יום ראשון, 1 בנובמבר 2015

פרשת וירא - יצחק והגאולה

יצחק והגאולה


שם פלאי ומיוחד לאבינו יצחק[1]. מדוע הוא נקרא כך? מה מהותו של הצחוק ומה חשיבותו, ומה אנו יכולים ללמוד מכך על קיומנו כעם בכלל, ועל עבודת ה' האישית של כל אחד ואחת מאתנו בפרט?

תגובתו של אברהם על הבשורה כי שרה תלד לו בן היא – "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד".

צחוקו של אברהם הוא כ"כ מהותי עד כדי כך שה' מצווה אותו לקרוא לילד בשם זה – "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק".

רש"י (שם), ע"פ אונקלוס שתרגם 'וחדי', ביאר שצחוקו של אברהם היה צחוק של שמחה.

אולם, הרמב"ן (שם) מבחין יותר את השמחה המיוחדת שיש בצחוק: "ולפי דעתי שהכונה בלשון הזה, כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה (להלן כא ו) שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ-לֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי. כענין אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (תהלים קכו ב). וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה שמח ומלא שחוק פיו, ויאמר בלבו - ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד, הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד - ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה".

הצחוק הוא על 'ענין נפלא מאוד'. התרחשות שהיא לא רגילה, לא טבעית, כנגד סדרי החיים הקבועים, וממילא מעוררת צחוק.

ואמנם, כך אירע לאחר לידתו, "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ-לֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי". בלשוננו כיום - כולם 'התגלגלו מצחוק' על מה שעשה ה'...

שני תלמידים רצו לנסוע לרבם 'החוזה מלובלין' אבל לא היה להם כסף לנסיעה, אמרו אחד לשני בא נתחפש לאדמו"ר ומשמש נשיג את הכסף לנסיעה ונלך..
בא אליהם אדם ששנים לא זכה לבן, והיה אצל כל האדמו"רים, ראה אותם, לקח 10 זלוטים ונכנס וביקש שיברכהו לבן זכר.. אמר לו הרמאי 'כעת חיה' שנה הבאה ברית בע"ה...
שנה לאחר מכן שוב נסעו הרמאים לחוזה ורואים שם בתור את אותו בחור שלקחו ממנו כסף, והרגישו רע מאד על כך, פתאום הוא פונה אליהם מרוב הבושה הם ברחו והוא רודף אחריהם, הוא צועק אליהם "תודה תודה" עכשיו היה הברית!
הם נעמדו.. אמרו לו אנחנו מתנצלים אבל אנחנו סתם רמאים...
נכנסו יחד לחוזה ושאלו אותו על כך, איך יכול להיות שדווקא תפילתם נענתה?
ענה החוזה - כשכל הצדיקים התפללו, כל המקטרגים בשמיים לא נתנו לתפילות לעבור...
אבל כששניהם ברכו, כל המלאכים בשמיים תפסו את הבטן מרוב צחוק.. וכך התפילה עברה...

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ".

רש"י מבחין בין צחוקו של אברהם, שהיה צחוק של שמחה, לבין צחוקה של שרה שביטא חוסר אמונה.

אבל אפשר 'ללמד זכות' (בצדק) על שרה – אברהם שמע את הבשורה ישירות מה', ואילו היא שמעה זאת (מבחינתה) משלושה ישמעאלים, אורחים שבאו מן הדרך (חזקוני שם).
מבחינתה זו היתה בדיחה...

בכל מקרה, יש מכנה משותף בין שתי התגובות – מדובר כאן בדבר לא סביר, לא הגיוני, מצחיק.

הדגשת ה' – " לֹא כִּי צָחָקְתְּ", לא באה להוכיח ולנזוף בשרה כלל וכלל, אלא לומר לה – אכן מדובר באירוע מצחיק ומופלא, אך הוא יקרה גם יקרה.

הרש"ר הירש (בראשית יז,יז): "ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת: תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו - הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות.
אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי - אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן, אם מאמינים ברצונו החפשי הכל - יכול של הא-ל החפשי הפועל בחירות ומתערב בכח בהליכות עולמו.
היה צורך, שאבותינו ידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד.
משום כך המתין הקדוש ברוך הוא לגיל "המגוחך" של אבות האומה.
משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו - רק משכלתה כל תקווה אנושית.
שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע א-להים בקרב האנושות. מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה. ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת בא-ל.
הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה - הוא עדות על דרכו האלהית. אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה".

עם ישראל הוא עם 'מצחיק', במובן שהוא אינו נכנס למסגרות העולם הזה, שקיומו אינו מובן ע"פ דרכי הטבע, ודווקא לכן ניכר בו טביעת האצבע הא-להית.

כל המתבונן בהיסטוריה של עם ישראל, כיצד התמודדנו מול כוחות אדירים, פיזיים ורוחניים, ויכול יכולנו להם. ובייחוד, נוכח הדורות האחרונים, עת חזרנו לארץ ישראל, כפי שבישרו לנו הנביאים לפני אלפי שנים, לא יכול שלא לשחוק. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה".


סיון רהב מאיר: ביום שלישי בבוקר התעוררתי בניו יורק, כשבישראל כבר צהריים. הסתכלתי בטלפון וגיליתי מטח. לא מטח טילים, מטח בדיחות. זה מדהים: הדבר הראשון שראיתי בכל הקבוצות והעדכונים היה רצף של בדיחות על המצב. "למכירה: שלושה סנדביצ'ים במצב מצוין, כחדשים", או: "אם במילא אין לימודים וכבר יום שלישי, אולי נעשה היום בחירות?". לקח לי כמה שניות להבין שבאותו בוקר החלה התקפת טילים רצינית מעזה (אגב, בהמשך הגיעה גם התקפת הצחוק של הכתב תמיר סטיינמן).

ההומור, הצחוק, החיוך, הם כלי נשק יהודי עתיק. זו יכולת להסתכל על המציאות בפרופורציה נכונה. פרשת השבוע מלאה בצחוק: אברהם ושרה צוחקים כשהם שומעים שבגיל מבוגר עומד להיוולד להם ילד, ולבסוף גם קוראים לו – יצחק. הגישה השמחה, המחייכת והמאמינה הזו היא שהביאה אותנו עד הלום.


הרב שלמה קוק (סבא של בעלי) מסביר את הפרשה, וכותב שעלינו לצחוק צחוק אמיתי, אל מול הצחוק המרושע של אויבינו. נדמה לי שזאת אחת הפרשנויות העמוקות למה שמתרחש במזרח התיכון: "צחוקם של הצדיקים מתקן את צחוקם המזויף של הרשעים. העולם שואף לצחוק כשר ואמיתי. על עם ישראל להשתיק את צחוקו הפרוע של ישמעאל, צחוק שהורס את יסודות העולם, ולחנך את האנושות לצחוק של מאמינים וטהורים, עד ליום שעליו נאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ – הָיִינוּ שְׂמֵחִים".


אבל, יש גם את הצחוק של אלו שאינם מאמינים, ואף לועגים ומגחכים. של אלו שרואים יהודי המקיים מצוות ה' בעולם, ומלגלגים לו על אמונתו הנאיבית והתמימה, שאינה מתיישבת עם 'חוקי החיים'.

הרש"ר הירש מדגיש שכבר בלידת יצחק 'קיבלנו חיסון' לעמוד כנגד הלעג הזה, "אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה".

נקודה זאת קשורה גם במידותיו של יצחק – יראה וגבורה, כיצד?

תשובת הדבר - אדם ירא ה' עושה רצון קונו בגבורה, למרות כל הסובבים אותו, המגחכים ולועגים לו.

רמ"א (הראשון!): "שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז,ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-להים... כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג,כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב), ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת".

יכולת העמידה כנגד הצחוק שבא מסביב הוא באותה מטבע ממש - לצחוק.

מה שעוזר זה האמונה והידיעה שלעתיד לבוא הוא הוא שיצחק, עליהם. וכמאמר העולם – צוחק מי שצוחק אחרון.

הרב קוק (עולת ראיה חלק ב' עמ' ד'): "טהורי לב יראו את ר' עקיבא בגדלו. את ר' עקיבא המשחק כשרואה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק ניצב כהווה, את ר' עקיבא המלא צהלה לקול המונה של רומי, מפני שהאהבה האלוקית הנובעת מעומק חוכמת ליבו הנפלאה הורתהו עד כדי מלא ציור חי, כי רומי ואליליה כליל תחלוף ואור ציון לעד יזרח. האהבה בתענוגים למחזה העתיד הודאי מלאה כ"כ את לבבו הטהור, עד כדי לא היניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההווה המרעד, שהכירו רק כעב קל על פני החמה הברה בשחקים".

לא לקחת את העולם הזה (בחיצוניותו) 'ברצינות' גדולה מידי, שיכולה ועלולה לייאש ולהעציב.

אנשי פאנפילוב: "הצחוק הוא הדבר הרציני ביותר בחזית".

לא בכדי מסופר על רבא שקודם הלימוד היה פותח בבדיחה (שבת ל:): "כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא".

הזוהר הקדוש (ג מז:): "אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא לא הוי חכמתא שכיח בעלמא, והיינו דרב המנונא סבא כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה (וע"ע אוה"ק א' עמ' עח').

השם יצחק, בלשון עתיד דווקא, מבטא את האמונה שכל הקשיים והתמודדויות ייעלמו כאינם, ויהפכו לצחוק.

כפי ששמעתי מהרב יצחק גינזבורג, על לשון הפסוק - פַחַד יִצְחָק, שכל הפחדים יהפכו לעתיד לבוא לצחוק - "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו יב,א).

בשביל לצחוק צריך אמונה גדולה.

רמב"ן: "וראוי לה שתאמין, או שתאמר אמן כן יעשה ה'".

גמ' (סוטה מח:): "דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב כי מי בז, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה".

רש"י: "קטנות – קטנות אמנה". 

מאמרי הראי"ה (483): "ח"ו לומר שצדיקים הם קטני אמנה, אבל לצערנו דוקא על החזון של ישועת ישראל בשיבת שבותם לארצנו הקדושה... אמונה זו לדאבון לבבנו היתה מצומצמת דוקא... אצל החלק הרחב של כשרי ישראל...".

גם אם הגאולה נראית לנו נגד הטבע וברור לנו שאי אפשר לשכנע את הגויים, ורבים אומרים איך אפשר לבנות את המקדש בהר הבית בימינו... מה יאמרו הגויים... אנו צריכים להגיד - אמן כן יאמר האל!





[1] הרב יאיר פרנק, עמונה (עם תוספת קלה ועריכה).

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: