Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

פרשת וישלח - גאולה קמעא קמעא

גאולה קמעא קמעא


ירושלמי (ברכות א,א): "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בירבי: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא, "כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז,ח). כך בתחילה "ומרדכי יושב בשער המלך" (אסתר ב,כא), ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" (שם ו,יא), ואח"כ "וישב מרדכי אל שער המלך" (שם, פסוק יב), ואח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" (שם ח,טו), ואח"כ "ליהודים הייתה אורה ושמחה" (שם, טז).

בראשית (לג,יב-יד): "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".

רש"י: "ודפקום - כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה,ב), נוקש בדלת".

מדרש תנחומא (דברים סימן א): "ישושום מדבר וציה (ישעיה לה,א-ב) – מפני מה כתיב כך, ללמדך שבשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם... צא ולמד מיוסף, בשעה שנתוודע לאחיו לאחר כמה שנים אמר להם "אני יוסף אחיכם" (בראשית מה,ד) – מתו כולם "ולא יכלו לענות אותו וגו'" הקב"ה על אחת כמה וכמה. אלא מה הקב"ה עושה, מתגלה להם קמעא קמעא, בתחילה משיש את המדבר שנאמר "ישושום מדבר וציה", ואח"כ "תגל ערבה ותפרח כחבצלת", ואחרי כן "פרוח תפרח", ואחרי כן "כבוד הלבנון נתן לה", ואח"כ "המה יראו כבוד ה' הדר אלוהינו"...".

בני יששכר (מאמרי חודש ניסן, מאמר ח מצות תאכל, אות ג): "ובזה יש לפרש גם כן הטעם האחר המבואר במשנה תורה במצוות אכילת מצה "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טז, ג). והנה מהו הנרצה באכילת מצה לזכר החיפזון, וגם כפי הנראה מדברי התורה הזאת הנה החיפזון מעליותא הוא ושבח הוא, והנה לעתיד במהרה בימינו הבטיחנו יוצרנו "כי לא בחיפזון תצאו", אלמא דלאו מעליותא הוא החיפזון, וכן אמרו רבותנו ז"ל במדרש "מי גרם לכם כל הצער הזה חיפזון שיצאתם, אבל לעתיד לבוא 'כי לא בחיפזון תצאו וכו''". אבל אם עיני שכל לך תבין הכול, דהנה החיפזון הוא להיות שראה ה' יתברך שכבר נשתקעו בטומאת מצרים בארבעים ותשעה שערי טומאה... ואילו היה ממתין ה' יתברך עוד כרגע כבר היו ח"ו משוקעים בשער החמישים ולא היו יכולים לצאת לעולם ח"ו, על כן היה חיפזון – היינו שלא היה כסדר שאר הגאולות על ידי פעולת ישראל ומעשיהם הטובים פועלים הארת עולמות העליונים לצורך הגאולה כסדר המדרגות קטנות וגדלות כנודע למביני מדע, והן היום שהיה הדבר בחיפזון הוכרח הדבר להיות בדרך פלא, גדלות קודם קטנות. והנה הדבר נעשה שלא על ידי מעשינו, על כן לא נתקיים הדבר רק לשעה, ותיכף למחרת היום מתחילין לספור דרגא בתר דרגא עד חג השבועות. והנה ציוונו ה' יתברך לעשות זכר לחיפזון, לזכור הנס הגדול שעשה ה' יתברך עמנו שלא על ידי מעשינו רק באתערותא דלעילא, כי לא היה באפשרי להמתין עד שיפעלו מעשי ישראל ההארה דרגא בתר דרגא, והיה הכול בחיפזון – גדלות קודם קטנות – לחיבת ישראל.
והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד. וזה שהבטיחנו יוצרנו על העתיד "כי לא בחיפזון תצאו" – כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו, ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד".

הראי"ה קוק (אגרות הראיה ח"ג עמוד כ): "לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כול וממלאה את הכול".

הרב חרל"פ (ממעייני הישועה, פרק ו): "בגאולה העתידה ייגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחיפזון, הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט. ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן הייתה הגאולה בחיפזון, "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, "נתנה ראש ונשובה מצרימה". לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז ייגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, "קמעא קמעא", "כי לא בחיפזון תלכו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוהי ישראל". אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחיפזון, "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים" (מלאכי ג,א)".

מדרש תהלים (יח,לו): כתוב אחד אומר "מגדול", וכתוב אחד אומר "מגדיל", רבי יודן אומר לפי שאין הגאולה באה על אומה זו בבת אחת אלא קמעא קמעא, ומהו "מגדיל" – לפי שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל, עכשיו הן שרויין בצרות גדולות, וכשתבוא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה בצרות גדולות, לפיכך היא באה קמעא קמעא ומתגדלת והולכת לפניו. לפיכך משולה הגאולה כשחר, שנאמר (ישעיה נח, ח) "אז ייבקע כשחר אורך". ולמה נמשלה כשחר, שאין לך אפלה גדולה יותר מאותה שעה הסמוכה לשחר, ואם יעלה גלגל חמה באותה שעה שהבריות ישנין, היו כל הבריות נלכדין, אלא עמוד השחר עולה ומאיר לעולם תחילה, ואח"כ גלגל חמה עולה ומאיר ואין הבריות נלכדין, שנאמר (משלי ד, יח) "ואורח צדיקים כאור נוגה".

אם הבנים שמחה (עמ' צח-קא): "המדרש מדבר על הגאולה שתהיה בדרך הטבע, אז צריך שתהיה קמעא קמעא כדי שלא תזיק להם, דומיא דהארת השמש עלי ארץ דבר בהדרגת הטבע. אבל כשתהיה על פי נס, תהיה בפעם אחת שלא בהדרגת הטבע. ויען שהצרות באו על ידי עוונותיהן, שאלמלי היו בבחינת "זכו" שעושין רצונו של מקום, לא היו בצרות גדולות והיו יכולין לסבול האור הגדול של הגאולה, והייתה יכולה להיות בבת אחת, אבל בעת שיהיו בבחינת "לא זכו" אזי מוכרחים להיות חבלי משיח וצרות גדולות... אזי אינם יכולים לסבול אור גדול הבא בבת אחת, על כן מוכרחת לבוא הישועה והגאולה קמעא קמעא, בבחינת הטבע שבא קמעא קמעא, וזה אמת וברור...
הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ"ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט. כי העלייה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, אף גם זאת הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה, כמו שלא יוכל הנרפא ממחלתו הקשה והמסוכנת לקבל תכף ריבוי המאכלים ותענוגות בני אדם לרוב חולשתו. וכמו למאן דגני בבית אפל, אם פתאום ירווהו אור גדול, לא יכול ליהנות מזיו אורו, וכמו שאמרו זה המשל בירושלמי ובזוהר הנ"ל. כמו כן הוא אצל גאולתן של ישראל, שתבוא אלינו רק במדרגה ולא בבת אחת...

ונראה לי דמשום זה כינו בנביאים את משיח צדקנו בשם "צמח", כדכתיב (זכריה ג, ח) "הנני מביא את עבדי צמח", "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו, יב), "והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיה כג, ה). וכן אנו אומרים בתפילתנו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"...
שכן תעלה מעלתו ומעלת ישראל מעט מעט עד שתגדל מאוד, כמו צמח האדמה.

ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצוני לומר בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת".


בראשית (לב,כז): "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר".

זוה"ק (ח"א קע.): "וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ו) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר, אֲבָל מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה, אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּזִמְנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לוֹן וְיָפִיק לוֹן מִן גָּלוּתָא. כְּדֵין יִפְתַּח לוֹן פִּתְחָא דִּנְהוֹרָא דַּקִּיק זְעֵיר. וּלְבָתַר פִּתְחָא אַחֲרִינָא דְּאִיהוּ רַב מִינֵיהּ, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִפְתַּח לוֹן תַּרְעִין עִלָּאִין פְּתִיחִין לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא".

[תרגום: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךְ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (שיר ו) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה יָפָה כַּנִּדְגָּלוֹת. פָּסוּק זֶה פֵּרְשׁוּהוּ וְנִתְבָּאֵר. אֲבָל מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה - אֵלּוּ הֵם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אוֹתָם וְיוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת, אָז יִפְתַּח לָהֶם פֶּתַח שֶׁל אוֹר דַּקִּיק קָטָן, וְאַחַר כָּךְ פֶּתַח אַחֵר שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְתַּח לָהֶם שְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים פְּתוּחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם].

"וְכֵן כָּל מַה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וּלְצַדִּיקַיָיא דִּי בְּהוּ, הָכִי כֻּלְּהוּ וְלָאו בְּזִמְנָא חָדָא. לְבַר נָשׁ דְּאִתְיְהִיב בַּחֲשׁוֹכָא וְדִיּוּרֵיהּ הֲוָה בַּחֲשׁוֹכָא תָּדִיר, כַּד יִבְעוּן לְאַנְהָרָא לֵיהּ, בַּעְיָין לְאִפְתְּחָא לֵיהּ נְהוֹרָא זְעֵירְתָּא כְּעֵינָא דְּמַחֲטָא, וּלְבָתַר רַב מִנֵּיהּ, וּכְדֵין בְּכָל זִמְנָא עַד דְּיִנְהֲרוּן לֵיהּ כָּל נְהוֹרָא כְּדְקָא יְאוּת".

[וְכֵן כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְלַצַּדִּיקִים שֶׁבָּהֶם, כָּךְ כֻּלָּם וְלֹא בִּזְמַן אֶחָד. לְאָדָם שֶׁנִּתָּן בַּחֹשֶׁךְ וְדִיּוּרוֹ הָיָה תָּמִיד בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁיִּרְצוּ לְהָאִיר לוֹ, צְרִיכִים לִפְתֹּחַ לוֹ אוֹר קָטָן כְּעֵין הַמַּחַט, וְאַחַר כָּךְ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְכָךְ בְּכָל פַּעַם עַד שֶׁיָּאִירוּ לוֹ כָּל הָאוֹר כָּרָאוּי].

"כָּךָ אִינוּן יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגרַשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגו'. וְכֵן לְמַאן דְּאָתֵי אַסְוָותָא לָאו אִיהוּ בְּשַׁעְתָּא חָדָא, אֶלָּא זְעֵיר זְעֵיר עַד דְּיִתְתַּקַּף. אֲבָל לְעֵשָׂו לָאו הָכִי, אֶלָּא בְּזִמְנָא חָדָא נָהִיר לֵיהּ וְאִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ זְעֵיר זְעֵיר. (ולזמנא דאתי לאומות עובדי עבודת כוכבים ומזלות (ישעיה מב) יי כגבור יצא) עַד דְּיִתְתַּקְפוּן יִשְׂרָאֵל וִישֵׁיצוּן לֵיהּ מִכֹּלָּא, מֵעַלְמָא דֵין וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי. וּבְגִין דְּנָהִיר בְּשַׁעְתָּא חָדָא, הֲוָה לֵיהּ שֵׁצִיאוּ מִכֹּלָּא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל נְהוֹרָא דִלְהוֹן זְעֵיר זְעֵיר, עַד דְּיִתְתַּקְפוּן וְיַנְהִיר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמִין".

[כָּךָ הֵם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךְ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגוֹ'. וְכֵן לְמִי שֶׁהוּא בָּא לְהֵרָפֵא, אֵינוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק. אֲבָל לְעֵשָׂו לֹא כָּךְ, אֶלָּא בְּפַעַם אַחַת מֵאִיר לוֹ, וְנֶאֱבָד מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט [ולעתיד לבא לאמות עובדי עבודה זרה (ישעיה מב) ה' כגבור יצא] עַד שֶׁיִּתְחַזְּקוּ יִשְׂרָאֵל וְיַשְׁמִידוּ [וישבו] אוֹתוֹ מֵהַכֹּל, מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵהָעוֹלָם הַבָּא. וּמִשּׁוּם שֶׁמֵּאִיר בְּשָׁעָה אַחַת, יִהְיֶה לוֹ הַשְׁמָדָה מֵהַכֹּל. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, אוֹר שֶׁלָּהֶם מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיִּתְחַזְּקוּ, וְיָאִיר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמִים].

"וְכֹלָּא שָׁאֲלֵי לוֹן וְאָמְרֵי מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, אִיהוּ קַדְרוּתָא דְצַפְרָא, וְדָא אִיהוּ נְהוֹרָא דָּקִיק. וּלְבָתַר יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגִין דְּסִיהֲרָא נְהוֹרָא דִילָהּ נָהִיר יַתִּיר מִשַּׁחַר. וּלְבָתַר בָּרָה כַּחַמָּה, בְּגִין דִּנְהוֹרֵיהּ תַּקִּיף וְנָהִיר יַתִּיר מִסִּיהֲרָא. וּלְבָתַר אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, תַּקִּיפָא בִּנְהוֹרָא תַּקִּיף כְּדְקָא יְאוּת".

[וְכֻלָּם שׁוֹאֲלִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים, מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, זוֹהִי קַדְרוּת הַבּקֶר, וְזֶהוּ אוֹר דַּקִּיק. וְאַחַר יָפָה כַלְּבָנָה, מִשּׁוּם שֶׁהַלְּבָנָה, הָאוֹר שֶׁלָּהּ מֵאִיר יוֹתֵר מִשַּׁחַר. וְאַחַר בָּרָה כַּחַמָּה, מִשּׁוּם שֶׁאוֹרָהּ חָזָק וּמֵאִיר יוֹתֵר מֵהַלְּבָנָה. וְאַחַר כָּךְ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, חֲזָקָה בְּאוֹר חָזָק כָּרָאוּי].

"תָּא חֲזֵי, בְּעוֹד דְּאִתְחֲשַׁךְ יְמָמָא וְאִתְכַּסְיָא נְהוֹרָא וְאָתֵי צַפְרָא, יִתְנְהִיר בְּקַדְמִיתָא זְעֵיר זְעֵיר עַד דְּיִתְרַבֵּי נְהוֹרָא כְּדְקָא יְאוּת. דְּהָא כֵּיוָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר לְאַנְהָרָא לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יִתְנְהִיר בְּקַדְמִיתָא כְּמוֹ שָׁחַר דְאִיהִי אוּכְמָא. וּלְבָתַר יָפָה כַלְּבָנָה, וּלְבָתַר בָּרָה כַּחַמָּה. וּלְבָתַר אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת כְּמָה דְאִתְּמָר".

[בֹּא רְאֵה, בְּעוֹד שֶׁנֶּחְשָׁךְ הַיּוֹם וּמִתְכַּסֶּה הָאוֹר וּבָא הַבֹּקֶר, יוּאַר בַּתְּחִלָּה מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְרַבֶּה הָאוֹר כָּרָאוּי. שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְעוֹרֵר לְהָאִיר לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יָאִיר בַּתְּחִלָּה כְּמוֹ שָׁחַר, שֶׁהוּא שָׁחֹר, וְאַחַר כָּךְ יָפָה כַלְּבָנָה, וְאַחַר כָּךְ בָּרָה כַּחַמָּה, וְאַחַר כָּךְ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר].