יום שני, 23 בנובמבר 2015

פרשת ויצא - וויתור עוצמתי

וויתור עוצמתי


בפרשתנו מסופר, כי כשפנה לבן, אבי רחל, ושאלו למשכורתו תמורת העבודה שיעבוד בביתו, השיב יעקב בלא היסוס: ״אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה״ (כט,יח).

שבע שנים היה המחיר שמוכן היה יעקב להקריב מחייו למען הקים לבסוף יחד עם רחל בית משותף. היו אלו שבע שנות צפייה דרוכה לרחל, ושבע שנות עבודה מפרכת ליעקב. אולם בעוד שעל יעקב עברו שנים אלו בנקל ובמהירות, כנאמר ״ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה״, על רחל, העיב ענן הדאגה, החרדה ואי הוודאות במשך כל השנים האלו, והן התארכו והתארכו.

מדרש תנחומא (ויצא ו): ״ראתה סבלונותיה ביד אחותה - ושתקה״.

ככל חתן הגון, נהג גם יעקב לשלוח למיועדת להיות אשתו - מתנות ('סבלונות' בלשון המדרש). כמנהג אותם הימים, לא העניק אותם ישירות, כי אם שיגרם על ידי האב. אולם, אב נוכל זה, שכבר רקם את תוכנית החלפת הנשים בתום שבע השנים עוד בשעה שהבטיח את רחל ליעקב - העניק את מתנות יעקב ללאה.

ועיני רחל רואות וכלות. ולבה מבין, חרד ובוכה... ובכל זאת - שותקת.

לו היתה מגלה סוד זה ליעקב, לו היתה רומזת לו באחת מפגישותיהם, שמתנותיו אינן מגיעות לידיה - היתה משנה את התמונה כולה. אך, היא שתקה. בעצם שתיקתה חיזקה בפועל את מזימת האב, וסייעה בידו.

אבל זה עוד לא הכל, רחל עשתה עוד דבר מופלא:

בראשית (ל,יד-טו): "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ".

רחל צופה בראובן מגיע עם פרחים לאמו, ורחל מבקשת שגם היא תזכה לקבל מעט פרחים. התגובה המצופה מלאה, אחת מארבע האמהות היא רחמנות פשוטה על העקרה. היינו מצפים שהיא תתן לרחל את כל הדודאים. ההתנהגות התוקפנית של לאה, על פי פשטי הכתובים, מעמיד אותה באור לא סימפטי.

נוסף על כל אלה, ניתן להקשות על עצם הטענה. לאה טוענת שרחל לקחה לה את בעלה, האם לאה שכחה מי לקח ממי את יעקב?

במסכת מגילה (יג:) מובא המדרש שמדבר על כך שהיו ליעקב ולרחל סימנים מוסכמים שעל ידם יעקב יזהה שאכן רחל היא הנמצאת איתו, אולם בשלב מסויים רחל החליטה שלא לבייש את אחותה ומסרה לה את הסימנים. אם כן, לאה חייבת לרחל טובה על כך שהיא התחתנה עם יעקב בזכותה ולא להאשים אותה על מעשה שלא עשתה!

על פי מדרש זה עולות תמיהות נוספות על מעשיה של לאה. כיצד היא הסכימה לקבל את הסימנים מרחל ולקחת לה את יעקב? מדוע היא לא מחתה על כך אלא הסכימה להחלפה? הקב"ה נתן ללאה את שכרה על מעשה זה, יששכר. איך הקב"ה הסכים עם המעשה הזה ועוד נתן עליו שכר? כל הקושיות האלו מעוררות אותנו לחשוב ולהעמיק בדמותה של לאה אימנו, ולנסות להבין באמת איך יתכן שאחת מארבע האמהות התנהגה בצורה שכזו?

הרב נויגרשל מציע הסבר לסיפור שהתחולל בין רחל ולאה, ועל ידו מתורצות כל הקושיות. הסבר זה מסתדר עם פשט הכתובים, אך יש לציין שלא מסתדר עם כל המדרשים.

יעקב אבינו אוהב את רחל ועל כן מוכן לעבוד בשבילה שבע שנים. כל זאת לאחר שהוא כבר הכיר אותה על הבאר, ואף נשק לה. אף היא הכירה אותו ואת יכולתו על ידי גלילת האבן.

במהלך כל אותם שבע שנים נראה שהם דיברו פה ושם, תיקשרו בצורה זו או אחרת ויחדיו חיכו וציפו ליום חתונתם.

רחל מרגישה לא כל כך בסדר שהיא מתחתנת לפני אחותה הבכירה, ועל כן היא מצנעת ממנה עניין זה. רחל לא רצתה שלאה תפגע, וחששה שפרסום מוקדם של חתונתה יגרום ללאה רק צער נוסף.

בינתיים, יעקב ורחל חיו בחשש שלבן יחליף את רחל במישהי אחרת על כן, חיברו יעקב ורחל סימנים ביניהם, למנוע מלבן להחליף את רחל במישהי אחרת. אך כל זאת נעשה בחשאי על מנת לא לפגוע יתר על המידה באחות הגדולה.

