Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

פרשת וישב וחנוכה - ביטחון בה', תפילה, השתדלות (שיעור מהטללי חיים)

ביטחון בה', תפילה, השתדלות


ישעיה (כו,ד): "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים".

המהר"ל (נתיבות עולם ב נתיב הביטחון פ"א): "ובפרק הקומץ (מנחות כט:) בעי מניה רב יהודה נשיאה מרבי אמי מאי דכתיב בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים? אמר ליה כל התולה בטחונו בהקב"ה הוא לו מחסה בעוה"ז ובעוה"ב ע"כ. יש לך לדעת כי אצל הבטחון כתיב בטחו בו עדי עד, ור"ל כי אע"ג כי לפעמים אין האדם ראוי לדבר טוב מצד רוע מזל שלו, וע"ז אמר שעכ"פ יש לבטוח בו ית' וזהו בטחו בו עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. כלומר כי העוה"ז ועוה"ב נברא בשם י"ה ולכך יש לבטוח בו ית' עדי עד שיכול להשפיע אליו מעולם העליון שהוא כולו טוב אף אם יש לו מזל רע בעוה"ז. לכך מי ששם בטחונו בו ית' מגיע דבר זה עד עולם העליון הוא עוה"ב ולכך הש"י ג"כ מחסה עליו בעוה"ז ובעוה"ב. כי בעל הבטחון עושה לו הש"י מחסה לגמרי ולכך הוא ית' מחסה עליו בעוה"ז ובעוה"ב במה שמגיע מחסה שלו עד עולם העליון והבן זה, וזה נרמז במה שאמר (תלים ל"ב) והבוטח בה' חסד יסובבנהו והוא חסד עליון ודבר זה מגיע עד עוה"ב".

ביטחון רגיל:

הביטחון מושך מלמעלה שפע!

הרמח"ל (דרוש בענין הקיווי): "לישועתך קויתי - ראשית הבריאה בתקוה, שכל התחתונים מצפים לשפעת עליונים על ידי תפלה או שיר. כתיב, "בראשית ברא אלקים", אין ראשית אלא תקוה. אין הצמצום עשוי כי אם לצפות שיכנוס בו קו א"ס ב"ה, וזה קו לשון קיווי ותשוקה. בא וראה, כל הבריות נבראו בלא שלימות, שנאמר, "אשר ברא אלקים לעשות" - שיעשו אחר כך בהמשכם השפע לשלימותם, או במעשים טובים או בתפלה או בשיר. השכינה יצאה מתחלה בלתי מושלמת, וזה, "בראשית ברא אלקים", אלקים דייקא, "ראשית חכמה יראת ה'", אין יראה אלא מפני מי שצריך לו, ומי שאינו צריך לאחרים אינו ירא ממנו. ראשית חכמת המאציל ב"ה הוא לעשות היראה שהוא התקוה לעליונים. וזה, "ה' הוא האלקים" ממש, כי הכל אחד. אך שרצה להוציא תחלה אלקים כדי לקבל מיקו"ק:
הדשאים עמדו על פתח הקרקע ולא יצאו עד שהתפלל עליהם אדם הראשון:
הלבנה מקבלת מן השמש. "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", שהשפע נשקף מלמעלה וממתין לתקוה שתצמח מלמטה מן הארץ. תקות אמת שהוא הבטחון של אמת שבוטחים בהשגחה. וכל שאר בטחונות בהשתדלות, הם בטחונות של שקר. ובטחון בה' הוא בטחון אמת, שנאמר, "וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קווי", "לא איש אל ויכזב", "ואם יתמהמה חכה לו". ואם אינו בעולם הזה הוא לעולם הבא - "תקות עניים תאבד לעד", זה אי אפשר. וזה, "לישועתך קויתי ה'", לזה השם יקו"ק שהוא ראשית הכל, צריך שתהיה התקוה, ולא שום (ו)כינוי. וכל המקוה תפלתו עולה בלי אמצעי, לא על ידי מלאך, אלא, "לישועתך" דייקא, כמו שמדבר לנוכח, לא על ידי שליח, כי הוא קו הבוקע ונוקב ועולה עד ה' ממש.
הקיווי [הוא] סוד ההתפשטות, קו המשפט, משא"כ העיגול הוא דבר סתום מכל צד. וזה, "לישועתך קויתי" - לעשות קוים. "יקו"ק" - בזמן שיהיה השם שלם. המקוה תמיד בשמחה בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקוה מחיה אותו.
ומי שאינו מקוה מיד מת, ונשאר רחוק מהשם, [ונענש] על שאינו מקוה לה'. ומי שהוא מקוה נאמר בו, "גם כי אשב בחשך ה' אור לי", ה' דייקא, "לישועתך קויתי ה'":
המקוה אע"פ שיש לו מעט מעשים טובים לא יבוש, שנאמר, "וידעת כי אני ה' אשר לא יבשו קוי". וזה כי יש לדל תקוה, ומי שהוא דל ממעשים טובים יש לו תקוה, כי השם מתגלה עליו ומעביר כל פשעים. וזה סוף התיקון - מגודל תקות כל ישראל באורך הגלות ובוטחים באמונה שיגאלו. וסוף התקוה, "ומשתי את עון הארץ", וזה, "לישועתך קויתי". כי זהו כבוד המלך שבוטחים בו. בא חבקוק והעמידה על אחת - אמונה – תקוה.
המקוה אפילו נכנס בגהינום יוצא ממנו, שנאמר, "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר", יקו"ק מאיר עליו. וכמה מלאכים עליונים מעלים אותו המקוה [וזה] "אבר כנשרים", ומסתלקים עמו למעלה, ותקותו היא טהרתו. "מקוה ישראל" ממש, כי הוא במדריגה עליונה שאין עושה בו פגם - "אם חטאת מה תפעל". וזהו סוד התשובה שהוא ממש שב אל מקורו, והס"א לא יכלה לו, ונאמר, "שובה ישראל עד ה'". כן המקוה הוא ממש בוקע בקו תקותו, ועושה נקב וסדק לעלות תחת כסא הכבוד, וזה, "לישועתך קויתי ה'". וזה, "יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד", במקום שמתגלה יקו"ק מתגלה חסד, ואין פגם מעכב. וכמו שקיוה בחייו לה', כן לאחר [מותו] כשמתגברים כנגדו הדינים, הוא מתחזק בתקותו עד ה' ונקשר בו, ומסתלק ברגע. וזה, "לישועתך קויתי", אינו אומר לישועתך אקוה, אלא "קויתי" - בחיי, כן אחר המות לא יבושו הקוים.
בזמן שהצדיקים בצרה נאמר, "עמו אנכי בצרה", כביכול. ובכח התקוה יוצא מן הצרה, הוא, וכביכול יוצא עמו. כמו שנאמר במצרים, "יצאו כל צבאות ה'" עם השכינה. וזה, "לישועתך קויתי" - לישועתך ממש, ישועת ה' שהיה עמו בצרה, קויתי ה' לישועתך.
בא וראה, הצדיקים מעלים תפלותיהם לאזני המלך, שנאמר, "ויתפלל אל ה'", "ויצעק אל ה'". ובזמן שיש הרבה מקטרגים הם מפסיקים ומעכבים התפלה מלעלות, שנאמר בו, "סכותה בענן לך מעבור תפלה". אבל בצדיקים המקוים ועושים נתיב ובקיעה בתוך עננים, והקב"ה כביכול יורד לשמוע תפלתו מפיו של המקוה, סוד זה, "קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי". וזה, "לישועתך קויתי", מה שאני מקוה - אני עושה שתבוא ישועתך בשם הזה, בלי [שיתעכב] על ידי המקטרגים".

האריז"ל כותב (שער הכוונות דרושי תפילין ו ודרושי פסח יב) שהביטחון מושרש בחכמה ובינה שהם המידות של הקב"ה שכנגד עולם הבא ומעליו כנגד השלימות העתידית והבוטח בה' מושך משם שפע עצום!

הביטחון בה' זו הידיעה שאתה בידים טובות ושיש מי שמחזיק את ההגה ומסובב את הסביבון שם למעלה!

אז למה להתפלל?

לפעמים אדם צריך לקבל ייסורים ולזכך אותו כדי שיהיה ראוי לקבל את השפע. אבל אדם יכול להתפלל או לישר את דרכיו ולקבל את השפע גם בלי הייסורים.

ר' יוסף אלבו[1] (ספר העיקרים ד,יח): "לפי זה נאמר, שכשנגזר על האדם טוב מה, הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל ייעודי התורה.
וכן כשנגזר עליו רע מה, הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא, או ההכנה ההיא, תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע...
הגזרות האלוהיות הן הנה בהיות המקבל בהכנה ומדרגה ידועה, ואם תשתנה המדרגה ההיא תשתנה הגזרה ההיא, ובעבור זה הוא שאמרו: ששינוי השם יועיל לבטל הגזרה וכן שינוי המעשה...
ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפילה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה".

הכל לטובה – אבל אפשר שהטובה תהיה יותר גדולה לפי מעשינו לכן שייך גם תפילה ועבודת ה'!

ביטחון הצדיקים:

לצדיקים יש ביטחון בדרגה יותר גבוהה – ביטחון שעכשיו צריך שירד שפע מסוים לאדם או שיקרה נס כלשהו, ואז הם בוטחים ומקווים וגוזרים וה' מוריד את השפע.

ר' אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה' 102-107): "ביטחון הנביאים הקרובים אל השכינה ותלמידיהם מן החסידים הישרים, והוא התערטלות מכל האמצעים הרגילים והנטיה לסמוך על הניסים הסותרים את חוקות הטבע ועל הנפלאות הדומות להם... וביטחון ישר ושלם אשר כזה יכול להיגרם על ידי רוח הקודש, כביטחון יהונתן ודוד הנזכרים, או על ידי הבטחת ה׳ יתעלה לנביאו בדרך ההתגלות, כביטחון אליהו על פרנסתו מידי שמים. אך אמונת הנביא ובטחונו בחיזיון המתגלה לו אינן מוציאות זאת מכלל היותו ביטחון ואף נזקפות לזכותו לפניו יתעלה ושכרו מובטח לו, כמו שנאמר ׳והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה׳... ומכל הדברים האלה נמצא אני למד, עד כמה שהבנתי מגעת, כי ביטחון כזה - שהוא ביטחון בניסים מופלאים ובחסדי א-לוה גדולים שמעלתם קרובה למעשי נס - יתכן רק בזכות רוח הקודש ובמצוות א-להים... ולכן כל עוד לא השיג הנביא - ואין צריך לומר החסיד - את האומץ ההוא וההרגשה הנבואית במקרה מן המקרים, הריהו ירא לנפשו עד שתבואנו ההתגלות ותשקיט את פחדיו״.

אבל בשביל הדרגה הזאת צריך להיות נביא או בעל רוח הקודש כדי לדעת שזה רצון ה' שהשפע הזה יירד כרגע על ידי הצדיק.

אדם רגיל שיגזור ידמה לילד שלוחץ על הוריו לקנות לו משהו שיזיק לו אבל הוא לא יודע את זה!

ביטחון שהכל לטובה גם הייסורים:

הרב קוק (עין אי"ה שבת א,מג): "ת"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשי עורף ולבצר זדון רעי לב.
אמנם להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ד' להושיעו בעת צרה ויום רעה. ע"כ רבה היא מאד פעולת התפילה בחלאים, כי מתוך התכונה האנושית אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהמצא החלאים היא שישוב האדם אל פני ד', "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ע"כ פעמים רבות כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, ע"י שבהתגבר האדם בתפילה, החולה 'עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב עכ"פ למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ד' ונתרככו ומדותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה ובזה תלך לה והאדם ישוב לאיתנו.
והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו:
הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב.
ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה.
והנה המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה, שיניח את משאלות לבבו וחפצו הטבעי, החפץ בחיים טובים בבריאות גופו ושמחת לבבו בכל טוב על מכונו, ועל פיהם ישתמש בעת צרה לטהר רגשי לבבו ולקרב לבבו לאביו שבשמים, ובזה תצמח ג"כ ארוכתו. אע"פ שאינה עוד המסילה היותר גבוהה במערכות הלב, מ"מ לפי מדתו של האדם היא קרובה אליו וראויה לפעול עליו לטובה.
זולתי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, שהם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום.
והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה.
אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה...
ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא".

אחרי כל זה נשאלת השאלה איך יעקב אבינו ירא? "וירא יעקב ויצר לו"? ולמה יוסף הצדיק עשה השתדלות של 'זכרתני והזכרתני' וחטף שנתיים בפנים?

אומר האברבנאל (בראשית לב,ז): "פחד יעקב ויראתו לא היו מחולשת אמונתו כי באמת לבו בטוח בה׳. אבל היה פחדו כדרך הגיבור האמיתי שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה, אבל מפני המעלה יבזה בחיים ויבחר המוות היפה... ומי שיכנס למלחמה בחושבו שלא ימות - לא יקרא גיבור, כמו מי שיתן צדקה להבזות הממון בעיניו - לא יקרא נדיב, כי לא יעשה זאת לטוב בחירתו אלא מפני היותו מבזה הממון, ולכן ראוי לגיבור שיתעצב מן המוות ועם כל זה יבחור בו לצד המעלה וכו'.
וכן היה עניין יעקב, כי אם היה בלתי ירא מעשיו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו, הנה בלכתו אליו לא היה מורה על ביטחונו על ה׳ ובייעודיו, כי היה הולך אליו לחושבו כי יתנהג אתו כאח. אבל עתה, ששיער בשנאתו אותו וידע זה בבירור, עד שהכוח החיוני שבו התפעל מזה כי פחד, ועם כל זה שכלו, המנהיג את הכוח המתעורר אשר לו כמו שראוי לבעל המעלה, גער בו על פחדו והתאמץ והלך לקראת אחיו - זה באמת ראוי להיקרא מאמין בנבואתו ובוטח בייעוד א-להיו".
יעקב אבינו היה חזק מאוד, כמו שיודעים אנו ממעשיו שגלל את האבן מעל פי הבאר, וכן אנו יודעים שהשבטים היו גיבורים אדירים, כך ראינו את שמעון ולוי, שכשהיו בני שתים עשרה הרגו את כל עיר שכם, והם היו מהחלשים שבשבטים כידוע, כמו שכותב רש׳׳י (בראשית מז,ב) אצל יוסף שלקח חמישה מאחיו והעמידם לפני פרעה, ולקח את החלשים ובהם היו שמעון ולוי. ויודעים אנו היטב את גבורתו האדירה של יהודה, ואף יוסף היה גיבור חיל עצום כמו יהודה, כמובא במדרשים (בראשית רבה צג,ו). ויוכיח סופו על תחילתו, שידועה מיתתו של עשיו הרשע, שהרגו חושים בן דן, ובמכה אחת ערף את ראשו. וכן אנו מוצאים שכשהשבטים נכנסו למצרים לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין כתוב "וישובו העירה׳׳(בראשית מד,יג), ורש״י מעיר במקום מדוע נכתב על מצרים ׳העירה׳ שהוא ביטוי למקום קטן, הלא היא היתה עיר המלכות של מעצמה אדירה. ומסביר רש׳׳י שכל הכרך הגדול הזה היה בעיניהם כעיר קטנה שהם יכולים לחסל בקלות רבה. נמצא שבני יעקב היו גיבורי חיל מאוד מאוד, ולכן באמת יעקב אבינו לא חשש כלל מעשיו והגיבורים שלו.

אלא שרצה לבטוח בה׳ יתברך לבדו, ולא לסמוך על כוחותיו וכוחות בניו. ולכן הכנים עצמו לתחושה טבעית של חשש ופחד, כדי שיוכל לבטוח בה׳ באמת ולהישען עליו. והיינו שעורר עצמו להכיר שלא לגיבורים המלחמה, כדי שלא יסמוך על עצמו.
והיינו שעזב כל הישענות אחרת, עד שהגיע לידי יראה, ואז התעורר ונשען ובטח בה׳. והיראה היתה אמצעי להגיע לביטחון האמיתי, שכן אין ביטחון אמיתי אלא בשעה שהאדם נשען על ה׳ ולא על דבר אחר. ויעקב שבטח בכוחותיו וכוחות בניו, היה צריך כביכול להזניח את עצמו וכוחותיו, וזאת בהבאת עצמו למצב של יראה, וממנו היה יכול להתעצם במידת הביטחון.

וזו כוונת חז׳׳ל (תנחומא חוקת כה) שכך דרכם של חסידים שלמרות שיש להם הבטחה אינם חדלים מלהיות יראים.

שפת אמת (בראשית וישלח תרמ״ד): ״במדרש (בראשית רבה עו,ה) ׳הבחור שבאבות ושבנביאים הבטיחן הקב׳׳ה ונתייראו׳ וכו'. שמעתי מפי מורי זקני ז״ל להפליא בשבח עניין זה שעל ידי שהבין יעקב אבינו כי על פי דרכו הוא בסכנה והגם שבוודאי היה בטוח בהבטחת הקב״׳ה, אבל לא נעשה בו שינוי על ידי הבטחה והוא עשה את שלו להתפלל בעת צרה עד כאן דבריו ז״ל׳׳.

רצונו לומר שהקב״ה הבטיח ליעקב שיעזרהו, ואולם יעקב עצמו לא שינה את מעשיו בגין ההבטחה, אלא כשהיה בסכנה עמד והתפלל, ולא חשב שאין צורך להתפלל כי יש הבטחה. ומכאן מסיק השפת אמת דבר גדול בעבודת ה׳, שאין הקב״ה מבטיח אלא למי שיודע שלא יפסיק להתפלל ולעשות את שלו, כך שההבטחה לא תגרום לו להתעצל בעבודת ה׳. וזו לשונו:
״ונראה שאין מבטיחין משמים רק לאיש אשר אלה לו, שלזה נקרא בחיר ה׳ כמו שכתוב ׳יעקב בחר לו׳ (תהילים קלה ד). ואם היה נחסר זו התפילה על ידי ההבטחה, לא היו מבטיחין לו. וזה גם כן נכלל ברמז המדרש (שם) ׳אין אומרים אל תירא אלא למי שמתיירא׳. פירוש שיהיה נשאר בהיראה. וביאור העניין כי בוודאי כל הצרות הבאים בעולם הם דברים שצריכים תיקון״.
השפת אמת מבאר את הטעם לכך, והוא מפני שבאמת תפילתו של האדם והשתדלותו הן הפועלות ומקדמות ממש את ההבטחה, ולא נאמר שאם ה׳ הבטיח - אז הוא יקיים לבדו, אלא כל השפע הא־להי מתגלה דווקא מתוך השתדלותו ופעולתו של האדם, ואם האדם לא ישתדל הרי כביכול השפע לא יוכל להתגלות. וממילא, רק למי שבטוח שלא יחדל מעבודתו, רק לו מגלים את הקץ וההבטחות, מה שאין כן מי שמתרשל בעבודתו, הנה לא מגלים לו זאת כדי שלא יצטנן בעבודתו, שכן עבודתו נצרכת מאוד בעבור מימוש ההבטחה. וזו לשון השפת אמת:
״כעניין שכתוב ׳המשתף שם שמים בצרתו׳ וכו' (ברכות סג.). והצדיק שהקב״ה מצא לבבו נאמן מגלה לו כל הישועה ואף על פי כן הוא עומד בתפילה. וכעניין זה מה שנגלה הקץ ליעקב אבינו עליו השלום ולא עלתה בידו לגלות לבניו כי רק הוא היה יכול להיות בגלות אף שידע הקץ כי ימי הגלות מצרים התחילו מיצחק. אבל לא כל אדם יכול לקיים שניהם ולכן לא נגלה הקץ רק אליו. והכלל כי רק הבחור שבאבות ושבנביאים קיימו ב׳ עניינים אלו כאחד. וכמו כן בכלל ישראל נמצא דבר זה כמו שכתוב בימי מרדכי, שהגם שהאמינו כי בני ישראל בלתי אפשרות שיהיו נאבדים מן העולם, עם כל זה עמדו בתפילה וצעקה בעת צרה. וכן בפרט האדם כפי מה שמוכן לאמונה זו ניתן לו התחזקות משמים. כעניין שנאמר ׳לא ימנע טוב להלכים בתמים׳ (תהילים פד,יב). וזה תלוי בעבודה לשמו יתברך ולא לגרמיהו. ולכן ביעקב דכתיב ״בחר לו׳ וכו׳ ישראל לסגלתו׳ (תהילים קלה,ד) ואמרו חז״ל (דברים רבה א,ו) כשם שאישה מסגלת לבעלה כן בני ישראל מסגלין מעשים טובים לה׳ יתברך ועושין מעשיהם לשמו יתברך בין בטובו בין בעאקו (בצער)״.

חנוכה - התלבשות הא-להות בעשיה האנושית:

זה ממש בחינת חנוכה, שבחיצוניות נראה שהמכבים לחמו ופעלו, אבל בפנימיות התנהלה המלחמה ממש ברוח ה׳ אשר עלינו, ושפע הדכורא היה בכוח אדיר בנשמת החשמונאים ועשה ניסים ונפלאות נסתרים מולבשים בדרכי הטבע. שכן הם השתמשו בדרכי הטבע ובחכמת המלחמה כנודע, בתחכומים רבים ובהשתדלות רבה, אלא שבפנימיות היה הכל שפע עליון משמיא.

כי ישראל עושה חיל, וכוחו גדול, ואף בלבושי הטבע הנה ישראל הם עם חכם ונבון יותר מכל אומות העולם, וצבא ישראל צבאות ה׳ הוא, ונועדנו להיות המתקדמים בכל התחומים, כי סוד הטבע הוא באור השכינה, ולא יעלה על הדעת שאומות העולם, השותים מתמצית השפע של ארץ ישראל, יהיו מפותחים יותר בדרך הטבע מישראל עם קרובו, שהם הם מקורות השפע לבחינת הטבע וההוויה החומרית כולה.

זו הסיבה שאומרים הלל שלם דווקא בשמונת ימי החנוכה ולא בפסח, שכן כתוב בספרים הקדושים שסוד ההלל הוא המלכות (פרדס רימונים שער כג, וכנודע ש'הלל׳ גמטריא שם אדנות), וכשההלל אינו שלם זה מעיד שהמלכות עצמה עדיין קטנה, אלא שקיבלה סיוע מלעילא, וזו בחינת מצרים, שהיה נס בלי טבע. ואילו הלל גמור הוא סוד המלכות כשהיא מלאה.

והוא סוד נס נסתר שמלובש בדרכי הטבע, והוא סוד התלבשות הדכורא במלכות, שהיא שותפה ופועלת למען ה׳, וזה עליון לעילא לעילא מנס גלוי (ראה פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ז).

ולכן כל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים (ירושלמי תענית פרק ב הלכה יב). והיינו שלעתיד לבוא תתעלה המלכות לעילא, ולא תהיה חסרה כלל, ואזי כל מה שהיה מצד הדכורא לבדו, שהם כל המועדים שהיו פעולה לעילא בלי הנוקבא - יתבטל, כי כבר לא יהיה שייכות למצב שבו הנוקבא לא תלביש את הדכורא, ולא יהיה חג שמעורר שפע הדכורא לבדו. אלא יהיה ייחוד שלם בלי הפסק כלל ולא יהיה הדכורא משפיע לבדו, ולכן כל המועדים יתבטלו. חוץ מחנוכה ופורים שהם חגים שבאו דווקא מתוך התלבשות בנוקבא כנודע, שנעשה הנס על ירי החשמונאים ועל ירי מרדכי ואסתר, שהוא נס מלובש בדרכי הטבע, והיינו בייחוד הדכורא והנוקבא יחדיו ממש.

כדברי הרמח״ל (דעת תבונות קנח): ״והנה הקב׳'ה מחלק מעצם הנהגתו לכנסת ישראל, להיותה שותפת עמו בהשלמת הבריאה, שיהיה הוא יתברך מתקן מצד אחד, והיא מצד אחר, ומיניה ומינה יסתיים התיקון השלם. ובבחינה זאת אמרו ז״״ל במדרש, ״יונתי תמתי - תאומתי״. ומצינו בכתוב עניין התחבר ההשפעה והקבלה להשלמת הנמצאות, שאמר (ישעיהו מח,יג) ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו״, שהשמים משפיעים והארץ מקבלת, ואף על פי כן שניהם שקולים, זה כזה, מצד השתלם המציאות מבין שניהם".

בדורנו:

זה ממש לדורנו, שקמנו לתחיית עולם מתוך בתי הקברות של הגלות, והגענו חזרה לארץ ישראל ישתבח שמו, והוא הביאנו והוא רוממנו והוא הצילנו במלחמת ששת הימים ובכל המלחמות שהיו בארץ ישראל, שאין עוד מלבדו. אלא שהיה הדבר מלובש בלבושי המלכות והנוקבא, שהיא כוחם של ישראל, בפעולת אנשי הצבא והשתדלותם, שכן סוד הגאולה השלמה הוא דווקא בייחוד קודשא בריך הוא ושכיגתיה יחדיו, בסוד נס נסתר, והתלבשות הא־להות בתוך דרכי הטבע ממש[2].

יוסף והיסוד – שלמות היחוד:

בחינת היסוד הוא עניין התלבשות השפע של הדכורא בתור הנוקבא, והוא נסתר בתוך הנוקבא ולא מתגלה בחוץ, והנה זה ממש בחינת יוסף הצדיק.

אנו רואים שיוסף מלא עשייה והשתדלות רבה, ומצליח מאוד אצל פוטיפר ובבית הסוהר, ובפרשת מקץ אנו רואים אותו עושה ופועל רבות מאוד אצל פרעה.
ונראה לכאורה שכל יוסף מלובש בתוך הטבע והעשייה שבעולם הזה.

אלא שהכתוב מורה לנו מפורשות שכל מה שהוא עושה ה׳ מצליח בידו, ותהי ברכת ה׳ עליו בבית ובשדה.

כאן אנו רואים ממש את החיבור השלם בין השפע הא־להי ובין ההשתדלות המעשית.

שאנו רואים שיוסף פועל בחכמה עמוקה מאוד בדרכי הטבע, שאין נמצא כמוהו איש נבון וחכם ומלא תבונה להתנהל נכון בתוך דרכי הטבע, והוא ממש כוח הנוקבא, סוד המלכות, שהיא הפעולה בדרכי הטבע. והיה יוסף מלא ממנה, שכן היסוד מלובש במלכות ונסתר בה, והיינו שפועל דווקא מתוך התלבשות בטבע, והנוקבא מלאה כוחות עשייה, והוא חכמתו ופקחותו בניהול המדינה והעולם כולו כמו שרואים בפרשה.

ומצד שני, הכל נובע מהשורש הפנימי שהוא ברכת ה׳, והוא השפע של הדכורא, שהוא שם שמים השגור בפיו, והוא עניין היסוד, שהוא אור הדכורא שמלובש בנוקבא שהתגלה בבירור בכוחו של יוסף הצדיק, שהיה מלא ברכת ה׳ בתוך לבושי הטבע.

ולא בכדי חל חג החנוכה בפרשות אלו, שכן יוסף והחשמונאים הם ממש אותה בחינה של התלבשות שפע הדכורא בתוך הנוקבא, שהנה גם בחינת הוד שהוא בחינת חנוכה כנודע (שער הכוונות דרושי חנוכה), היא כמו היסוד שהוא התלבשות השפע העליון בתוך הנוקבא, שבחינת נצח-הוד-יסוד הם שורשי הופעת הדכורא בתוך הנוקבא כנודע.

אם כן, כל עניינו של יוסף שהוא בחינת היסוד הוא ממש סוד נס נסתר, שהיה מצליח מאוד בעולם הזה, אלא שהכל היה ממש סוד נס. עד שאפילו המצרים ראו שברכת ה׳ עליו ולא חשבו שהדבר טבעי לגמרי, עד שאמר פרעה - ״הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו״ (בראשית מא,לח). והיינו מפני שהיה בחינת היסוד בשלמות, שהיה מצד אחד מלובש בתוך הטבע ופועל באמצעותו ממש, ומצד שני ניכר בבירור שהדבר בא מכוח שפע הדכורא ממש, בסוד ברכת ה׳ עליו.

כשהחיבור עדיין אינו שלם ממש אפשר לטעות ולחשוב שהדבר נעשה מכוח הטבע בלי כוח א־להי.

זה מה שבדורנו יש שחשבו שרק מכוח צה״ל ניצחנו במלחמת ששת הימים, ויש שחשבו שאין ה׳ שותף בנס זה, וזאת מפני שהייחוד השלם לא ניכר, ולכן יש שטעו לומר שהכל טבע, ובאמת היה הדבר מכוח א־להי עליון שסייע לעמו ונחלתו והצילם מיד צר, כימים ההם בזמן הזה.

אז למה יוסף הצדיק נענש? כי הוא היה צריך לעשות השתדלות מעצמו לא לבטוח בגוי! לא לפנות לעמים אחרים כדי שיעזרו לנו (כל פעם שעשינו את זה בתנ"ך אכלנו אותה) תשתדל בדברים של קדושה ושל יהדות ובביטחון ותפילה לה'! במיוחד שהוא פגם ככה במידת היסוד שתקבל שפע ממקום זר...

ביטחון והשתדלות:

אין סתירה בין ביטחון להשתדלות כי הם בחינת נשמה וגוף, השפע הא-להי שהוא בחינת הביטחון צריך להתגלות דווקא מתוך עשייה אנושית ולא מחוץ אליה, וצריך להתלבש בה ממש, בסוד התלבשות הא־להות בתוך דרכי הטבע, שהוא סוד ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

בדרגה הראשונה כל העשייה בעולם הזה היא בחינת חול בלי קדושה. והיינו שרק מצוות ומעשים טובים הם קודש, ואילו שאר המעשים הם בחינת חול.

בדרגה זו יש הבדל בין מצוות ובין ענייני חול. והיינו שבמצוות צריך האדם להשתדל מאוד מאוד ולא יצמצם את השתדלותו כלל לבטוח בה/ אלא ירדוף אחר המצוות בכל כוחו ובכל מרצו, כאילו אין ביטחון כלל, מפני שהמצוות הן סוד הנוקבא ומעשה התחתונים דווקא, וחלילה להתרשל בהן ולהשליך אותן על ה/ שכן קיומן מוטל דווקא עלינו ממש. וכמו כן לא יבטח בה׳ שהוא יתברך יתקן את המידות שלו, אלא יעבוד בכל כוחותיו על מידותיו ולא יאמר שזו השתדלות וצריך לבטוח בה/ אלא זו ממש עבודת האדם בעולם הזה, להיות פועל בעצמו ומגלה את הא־להות בקרבו.

כל זה דווקא במעשה המצוות ממש, ואולם בכל ענייני החולין נאמר ״הווי ממעט בעסק ועסוק בתורה״ (אבות פרק ד משנה י), והיינו שמפני שעסקים הם חול, צריך לתלות ביטחונו בה׳ ככל שיוכל ולעסוק בתורה.

דרגה עליונה מכך היא דרגת הצדיקים והחסידים שזוכים להתעלות לעילא ולהכיר איך כל פעולות האדם בעולם הזה מושרשות בתיקונים עליונים ממש, בסוד הבירורים שמברר בעולם הזה בכל דבר שעושה, שעולים לתיקון העולם ולגילוי אורות עליונים. והוא סוד עליון שגלוי לקדושי עליון שיודעים את ערך המלאכה והעשייה בעולם הזה, שגם היא יכולה לעלות לסוד עבודת קודש עליונה.

רמח״ל (שערי רמח״ל עמ׳ לד): ״יתרה הקבלה, כי הנה לפי דרכה המעשים עצמם חוזרים להיות טובים ותיקונים עליונים. והיינו כי כן הכין הרצון העליון ־ שיהיו דברי העולם הזה מתקדשים על ידי מה שהאדם משתמש מהם לצורכו והנאתו. והיינו כי דברי השמים הם כולם מקודשים, וסוף העולם להיות כולו מקודש, הארץ וכל אשר בה כמו השמים וכל אשר בהם. וכל עניין זה מסרו ביד האדם, והוא סוד ׳השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם׳ (תהילים קטו,ט), כי השמים הוא הכינם בכל שלמותם, אך הארץ מסרה לבני אדם שהם יתקנוה.

והיינו כי ניתן הכוח לאדם שיהיה הוא ממשיך כוח השכינה ואורה למטה על ידי נשמתו, ונתן כל דברי העולם לשימושו, שעל ידי זה נתקנים גם הם, וכוח הקדושה שהמשיך, מתפשט גם עליהם. אלא שצריך לדעת הדרכים איך להשתמש מן העולם, כדי שיהיה תיקון התשמיש ההוא, ולא קלקול ח״ו. כי צריך לפרוש מן ההנאות בימי החול, כי אין ריבוי התשמיש ההוא מתקן, אלא מקלקל, מפני הדרכים שכבר חקק הרצון העליון לזה. וכן צריך ליזהר בכל החומרות והדקדוקים, כי זולת זה הנה הסטרא אחרא מתערבת ח״ו באמצע, ונמצא מקלקל ולא מתקן, וכמבואר במקומו. כי העניין הזה צריך ביאור רחב, ואין כאן מקומו. אך כשנעשה המעשה בדרך הראוי, נמצא הוא עצמו תיקון. וזה הוא דבר כולל בכל דברי העולם והטבע. וצריך לדעת הדברים בפרטיות, כדי ללכת הכל בדרך זה, ואז ימצא האדם במעשיו כמלאך צ־באות ממש.

נמצאת חכמת האמת מפרשת עניין הקדושה והשראת א־לוה ברוך הוא על בריותיו, והידבקו בהם. והוא עניין ׳מלאה הארץ קניניך' (תהילים קד כד) שזכרתי למעלה. כי העיקר מה שהקב״ה רוצה בעולמו הוא זה ־ להיות כל ענייני העולם תיקונים ממש וענייני קדושה״.

לאור זאת נבין, שבמדרגה עצומה של צדיקים עליונים אלו, גם העשייה החומרית היא כמו קודשי שמים ממש, וממילא אצלם כל פעולה היא בבחינת מצווה וגילוי א־להות, וממילא יוחל עליהם הכלל שראינו במצוות, שכמו שבמצוות אין מקום לסמוך על ה׳ שהוא יעשה, אלא יש להשתדל בכל הכוח כדי לגלות את כוח הנוקבא בתחתונים ־ הנה גם בכל העשיות הללו, הצדיקים העליונים מאירים אותן כמו אור המצוות, ולכן אינם ממעטים בהשתדלות בהן, כי הן כמו מצוות שמגלות את אור הנוקבא ביחד עם אור הדכורא. וכך, הן במצוות והן בעשייה ובמלאכות הנה מצד אחד הצדיק משתדל ועושה, ומצד שני יודע שהכל בא מלעילא, כי מעשי ידי ה', הם כוננה עלינו, לכונן ולהשלים ולהאיר מעשינו שיאירו ויתקנו ויעשו פרי למעלה, והדברים עמוקים.

ונמצאנו למדים שכל הסתירה בין ביטחון להשתדלות אינה קיימת בדברי מצווה, אלא אדרבא, בהם האדם צריך להשתדל וכל בריאתו בעולם שנברא בבחירה חופשית נועדה דווקא לכך, שיעשה וישתדל ויפעל בהם.

לאור זאת נבין מדוע ה׳ מבטיח דווקא לצדיקים שיודע שלא יתרשלו מעשייתם. והיינו שצדיקים שזכו להכיר את התגלות הא־להות מתוך העשייה בעולם הזה ממש, עד שהם מבינים היטב שגם אם ה׳ הבטיח צריך לפעול ממש גם מלתתא, שכן זו מהות הבריאה שיתגלה אור הא־להות מתוך מעשה האדם ־ הנה הם דווקא לא יתרשלו כלל בעשייתם אפילו כשה׳ יבטיחם, ואדרבא ־ יתאמצו יותר ויותר, שכן אם ה׳ הבטיח, הרי בוודאי הדבר צריך להתגלות, ויש כוח א־להי גדול שמבקש להתגלות, אחרת לא היתה הבטחה, וממילא הם נרתמים לפעול עם א־ל בכל כוחם ומרצם לגלות אורו בעולם.

כי הם יודעים שהדבר צריך להתגלות דווקא מתוך התלבשות בעולם הזה. והיינו שהם מכירים את סוד ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שאור ה׳ מתגלה דווקא מתוך המלכות והיינו מתוך העשייה האנושית.

והם הם אוהבי ה׳ וחושבי שמו, שמזכירים את ה׳ ואינם דמים ופועלים במרץ לקרב את הגאולה ולייחד הדודים יחדיו בחיבורא חדא, ואינם שקטים אף שנשבע ה׳ שיגאלנו, הנה צריכים אנו לפעול מאוד מאוד בדבר זה בכל כוחנו ומרצנו ממש, לתבוע את גאולתנו ופדות נפשנו שיאיר אור הייחוד השלם, ויתגלה ברוממותו עלינו ויבנה בית חיינו ויטהר מקדשנו, ונשיר לפניו שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו.

והנה נוסיף ונאמר, שברוך ה׳ זכינו לניסים גדולים בדור האחרון, ומצפים אנו עוד לניסים גדולים ולישועה עצומה, וידוע הדבר שהפיוט מעוז צור ישועתי נכתב בגלות, והוא מתאר את הישועות הגדולות שהיו לישראל עד אותה התקופה. והנה חג זה צריכים להלל ולהודות לה׳ יתברך על כל הטוב שגמלנו, ובוודאי צריכים אנו להודות לה׳ על הניסים שבכל יום, וגם על ניסי ההצלה של כלל עם ישראל בדור האחרון.

והנה האיר ה׳ לנו להוסיף ולהודות לה׳ בבית נוסף בפיוט זה (ובתה״מ נבקש בל״נ רשות המחבר), המדבר בניסים שצריכים אנו להוסיף ולהודות לה׳ על מאורעות התקופה הגדולה של קיבוץ הגלויות ושיבת העם לארצו, וכך מילות הבית:

"מחרבות אפר קדושים, הקמתנו בעז ותחנונים,
ישראל ככפיר בין העמים, אל עיר מקדש באו גאולים.
דודי לרעיתך פנה, ולעמך קנא תקנא
יחד לב טהר מקדש, ממרומיך חומת אש תֻקדָש".



[1] חי בסביבות ה'ק"ם, (1380 – ה'ר"ד, 1444) היה רב ופילוסוף יהודי שהתגורר בספרד. מחשובי הפילוסופים היהודים, תלמידו של רבי חסדאי קרשקש, כיהן ברבנות בערים שונות באראגון ובקסטיליה.

[2] והנה נצין שחלילה אין לזלזל בגבורת אנשי המלחמה ובחירוף נפשם בהגנה על עם ישראל, ומגלגלים זכות על ידי זכאי, ויש להישמר מאוד, שלא חלילה לבטל ולזלזל בדבר זה. ואף שיש בקרב מחנה ישראל דעות רעות וכפרניות, המנותקות מטובתו של הקב״ה ומייחסות את כל ההצלחה לבני אדם, הנה יש להורות וללמדם דעת, שמקור הכל הוא ה׳ יתברך. אך ידע האדם המאמין להעמיק בדעתו ולהיות בורר אוכל מפסולת, שיזרוק את הפסולת הכפרנית, הכופרת בטובתו יתברך, אך חלילה לא יפגע באוכל, שהוא עניין יקר וחשוב, שישראל עושים חיל ומתגברים בחירוף נפש על מצוות ישוב הארץ ומיגור האויבים ממנה, שהיא מצווה מהתורה. ואף גם זאת, שהשלילה המוחלטת של מעשי הצבא גורמת להעמיק את הויכוח, ואוטמת את אוזני האחים שאינם יודעים את ה״. וכללו של דבר, ישים האדם על נפשו, שלא מפני ויכוח זה יגיע האדם שלא להביט נבונה על מעשיהם של ישראל וזכותם ושותפותם, וכימי קדם שהיו ישראל עורכים מלחמה, כדוד ויפתח ושמשון, וכימי המכבים, הנה כן הוא דרכם של ישראל, ללמד בני יהודה קשת, והוא מצווה ממצוות התורה, ״והורשתם אותה וישבתם בה״, וציוונו ה׳ לערוך מלחמה בכל אויבינו ולרשת את ארצנו. אלא שצריך שיהיה הדבר מתוקן ומקודש, ״והיה מחניך קדוש״, להיות כדוד המלך שהודה ואמר ״כי בך ארוץ גדוד ובא-להי אדלג שור״. ובוודאי שיש עוד הרבה מה לתקן ולשפר, וחושך ואור משמשים בערבוביא גדולה. אך דרך התיקון איננה בהתכחשות אל הטוב הקיים, אלא בחיזוקו ובסילוק קליפות הרע שסובבות אותו.