חודש כסליו – להתחבר אל הפנימיות

חודש כסליו – להתחבר אל הפנימיות

ספר היצירה (המיוחס לאברהם אבינו): "המליך אות סמך וקשר לו כתר וצר בו קשת בעולם וכסלו בשנה ומרה (קיבה) בנפש".

הקשת הראשונה נראתה אחרי המבול בראש חודש כסלו.

הקשת מסמלת את הקשר בין הנפש הרוחנית שבאדם לבין מעשה בראשית.

בראשית (ט,יב-יג): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ".

היוונים רצו שעם ישראל יפסיקו להאמין שבורא עולם מנהיג את העולם בהשגחתו, ויתחילו להבין שהכול מתנהג כדרך הטבע.

יש לנו את הקשת שבשמים, תופעה של גל אורות מרהיב עקב מפגש של קרני השמש ברסיסי המים.

ויש גם קשת לוחמים, בימים עברו קרבות היו מוכרעים ע"י הקשתים. אצלנו נודע שבט בנימין כשבט הקשתים, כפי שמוכח בכמה מקומות בתנ"ך. בני בנימין היו קולעים אל השערה ולא היו מחטיאים. מעניין ששבט בנימין הם אנשי חודש כסלו, כפי שכותב ספר היצירה.

היוונים חשבו להביך את היהודים המאמינים בתורה ובאותותיה, בכך שהקשת האמורה בתורה כאות אלוקי, אינה כי אם תופעת טבע פשוטה שאפשר ל"ברוא" אותה במעבדה. המדענים גילו שהקשת אינה אלא שבירת קרני האור, והתפזרותם לאורכי הגל השונים. גם בלי מנסרה משולשת מזכוכית ניתן לראות דמות קשת בכוס מים ביום קייצי או להציץ בקשת מבהיקה נוכח ממטרה ביום שמש (רמב"ן בראשית ט,יב).

היוונים רצו להראות ליהודים שקשת הלוחמים היא זאת שמכריעה את המלחמה, ולא ניסים מהשמים.

היו רבים מעם ישראל שנטו אחרי הדעות האלו, אבל כיוון שראו את הנס שלא כדרך הטבע, שהנר הספיק מיום אחד לשמונה ימים, ושהמכבים ניצחו במלחמה למרות שהיו להם הרבה פחות קשתים...

אז ראו שהכול בהשגחתו של בורא עולם ואפילו שבשעה שהעולם מתנהג בדרך הטבע, גם אז הכול בהשגחתו יתברך.

לכן, כשאנו שרים בחנוכה "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים", הכוונה היא כי מתוך שהיו בני בינה, הבינו דבר מתוך דבר. מתוך הניסים, הבינו שהטבע הוא מעשה ה' וחזרו לדרך הישר.

חודש כסליו הוא חודש המוכן להבנה הפנימית שבתוך מעשי הטבע - "יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם". יפיפותם של היוונים באהלי שם.

המדע והיופי רק מתארים את פני המציאות החיצונית (כמה, איך). התורה נותנת את התשובה למשמעות ולסיבה הפנימית (למה).

לקשת יש תכונה של משהו שיוצא ממציאות אחת ועובר למציאות אחרת (החץ).

משל לאדם הנמצא בעולם הזה ויכול לתקשר עם העולם הבא, יכול לזרוק חיצים של תפילות ללמעלה (בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי). אדם נמצא בתוך הטבע, וע"י מעשים בטבע זורק מצוות ללמעלה לעולם הבא (צדקה, תפילין, ארבעת המינים וכד').

המגיד מדובנא ידע להמשיל משלים וכל משל שסיפר קלע בדיוק במטרה.

יום אחד שאלו אותו איך זה שתמיד המשלים שלו קולעים בדיוק במטרה? אוהו, הוא אמר, אני אמשול לכם משל על זה.

יום אחד הלך המלך עם פמלייתו ביער והם ראו חיצים שמישהו שלח והחיצים היו תקועים בכל מיני מקומות, אחד על העץ, אחד על האדמה וכן הלאה ובכל מקום החץ היה בדיוק באמצע המטרה. המלך התפלא מאוד ואמר, יש כאן רב אמן שמצייר כל מיני מטרות נייחות, יורה חץ וקולע בדיוק באמצע המטרה. צריכים לראות מי זה. לפתע הגיע אדם מבוגר עם חץ וקשת. רצו אליו היועצים של המלך ושאלו, אתה הרב קשת שיורה ביער? הוא ענה שכן. ביקשו ממנו שילמד אותם איך הוא עושה את זה? איך הגיע לכזאת רמה של מקצוענות?

ענה להם אותו איש: אני מושך חזק את הקשת, יורה את החץ ואחר כך היכן שפגע החץ, אני מצייר מסביבו את המטרה. ככה תמיד אני פוגע בול!

הנמשל הוא: יש לנו פנימיות, היא החץ, המהות של הענין, אם אנחנו רוצים שכל מעשינו יהיו מוצלחים וראויים, אנחנו צריכים לירות את החץ, להחליט שהמצוה הזאת היא המרכז כרגע, ואז לצייר את המטרה מסביב, לסדר את חיי היום יום שלנו מסביב לחץ הזה. ככה אף פעם לא מפספסים!!!

האיבר של החודש הזה היא הקיבה:

הקיבה לוקחת אוכל גשמי מהחיצוניות ומעכלת אותו לכוחות פנימיים המחיים אותנו.

הקיבה היא זאת המבררת את הניצוצות הרוחניים הפנימיים שבאוכל.

כל הפנימיות שלנו בנויה ממה שאנחנו אוכלים לכן חז"ל דורשים (יומא לט.) 'ונטמטם בם' על האוכל מאכל לא קשור שפוגע בפנימיות שלו.

לבנות פנימיות חזקה שאפשר להישען עליה:

נוטריקון 'כסלו' – כיס - לב.

אמרו חז"ל (סנהדרין קו:): "רחמנא ליבא בעי".

חודש כסלו הוא חודש שמסוגל לבנות מציאות של ביטחון בה', חוסן ומשענת רוחנית.

אומר האבן עזרא עה"פ "ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ" (משלי ג,כו) - "כסלך - מבטחך, השם יהיה לך למשענת".

כשאדם נשען על משהו גשמי, שבמהותו קשור לעולם הזה, ועתיד לחלוף עם הרוח (על החוכמה, על העושר, על הבית, על החומר, על אשתו, על הילדים) הוא בעצם בונה לעצמו משענת קנה רצוץ.

חודש כסלו זה זמן לבנות משענת אמיתית, יציבה, שאינה משתנה.

רש"י מביא את הירושלמי (פאה פ׳׳א ה״א, וב״ר א,כ): "אפילו בדברים שאתה כסיל בהם", גם בדברים שאתה לא יודע אפילו שצריך להיזהר מהם - ה' יציל אותך!

חודש כסלו הוא כנגד בנימין, עליו נאמר (דברים לג,יב) ״יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״, כלומר שיש לו ביטחון בה׳!

הרב קוק זצ"ל אמר שהשם הזה בהקשר למקדש, רומז שידיד אחד ישנו בעולם שעל ידידותו יכול האדם להישען בבטחון מלא והוא הקב"ה!!!

האות של חודש כסליו - ס':

ס' היא אות של סמיכה, 'סומך נופלים', אות של משענת.

כשאנחנו רוצים לבחון כח של אות, של מילה, אנו בודקים היכן היא מופיעה בפעם הראשונה בתורה. האות ס' מופיעה במילה "הסבב" (בראשית ב,יא), רמז לכך שהיא קשורה למציאות של אורות מקיפים, המציאות שסומכת את האדם.

מציאות של קו זו מציאות שיש בה יש שינויים. בקו יש למעלה ולמטה, יש מימין לקו ויש משמאל לקו.

הצורה של האות ס' היא עגולה. העיגול הוא מציאות של שלמות.

העיגול מסמל עבורנו מציאות רוחנית שקשורה למציאות שלפני בריאת העולם, מציאות של "אור אינסוף פשוט ממלא את כל המציאות".

בעיגול אין למעלה ולמטה, ימין או שמאל, הוא תמיד שלם. כתוב, "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג,ו), מלאה כל הארץ כבודו ואין אתר פנוי ממנו.

כל דבר ודבר במציאות זה בעצם הוא, כל מה שקורה לאדם, הכל שייך לאותה שלמות רוחנית שנמצאת בבסיס הקיום, שמהווה את המציאות.

אין טעויות במציאות, הבורא מזמן לכל אדם, בכל רגע, בדיוק את הדבר שהוא הכי טוב בעבור אותו אדם.

מתוך כך שאדם יחשוב כל הזמן שהכל אחד. הכל מאיתו יתברך, אשר ממנו יוצא רק טוב. זו האות ס' של חודש כסלו, "סוֹמֵךְ ה', לְכָל-הַנֹּפְלִים" (תהילים קמה,יד).

זה מה שנקרא, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד,כט). הים לא נעלם, הים הסוער של החיים נמצא, הוא קיים, אבל בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים!

החץ יעוף רחוק לפי כמות הכוח שמתחת את הקשת! לפי הכמות שתחשוב על אחדות ה' ועל שליטתו בכל דבר בעולם – כך תהיה לך משענת פנימית יותר חזקה – עד כדי מסירות נפש כמו של החשמונאים – שמרוב ביטחון בה' יצאו לקרב עם סיכויי ניצחון אפסיים!

השינה היא התכונה של חודש כסלו, החודש עם הלילות הכי ארוכים בשנה.

שינה זו גם התכנסות פנימה.

גם בעונת השנה בחורף נעצרים מהלכי החיים ומתכנסים פנימה.

אבל יש שינה שלילית, ויש חיובית:

שינה השלילית היא הבריחה מהמציאות. אדם שכזה ישן אבל לא מתעורר. הוא איננו מתחדש (שינה של שמיניסטים...).

שינה חיובית, זה הזמן שבו האדם מתחדש בעקבות השינה. הנשמה מתרוממת מתוך הגוף בשינה ועולה למקומות שבזמן העירנות האדם לא יכול להגיע אליהם. כשהיא חוזרת היא רעננה ומאפשרת לאדם להתחדש. שינה שכזאת היא מלשון שינוי.

בחודש כסלו צריך להזהר מלשקוע בשינה שלילית. יש בחודש הזה כוחות של שינה – תרדמה, ואדם שלא עושה את העבודה של הצמיחה, יישן אבל שינה לא מועילה...

הרב גינזבורג: לאחד מגדולי תלמידי הבעל קראו ר' דוד פירקוס. בהתחלה הוא היה מתנגד גדול מאד לבעש"ט, רב גדול מאד, והיתה לו ישיבה – הוא היה ראש ישיבה. יש מצוה בתורה להתלוצץ מדברים מסוימים – מע"ז... – והוא מאד אהב להתלוצץ מהבעל שם טוב. הוא שמע עליו, כל מיני דברים שהיה עושה, וכתוב שכל בקר לפני השיעור שמסר לתלמידיו היה אומר בדיחת לעג נגד הבעל שם טוב. כך הוא נהג. הבעל שם טוב בכלל לא הקפיד, אדרבא, הוא ידע שזו נשמה של מישהו שעתיד להיות אחד מגדולי תלמידיו.

לבעל שם טוב היה תלמיד שאמר שרוצה ללמוד תורה ברצינות – לקבל סמיכה או משהו כזה, לא כתוב מה שם אותו תלמיד – והבעש"ט שלח אותו לישיבת ר' דוד פירקוס. הוא הכין אותו, שכאשר תגיע לשם ותשמע כל בקר בדיחה עלי – אל תגיב בכלל. תהיה שם, עד שתראה מה יצא מזה. ככה התלמיד נהג, קיים את מצות רבו – הוא הלך לישיבה של ר' דוד פירקוס, ישב שם הרבה זמן, וכל בקר שתק כשראש הישיבה צחק על הבעש"ט. היה קשה לו מאד, אך במצות רבו הוא התאפק ושתק. עד שיום אחד פתאום קרה משהו אצל אותו ר' דוד פירקוס. הוא ידע שהבעש"ט שלח את אותו אחד, וכאן הוא יושב כל הזמן ושותק. כנראה שלאט-לאט זה פעל, חדר לתוכו, ובאיזה שלב הוא אמר לאותו בחור – אתה יודע מה? אני כבר רוצה בעצמי לראות אותו (הוא אף פעם לא ראה אותו), אבל לפני שאני נוסע לראות אותו אני רוצה שתספר לי איזה מופת שלו – רק דבר שראית בעצמך. איני מאמין לשום דבר, אלא רק לעדות ראיה ממש – ספר לי משהו שראית.

התלמיד אמר: אספר לך שראיתי אצל הבעש"ט שכל פעם עושים סעודה יחד, הבעש"ט עם התלמידיים, וכאשר הבעש"ט נוטל ידים לסעודה הוא נכנס לדבקות גדולה מאד ותוך כדי שהוא נכנס לדבקות מנטילת הידים כל מי שיושב סביב השלחן, כל התלמידים שכבר נטלו ידים, נרדמים. לא יעזור שום דבר – כולם נרדמים על המקום – עד שהבעל שם טוב בא לשלחן, לוקח את הלחם ומתחיל לברך "המוציא", ואז כולם מתעוררים. אבל מנטילת הידים עד "המוציא" כולם רדומים לגמרי. זה אני יודע אישית – הייתי שם.

ר' דוד נסע לבעל שם טוב, וקבל החלטה שהוא הולך לשם לארוחת בקר אחרי התפלה, אבל הוא מכין את עצמו טוב-טוב – קודם ישן הרבה שעות, ואחר כך כנראה עשה התעמלות, שיחזיק מעמד שבשום פנים ואופן הוא לא הולך להרדם. טוב, הוא מגיע לבעל שם טוב, יושב ליד השלחן, היו שם המגיד ממעזריטש ועוד מהתלמידים הגדולים של הבעש"ט. הבעש"ט הולך ליטול ידים וגמרנו – לא עזרו כל ההכנות שלו, ויחד עם כולם הוא נרדם.

הוא נרדם, ולא סתם נרדם – הוא חלם חלום. בחלום שלו הוא רואה כאילו הוא עולה לשמים, וגם שם רואה את הבעל שם טוב, והבעל שם טוב מסביר את הכוונות שלו בנטילת ידים. יושב לידו הרב המגיד, תלמידו הגדול, ומתחיל להתווכח איתו ואומר שבכתבי האריז"ל לא כתוב ככה אלא כתוב לכוון משהו אחר. הבעש"ט אמר שבזמן האריז"ל היה נכון מה שהוא כותב, אבל כעת יש ירידת הדורות ובהתאם לדור שלנו הכוונה היא מה שאני מכוון – זו הכוונה האמתית, מה שהקב"ה רוצה. המגיד לא היה מוכן לקבל זאת, זו מלחמה של תורה, ואמר "מאן מוכח"? מי יוכיח זאת? הבעש"ט אומר למגיד בחלום שנלך להיכל האריז"ל עצמו ונדבר איתו. הולכים לאריז"ל, האר"י החי, והבעל שם טוב אומר לו את הכוונה. התגובה הראשונה היא שלא ככה לימדתי את הכוונה. הבעש"ט מתחיל להסביר לו שזו כוונה בהתאם לדור, שצריכים לקחת בחשבון את מצב הדור, ולדור שלנו זו הכוונה. אחרי הרבה ויכוח האר"י הודה לבעש"ט. כשהוא הודה ר' דוד פירקוס התעורר והבעש"ט אמר "המוציא לחם מן הארץ".

אחרי "המוציא" הבעש"ט התחיל לספר – פעם ראשונה – מה הכוונות שלו לנטילת ידים. באמת ישב שם המגיד, אחרי החלום, ובדיוק כפי שהיה בחלום – הוא שומע את הכוונה ומקשה שלא כך כתוב בכתבי האריז"ל. הבעש"ט אומר למגיד בדיוק אותו דבר – שבזמן האריז"ל היה ככה ובדור שלנו ככה. שוב, המגיד שואל "מאן מוכח"? הבעש"ט הצביע על ר' דוד ואמר – הוא יאמר לך שזה נכון, יספר לך מה היה. ככה באמת היה, ועל ידי הסיפור הזה הוא התקרב ונעשה חסיד גדול של הבעש"ט.

ננסה כעת לומר כמה דברים. קודם כל, בסיפור הזה לא מוזכר מה שמסופר במקום אחר, איך הבעש"ט ידע על הסתלקות בעל אור החיים הקדוש. בעל אוה"ח הסתלק כאן בא"י, והבעש"ט היה בחו"ל, וברגע ההסתלקות הוא אמר לתלמידים שהוא הסתלק. הבעש"ט מאד רצה לפגוש אותו, כל הנסיעות שהוא תכנן להגיע לארץ היו כדי לפגוש אותו, ואם היו נפגשים היה בא משיח. הוא אמר שידעתי שהוא הסתלק כי הרגע מסרו לי בשמים את כוונת נטילת ידים, כוונה שמוסרים רק לגדול הדור. עד עכשיו ה"חד בדרא" היה בעל אוה"ח הק', וכעת כשמסרו לי אני מבין שהוא הסתלק מהעולם. ודאי יש קשר בין שני הסיפורים האלה על כוונת נטילת ידים.

גם צריך להבין למה כולם נרדמים כשהבעש"ט מכוון את כוונת נטילת ידים, ולא יעזור שום דבר, ורק כשהוא אומר המוציא כולם מתעוררים. צריך לומר שיש בזה משהו עצמי – לא רק שהוא רוצה שכולם ירדמו, אלא זה חייב לקרות. הכוונה והדבקות שלו בנטילת ידים גורמות לכולם להרדם. איך אפשר להסביר את הדבר הזה?

כוונת נטילת ידים, הוא שמטהרים את הידים כדי שהידים תעלינה למח, לשכל – "שאו ידיכם קדש", שהידים תעלינה לקדש, פנימיות השכל, החכמה.

כלומר, העלאת המעשים לפנימיות.

אחרי שאתה מגיע לכוונה זו אתה יכול לאכול לחם, "המוציא לחם מן הארץ", לדעת את ה' תוך כדי אכילה – "בכל דרכיך דעהו". זה עיקר החסידות.

למה כולם נרדמים? כל תלמידי הבעש"ט מעלים את המעשים החיצוניים למקורם הפנימי אבל בעשיה מורגשת. הבעש"ט הוא הרבי, רוצה להחדיר בטול. הנכד הרוחני של הבעש"ט הוא אדמו"ר הזקן, מייסד דרך חב"ד. זו המסורת הפנימית העצמית איך להחדיר בטול בכל מעשה – עד כדי כך שאחד יוכל באמת להעלות ניצוצות בלי להסתכל על עצמו ולומר 'אני מתקן' או 'אני מקדש את החומר'. היינו "ופלגשו ושמה ראומה" – ראו את ה-מה שלי, קליפת האצילות (העומדת בראש עולם הבריאה, שהרי לגבי אצילות כתוב "לא יגורך רע").

לכן צריך להרדם – מי שעדיין לא במדרגה זו כאשר מכוון זאת הבעל שם טוב על מנת להביאו למדרגה זו נרדם מעצמו. אם הוא היה בדרגת הבעש"ט, הוא לא היה נרדם.

לסיכום: העבודה של החודש הזה היא לבטוח בקב"ה להתפלל ולנסות למצוא את הפנימיות הנסתרת כדי להופיע אותה בעולם לעבודתו ית'!