אך כשהגיע ליל חתונתם של רחל ויעקב השתנו התוכניות מהקצה אל הקצה. ביום החתונה לבן ניגש ללאה ומודיע לה שהיא הולכת להתחתן היום עם רועה הצאן שעובד אצלם כבר שבע שנים. לאה נרגשת כולה, רצה אל אחותה הצעירה, רחל, ומבשרת לה על החתונה שהולכת להתקיים באותו ערב.

בשלב זה רחל יכלה לקרוע את מסך האשליות מעל פניה של לאה ולהעמידה במקומה, אך היא ברוב עוצמתה לא החוירה, אלא החליטה בליבה שהיא לא מביישת את אחותה גם במחיר שהיא זאת שתתחתן עם יעקב ולא היא, על כן היא מלמדת אותה את הסימנים שקיבלה מיעקב (דעת זקנים ובעלי התוס' – נדה חלה והדלקת הנר).

ברור שהיא לא מגלה לה שהסמנים נועדו אליה, לרחל.

המעשה הגדול הזה של רחל מסביר מדוע לאה לא התנגדה לכל העניין, מאחר והיא לא ידעה כלל על תוכניותיהם של רחל ויעקב.

לאחר שהתגלה הסיפור בבוקר, היינו מצפים שיעקב ירגז עליה, ויטען שהוא רצה את רחל ולא אותה, אולם על פי פשט הפסוקים העניינים התגלגלו בצורה אחרת - (כט,כה) "ויהי בבקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן...". לאחר שיעקב מגלה שהוא קיבל את לאה במקום רחל, הוא לא מעלה על דעתו שלאה עשתה זאת במזיד אלא מלין את תלונותיו על לבן.

פעם נוספת מתגלה איפוק מדהים, והפעם מאת יעקב. פעם נוספת נולדת אפשרות שלאה תגלה את העול שנעשה כאן, אך על מנת שלא להכלימה הוסתרו ממנה הדברים. נוצר מצב שבו לאה נשואה ליעקב כאשר היא בטוחה שאלו נשואים מתוכננים מראש, במטרה לשאת דווקא אותה.

לאחר שבוע של שבע ברכות, בו יעקב ולאה רצים מסעודה לסעודה מגיע סוף סוף הרגע שבו לאה מרגישה שהיא יכולה לנוח קצת. אולם, יעקב מודיעה לה שבדיוק היום יש להם חתונה שהם חייבים להגיע אליה, ולאה לא מבינה מי כבר הזמין אותם. היא מנסה להניא את יעקב מהחתונה הזאת אך משום מה הוא מתעקש על כך שהוא חייב ללכת לשם. אותה חתונה היא חתונתו שלו עם רחל, אחותה הצעירה של לאה.

כיצד מרגישה לאה כשהיא שומעת בשורה שכזו? מיד היא מתחילה לחשוד על קשרים נסתרים שהיא לא שמה לב אליהם בין יעקב לאחותה. מה שבטוח הוא שלאה אינה מרגישה טוב עם המעשה הזה.

נוסף על כל הסיפור של החתונה הנוספת מגלים לנו הפסוקים מה התרחש לאחר מכן (כט,ל-לא): "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת: וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה".

מפסוקים אלו ניתן להבין שאין הכוונה שלאה היתה שנואה ממש אלא שיעקב אהב יותר את רחל. אך על פי מה שסיפרנו עד כה מובנת המשמעות של העדפה זו. לאה מאוכזבת לא רק מכך שרחל נישאה גם כן ליעקב, אלא גם מכך שהיא לוקחת את כל היחס של יעקב. היא מבחינה בכך שהיחס של יעקב לרחל יותר טוב מאשר היחס אליה.

לאה מבטאת את הרגשתה בקריאת השמות לילדיה (בראשית כט, לב-לד): "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי".

ובתוך כל אווירת הנכאים הזאת מצידה של לאה, רואה רחל את ראובן מגיע עם דודאים לאמו. הדודאים הם שמסמלים את האהבה כפי שמתבטא בשיר השירים (ז,יג-יד): "נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ".

אותם דודאים נשלחים ללאה, האשה השנואה, על מנת לנחם אותה מעט. אולם, מצד שני עומדת רחל ומבקשת גם היא מעט מהדודאים. הבקשה של רחל פרטה על נימים מאוד רגישים אצל לאה, והיא פרשה זאת בתור חוצפה גדולה. לאה תמהה, כיצד רחל אחותה מבקשת מהדודאים שאמורים לנחם את לאה ממעשיה של רחל עצמה?

כאן יש נקודת מבחן גדולה נוספת. לרחל מגיעה הזדמנות נוספת לספר ללאה את הסיפור האמיתי שהיה, אך היא מתאפקת בצורה מדהימה ושותקת.

לא התאפקות רגעית, כי אם שנים של שתיקה! זה מסביר למה ה' מקשיב דוקא לה מאשר לאבות שגם הם עברו נסיונות קשים, כי היא עברה נסיון ממושך מאוד ולא נסיון רגעי כגון העקידה.

מעשה של וויתור מזעזע סופר על ידי הרב צבי הירש מייזליש (מחבר שו"ת מקדשי השם), שחווה את המקרה באופן אישי:

ערב ראש השנה תש״ה (1944 למנינם) במחנה ההשמדה באושוויץ, נלכדו 1400 ילדים על-ידי הגרמנים ימ״ש ונכלאו בצריף סגור. ידיעות מסתננות כי מחר אמורים הרוצחים להובילם אל המשרפות. ההורים מסתובבים סביב הצריף כארי בסוגר מחפשים לשווא דרך כיצד למלט את יקיריהם אך שום תקווה לא נראית באופק.
התזמון אינו מקרי. הגרמנים בוחרים דווקא בראש השנה כיום השמדת הילדים.
הם מבקשים לשבור את הגוף והרוח גם יחד.
נסער וכואב מתהלך במחנה הרב צבי הירש מייזליש. כך מתקדש לו ראש השנה.
אל הרב ניגש יהודי פשוט אבל ירא שמים ותמים-דרך, ובפיו שאלה: ״רבי, בני יחידי היקר לי יותר מבבת עיני נמצא שם, בין הילדים הנידונים לשריפה. יש בידי האפשרות לפדותו תמורת סכום הגון אלא שברור לי שהגרמנים יתפסו ילד יהודי אחר תמורתו כדי שלא יגרע ממספר הילדים.
שאלתי היא, אם לפי התורה מותר לי לעשות את הדבר הזה"?
הרב נרעד למשמע השאלה, דמעות זולגות מעיניו והוא מתחנן שהיהודי לא ישאלהו שאלה נוראה כ״כ בדיני נפשות.
והיהודי עומד על שלו ״רבי, כל ימי חיי התנהגתי ע״פ דיני התורה, כפי שפסק לי הרב, אף בעניין זה מבקש אני לקבל פסק דין ע״פ התורה, וכאשר יפסוק לי הרב כן אעשה״. והרב עומד מול היהודי והוא מזועזע ונסער עד עמקי נשמתו.
"איך אוכל לפסוק הלכה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות עולה על שלחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום יישוב הדעת מרוב התלאות והצרות"?
אך היהודי אינו מוותר - ״מותר או אסור"?
הרב מתחנן לפני איש שיחו: ״הרף ממני בשאלה זו, לא אוכל לומר לך דבר וחצי דבר במצב נורא ואיום זה״.
זיעה קרה מכסה את פני היהודי: ״זאת אומרת, שאינכם יכולים להתיר לי... לפדות ממוות... את בני יחידי... אז לא... אני מקבל עלי את הדין באהבה״.
הרב לא יודע את נפשו, זעקה פורצת מליבו: ״לא! לא! לא אמדתי זאת! לא אמרתי שאינני מתיר! אינני פוסק! עשה כרצונך, כאילו לא שאלת אותי״.
דברי הרב אינם מניחים את דעתו של האב האומלל: ״איני יכול לפסוק לעצמי הלכות - יאמר לי הרב כן או לא"?
השתררה דממה, רגע ועוד רגע, שתיקה איומה ולפתע ניצתת אש בעיני האב והוא קורא בהתלהבות: ״רבי, מלאתי את חובתי, עשיתי מה שהתורה ציוותה עלי, שאלתי רב, ורב אחר אין כאן, ואם אין אתה יכול לפסוק לי לפדות את ילדי - הרי זו הוכחה שאין מוצאים בהלכה אפשרות להתיר את הדבר, אם כן לגביי זה פסק דין, שאסור לי לפדות את בני בתנאים כאלה. בשבילי זה מספיק. בני יחידי יעלה על המוקד, מכיון שכך פסקה תורתנו הקדושה. מקבל אני את הדין באהבה ובשמחה ולא אעשה דבר כדי לפדותו״.
במילים אלה יצא האב מן הרב, ובמשך כל אותו ראש השנה התהלך במחנה כשפיו אינו פוסק מלמלמל: ״זכיתי להקריב את בני קרבן לה״! אף שיכול אני לפדותו, אינני פודהו, משום שהתורה לא מתירה זאת, זכיתי לעקוד את בני יחידי בראש השנה, כשם שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו גם כן בראש השנה"!!!

עוצמתה של רחל מופיעה פעם נוספת באחד מצאצאיה, אצל שאול. לאחר המלכתו הראשונה (שמואל א' י,כז): "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ".

רמז נוסף לשייכות של התכונה הזאת לרחל, ניתן לראות בנבואתו של ישעיה (נג,ז): "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו".

ביום חתונתו אמר ר' אריה לוין זצ"ל לאשתו: "מקובל שהחתן מביא לכלה מתנה ביום הכלולות. אך היות ואין בידי מעות כדי להעניק לך שי כלשהו, החלטתי כי המתנה הכי גדולה שאוכל לתת לך היא: ויתור לכל החיים, בכל וויכוח שיהיה בינינו, מעכשיו אני מכריז כי נעשה כדברייך".

המדרש כותב (פתיחתא לאיכה רבה כד) שבזכות העוצמה הזאת הקב"ה מוותר לעמ"י וגואל אותם!

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: