוא. אמרנו עליו סליחות ובקשת רחמים כמשפט הראשון, ועל כל החברים. ויש באותם החלונות מונידא של כאן מונחת אין מי שיוכל ליגע בה. אמרו, שהיה מעשה בגוי אחד שהניח שם פקדון. ובא גוי אחר ופשט ידו בו ונתייבש שם עד בא אדוניו, וכן עוד היום; מי שיש לו איזה פקדון, והוא מפחד עליו, מניחו שם והולך, ואינו מפחד עליו כלל. ויש על המערה חנית אחת, אמרו, כדי להודיע לעוברים ושבים שלא יפשוט שום אדם ידו במה שיש שם, ואם יפשוט, חנית תהיה תקועה על לבו".

"הלכנו משם מעט, הגענו לבנין טוב. אמרו, יש שם צדיקים קבורים ולא ניקבו, ויש שם צורת קברות. הלכנו מעט, מצאנו מערה גדולה מלאה עצמות, ולא נודע מי המה, והלכנו לדרכינו לשלום; וכשהגענו לעין הזיתים שהוא רחוק מצפת כמו פרסה, ישבנו שם על העין, מעין גדול מים חיים יורדים מהר הזיתים, ורחוק מן הדרך מעט נראית כיפה. אמרו, שהוא ר' יהודה בר אלעאי, ולא עמדנו עליו שהיה סמוך לחשיכה".

"ועלינו לצפת תובב"א, ויצאו כל גדולי העיר ופקידיה להקביל פני מורינו הרב, ונכנסנו לצפת, ונתנו לנו בית אחד לדירה שיש בו מדרש למעלה של הרב יוסף קארו, והיה יושב בו גם הרב האר"י זלה"ה. ובלילה הראשון באו הפקידים והתלמידי חכמים שהיו שם לאכול עמנו בחבורת הקדש, ושמחנו ונהנינו מזיו השכינה".

הטבילה בארבעת מעיינות האר"י

"ולמחר, יום רביעי, ישבנו ללמוד, איש איש על עבודתו, וביום חמישי בבוקר בא זקן אחד, שהוא מכיר כל מערות הצדיקים הניכרים, והלכנו עמו. וקודם שנלך הלכנו לטבילה, כדי להקביל פני צדיקי עולם. הלכנו עמו לראשון ראשון הקבור בתוך העיר בין החצירים, רבי יוסף הבנאי זלה"ה הוא חצר אחת גדולה, ובתוך החצר בית, ובתוך הבית מצד ימין - מצבת קבורת אדונינו, רבי יוסף הבנאי ע"ה, וישבנו שם ולמדנו פרק אחד של גמרא, ודלקנו נרות, ואמרנו סליחות ותחנונים על שכינת רם ונישא ועל החברים כולם ה"י. והלכנו משם לטבילת האר"י זלה"ה, הוא בית בנוי, ויש בו ד' מעיינות מים חיים, והיא קרה ביותר, ועשינו שם טבילה, אמרו: הרב זלה"ה טבל בה אחר מיתה".

"הלכנו משם מעט לבית גדול, ובתוך הבית לפנים מערה - קבור רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולדתו, ועשינו כמשפט הראשון בבקשת רחמים, ויצאנו מן המערה. לפתח המערה שם באר אחת רחבה עד מאד למטה, וצר מלמעלה, יש בה הרבה מים חיים ושתינו ממנה"...

"כנגד הבאר מצד שמאל יש מערה קבור רבי יעקב בי רב ורבי יוסף בי רב ואחיו ובית אביו רבותיו של מרן מהרי"ק זלה"ה. סמוך להם מעט מערה בהר - קבור בעל "חובת הלבבות", ולא נכנסנו שם. אמרו, שיש שם עכנא, והרב הלך אחר כך ונכנס". [היינו שבעל אור החיים עצמו נכנס אח"כ בהצנע למרות הנחש]

"למטה בבקעה גדולה זית אחד עקום - קבור שם רבי פנחס בן יאיר, ויש שם אבן, ויש אומרים שזה פתח המערה, וכמה פעמים רצו לבנות כיפה עליה, וכל המשתדל בה - אינו משלים שנתו. ואמרו, שזו המערה היא חלולה מלמטה, והולכת עד מירון, ששם קבור רשב"י ע"ה, ובכל ערב ר"ח עולים כל הצדיקים הקבורים שם משם למעלה כמו שאמר הכתוב: והי' מדי חודש וכו'.

"סמוך לו למעלה בהר מערה גדולה ובנינים גדולים. קבורים שם רבני מערב, לא נקבו שמותם. סמוך לה מערה כראשונה קבורים רבני אשכנזים זלה"ה". [ובכן על זאת המערה חרדנו לתארה הפעם וכאמור לעיל] סמוך להם מערה, קבור שם הינוקא של פרשת בלק, וקברו - קבר קטן, ויש שם הרבה קברים לפניו, אחרי שהביאו ספר יוחסין שהם מזרע הינוקא".

"סמוך לה מערה קבורים התנאים הגדולים, חברי רשב"י ע"ה, ואלו הם: רבי יוסי בר יעקב, ורבי חייא, ורבי אבא, ורבי יהודה, ורבי חזקיה בר רב, ורבי יוסי, והנשאר לתשלום חברי רשב"י. כשנגיע למירון ששם רשב"י אחוך מליך כפי הצורך. "לפניה מערה - קבור רבינו סעדיה גאון, ובפתח המערה צדיק, לא נודע מי הוא".

"ולמעלה מערה מלאה תנאים, לא נודע מי הם, ובפתח המערה הרדב"ז והמבי"ט ובעל "דרכי נועם" זלה"ה".

"וחזרנו מהזיירה וישבנו ללמוד..."

"עלינו משם כמו חצי מיל. הגענו לבית החיים. בתחילה יש ג' אבנים גדולות, והן ג' צדיקי עולם: הרב מהרי"ק והרב אחיו דוד קארו, ר"מ אלשיך זלה"ה, והרב חיים הכהן ושני בני הרב בצדו קבורים, והרב מרדכי אבו חנה בעל נס, שבא בקבלה מעשית לצפת, והרב שלמה אלגאזי ז"ל, והרב אלקבץ ע"ה, והרב משה ויטאל, והרב אברהם החסיד שמרר נפשו על גלות השכינה, ואמרה לו: 'אברהם  בני בני, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך. נחמתני בני במעשיך נחמתני'. והרבה קברות לפניהם, לא נודעו מי הם... וחזרנו מהזיירה וישבנו ללמוד עד פורים".

"וביום פורים ראשון קרינו המגילה במדרש הגדול של הרב יוסף קארו זלה"ה וזה המדרש, יש בו קדושה יתירה, ויש בו כמה ספרים של מהרי"ק ז"ל, ויש בו "בית יוסף" שהדפיס ראשון כתוב עליו "החכם השלם רבינו יוסף קארו נר"ו" שהיה בחיים חייתו; ועשינו ב' ימים פורים י"ד וט"ו, לפי שיש להם ספק אם מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לאו, ובשביל זה מספק עושים י"ד וט"ו, וביום ט"ו קורים בלא ברכה, ספקא דרבנן לקולא".

שושן פורים במירון

"ואחר גמר המגילה יום ט"ו הלכנו למירון, ששם קבור רשב"י ע"ה וכמה גאוני עולם כאשר אודיעך, ויש שם דרך מצפת למירון - מהלך ג' שעות, והוא דרך עקום הרים וגבעות גדולים; ואלו הם הצדיקים אשר פגענו בהם בדרך, דרך נסיעה למירון: בתחילה גל אבנים קבור נתן הבבלי ע"ה. סמוך לו כמו בית - קבור ר' יוסי דמן יוקרת ע"ה. סמוך לו גל אבנים קבור נון דמן יוקרת, בנו של הנזכר, ולפניו תאנה גדולה, אמרו (חז"ל), שהיה ר' יוסי דמן יוקרת בונה בית, והיה זמן הרעב, והלך לצפת להביא סעודה לאורחין ונתעכב קצת. אמרו לנון בנו: תנו לנו לאכול, אמר לזאת התאנה: תאנה, תאנה, עשי פירותיך! ונתמלאה תאנים בלא זמנם; וכשבא אביו, שמע וכעס עליו, אמר לו: למה הטרחת את בוראיך לשנות סדרי בראשית? תוב לעפרך! ונפטר - היא קבורתו עד היום הזה - והתאנה לפניו. סמוך לו קבור ר' יהודה בן בתירא ע"ה במערה גדולה. לפניו, בנימן בר יפת במערה גדולה".

"הגענו סמוך למירון, מרחוק כמו מיל נראה נר ישראל כיפתו של הרשב"י ע"ה. מירון, הוא כפר גדול מלא גוים, ואין ישראל דרים שם, ולמטה מהכפר חצר גדולה, ובתוך החצר היא כיפת הרשב"י. בראשון בפתח המערה קבור רבי יצחק, והיא היא פתח החצר. חוץ מפתח החצר לצד שמאל גל, קבור רב ייבא סבא דמשפטים. לפנים בחצר גדולה, ובתוך הכיפה בית קטן לצד ימין ובית קטן לצד שמאל. לצד שמאל דרך כניסה קבור רשב"י, על קברו מצבה אחת כמו שתראה בצורות שאני שולח, ובראש המצבה גומה גדולה, לפי ששם מדליקין בכל לילה על זה האופן: לוקחים בגדי פשתן לבנים וטובים כל אחד לפי ערכו, ועושים אותם חתיכות חתיכות וטובלים אותם בשמן זית וממלאים הגומה זית ודולקים אותה, ונראה אורה עד צפת, וזה מעלה גדולה להרשב"י; ופעם אחת שלחה גבירה אחת מקונסטנטינא בגד אחד ארוג עם כסף, שווה מאה פישאש והדליקה אותו לכבוד הרשב"י ע"ה. וכל אחד לפי כוחו. והרב הדליק כמה בדים. גם אני עבדך הדלקתי למנוחת אמי מנוחתה עדן ולצד ימין רבי אלעזר, ועל קברו כמו אביו גומה, והדלקתי גם עליו וכן על קבר רבי יצחק; וכשהיינו דולקים עליהם שלושתם היתה נראית החצר כמדורת אש והבנתי מה שאמרה המשנה: עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת אש. אשרי עין ראתה כל אלה".

כיצד נראו מערות בית הלל ובית שמאי

"נכנסנו למירון יום רביעי בעשרים שעות, וישבנו בזה הבית שיש בו קבר הרשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול; וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של זוהר, והיה חלקי ספר בראשית, ולמדנו עד שש שעות, ובסוף שש שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה, והלכנו לישון; וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתינו ולא ישננו, כי אם ב' שעות, ושבנו ללמוד. וכשהאיר פני מזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד עד י"ח שעות ולא הפסק בינתיים אפילו של דברי תורה; ואחר שאכלנו חזרנו ללימודינו כל יום חמישי עד ח' שעות מהלילה".

"וביום ו' בבוקר התפללנו והלכנו לראות גאוני עולם שעדיין יש במירון, ואלו הם: סמוך לחצר הרשב"י ע"ה מערה גדולה לא ניקבו שמותם. סמוך לה מערה - קבור רבי יוסי מטופרי ותלמידיו. סמוך לה מערה גדולה נקראת מערת כהנים. אמרו, שפעם אחת באה אשה אחת והביאה בנה עמה, ונכנס לבדו למערה, וכשבקשו אותו ומצאוהו במערה, אמר להם: כמה אנשים לבושי לבנים יש כאן ונשקוני וברכוני".

"רחוק מעט מערה גדולה וכיפה עליה וגומה ליתן בה שמן כמו של הרשב"י ופי המערה צר ואין מי שיוכל ליכנס. קבור שם רבי יוחנן הסנדלר ע"ה והדלקנו שם נרות ולמדנו שם פרק של גמרא, וביקשנו סליחות ותחנונים על החברה והחברים ה"י".

"עלינו משם לראש ההר. מערה גדולה הפלא ופלא. קבור שם הלל הזקן ושלושים תלמידים. יש במערה ח' כוכין, ובכל כוך ד' אבני שיש, וכל אבן ד' אמות אורכה וב' אמות רחבה ומרוקה כל אבן, ויש למקצת מן האבנים כתב עליהם, אבל נטשטש שאינו ניכר; ותחת האבן - אבן אחרת חלולה מלאה מים, מי גשמים, אין כמותם בעולם. ותחת האבן החלולה הוא הקבר, ולפני ולפנים - אבינו הלל הזקן ע"ה. ואפשר שאלו הם תלמידיו הגדולים... אשרי עין ראתה כל אלה. מובטח אני בה שאין רימה שולטת בה, וישבנו ולמדנו שם שיתא סדרי משנה, כל שנים למדו סדר, וגם שם הרגשנו מעט ריח טוב, וביקשנו רחמים על שכינת רם ונישא ועל כל החברים, ועשה הרב השכבה לקרוביהם".

"והלכנו משם לראש ההר השני, ששם קבור שמאי הזקן ע"ה, ובעמק בין ההרים נהר גדול עובר, נקרא מי מגידו, עלינו לראש ההר השני והגענו למערה גדולה, יש בה ט"ו כוכין, ואבינו שמאי הזקן יש על קברו אבן אחת, ועל האבן כמה שעוה, לפי שדולקים שם שעוה (נרות שעוה), והדלקנו שם נרות ולמדנו ג' סדרי משנה, לפי שכבר היה ערב שבת, והלכנו משם. יש אבן אחת, קבור שם רבי אליעזר בן יעקב... וכל אבן מהם - אין רוב העולם יכולים לנענעה מפני גדלה והן חמש אבנים, זו על גב זו... הלכנו משם למערה גדולה, יש שם י"ד כוכין, אמרו, שהם תלמידי שמאי. הלכנו משם, מצאנו גומה גדולה חקוקה תוך אבן, אמרו, שהוא הי' מקום שהיו עושים קדושת בית יהודה. הלכונ משם עוד למערות רבות מלאות כוכין, ואין יודע אותם, ובקשנו רחמים על כל אחד ואחד ועל החברים כלל ופרט. עלינו לראש ההר, ראינו שם כמו כסא של שיש, אמרו, שזה כסא של אליהו, שעתיד לבשר ישראל, וישב בה במהרה בימינו ובימיכם, אכי"ר".

"וכל המערות שאמרתי הן אחת מאלף ממה שיש, אכן אינם ידועים, ואשרי מי שזכה לכך. יהי רצון שתזכו כולכם בביאת משיחנו בקרוב, אכי"ר. והידועים שהזכרתי הם מה שגילה אדונינו הרב זלה"ה. וכל זה היה יום ו' טו"ב לאדר ב', ובודאי שהאריך ה' אותו יום, כדי להשתעשע עם הצדיקים, ויכנס תלמיד אצל רבו, וראינו מה שלא ראו אבותינו ואבות אבותינו. יש הפרש בין תא חזי לתא שמע".

שבת: מתארחים בבית הרשב"י...

"וחזרנו למירון ערב שבת ממש ועשינו שבת כראוי בבית הרשב"י ע"ה. וכל יום שבת היינו לומדים זוהר, ובלילה ליל מוצאי שבת עשינו משמרה כל הלילה, לפי שהאדרת אמר הרב נלמוד אותם ביחד. וכן היה. ובשעה שהתחלנו האדרות היה הארה גדולה והרגש גדול בנשמותינו, והיה אומר אדונינו הרב לכל אחד מהתלמידים יתקן תיקון אחד, והיינו מתרעדים מפחד ה' ומהדר גאונו ב"ה וב"ש; וגמרנו האדרות סמוך לאור היום, ולמדנו בר יוחאי בשמחה גדולה, ונשתטחנו עליו, ובכינו, ובקשנו רחמים ואמרנו פזמונים בשמחה גדולה עד מאד, ובבוקר התפללנו תפלה והלכנו אצלם פעם ג', ועשינו בקשת רחמים על השכינה ועליכם כולכם לא יהיה נפקד, ונפטרנו לשלום".

"וחזרנו לצפת תבב"א וישבנו בעין הזיתים, כי הוא הדרך, ועמדנו על קבר רבי יהודה בר אלעאי האיש שהרעיש הארץ שפעם אחת עלו אויבים על צפת, ועשה מלחמה בתורתו והרג אלף תוגרמיים, והלכנו אצל ר' יוסי בן קסמא, והוא גל אבנים, ולמדנו עליו משנתו ובקשנו כמשפט, והלכנו משם אצל רבי כרוספדאי ע"ה. והלכנו משם אל מערה גדולה, והיא מלאה מים, מי גשמים, אמרו: רבי דוסא בן הרכינס ותנאים אחרים עמו".

"והגענו לשלום לצפת, וישבנו כמו ג' ימים. והלכנו אצל יהוידע הכהן, לפי שהוא בשיפולי ההר, וזה כמו ב' שנים שנתגלה מכתבי האר"י נתן סימן עליו. והיא אבן גדולה ויש בה כמו פתח מצד צפון, וכן נתן רבינו סימן, הלכנו שם. סמוך לו עדינו העצני ע"ה מגבורי דוד, גם היא אבן. סמוך לו באר עמוק עמוק, שם חוצפית המתורגמן. אמרו במדרש שבשבעת מיתתו עשו לו מיתה משונה יותר מכולם, ובקש מגוי אחד להרוג אותו ויהיה לו חלק, וכן עשה, הרגו והשליכו בזה  הבור; וחזרנו לצפת זה יום ג', א"ך לחודש אדר.

רבנו נפגש עם המהר"ח אבולעפיה בטבריא

 והלך רבינו עם תלמיד אחד יום חמישי, כ"ג לחודש לטבריה להקביל פני הרב, ועשה לו הרב חיים אבולעפייא כבוד כביר מאד, ["הרב - תנא דאורייתא מלך חיים אבולפיה", ומשם שם פניו "אל המקום אשר בחר בו ה' ירושלם הקדושה והעליונה, כדי לרומם דגל התורה על אדמת הקודש" כמו שרבנו כותב באחד ממכתביו...] ואני לא הלכתי לטבריה, וישב שם רבינו ט' ימים. ויום ו' בערב יום ב' בחודש ניסן בא, ועשינו שבת".

"וביום ראשון שכרנו לחזור למקומנו עכו, וישבו גויים עכבנו אותם עד יום ג', ו' לחודש ניסן, וחזרנו לעכו לשלום שמחים וטובי לבב, וישבנו על למודינו כמשפט הראשון. יהי רצון כשם שזכיתי אני, כן תזכו ותראו בקרוב, כל השומעים זאת האגרת תבוא עליהם ברכת אדון הקודש. ויהי זה יום ב', י"ב לחודש ניסן, שנת יחי ו'י'ת'ן' ל'ו'. נאם עבדכם המדבר, ומלים מחבר, דברים נאים לדבר, לקחת ברכת הארץ אתי ע"ה".