פרשת וירא - חוני המעגל והר הבית - תורה או בניה בפועל?

חוני המעגל והר הבית - תורה או בניה בפועל?

אחד הסיפורים היותר מפורסמים בענין הגשם הוא של חוני המעגל.

גמ' (תענית כג.): "מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו': תנו רבנן פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל התפלל ולא ירדו גשמים עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'.

אמר לפניו רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.

התחילו גשמים מנטפין אמרו לו תלמידיו רבי ראינוך ולא נמות כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך.

אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג אמרו לו תלמידיו רבי ראינוך ולא נמות כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם.

אמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים.

אמרו לו רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם.

אמר להם כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אף על פי כן הביאו לי פר הודאה הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו רבונו של עולם עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד השפעת עליהם טובה אינן יכולין לעמוד יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.

שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו ואומר לו אבא הוליכני לרחצני בחמין שטפני בצונן תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ונותן לו ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך".

חוני המעגל עג עוגה[1].

ה"עוגה" מוזכרת לראשונה בפרשת השבוע, כאשר אברהם אבינו מזמין את המלאכים לסעוד אצלו.

בראשית (יח,ו-ח): "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ".

בסעודה שהגיש אברהם אבינו למלאכים היו כמה שלבים:

שלב ראשון שבו עמל המלאכה נעשה ע"י אברהם ושרה בעצמם, אברהם רץ בעצמו אל הבקר ושרה לשה בעצמה עוגות עגולות.

בשלב השני אברהם נותן לנער לעשות את המלאכה.

בשלב השלישי אברהם מגיש את בן הבקר, אולם אינו מביא את העוגות העגולות ששרה לשה בעצמה אלא תמורתם הוא מביא חמאה וחלב.

נראה שהקשר בין העגול לבין שרה אינו קשר מקרי, אלא הוא קשר שבין העגול לבין הנשים.

מצאנו שמשה נצטווה לעשות בצורה מרובעת את המזבחות ואת השולחן ואת החושן. אולם את הכיור שהיה עגול נצטווה משה לעשות דווקא ממראות הנשים הצובאות על פתח המשכן.

הקשר זה בין העגול לבין הנשים מופיע גם בנבואת גאולת ישראל:

ירמיהו (לא,כ-כה): "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה: עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר: כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת אלוקי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ: וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל עָרָיו יַחְדָּו אִכָּרִים וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר: כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי: עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי".

מה מרמזת הנבואה על החידוש שבו נקבה תסובב (בעגול) סביבות הגבר? ומה הקשר שבין ה"איכרים" לבין "הר הקדש"? ומהי השינה המוזכרת בסיום הנבואה?

גאולת ישראל משולה לגשם המרווה והמשמח "כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי".

"גדול יום הגשמים כיום תחיית המתים".

בתורה כתוב: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כו,ג-ד).

ביארו חז"ל (מובא ברש"י) שאם נהיה עמלים בתורה ירדו גשמינו בעתם.

מדברי חז"ל ניתן להסיק שמי שמשפיע על מאורעות העולם הוא העָמֵל בתורה, והוא נחשב לזכר המשפיע את הגשמים.

ואילו האיכר עובד האדמה העָמֵל בהשתדלות גשמית נחשב לנקבה המקבלת את השפע והגשמים בזכות הזכר.

אולם מנבואת ירמיה משמע, שה' יברא חידוש, ואת הגאולה העתידית יביאו האיכרים הנחשבים לנקבה, ומתוך הסיבובים, העיגול, תגיע הגאולה.

לפיכך חוני עג עוגה סביב עצמו, כי לדעתו כדי לקבל גשם שזו הגאולה אין להתחמק מעמל הכפיים ("וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל עָרָיו יַחְדָּו אִכָּרִים").

רק אחר השלב הזה, יגיע השלב שבו המלאכות נעשות ע"י הנער, ואברהם אינו עמל אלא נמצא יחד עם המלאכים והוגה בתורה.

אותו שלב שמתואר בישעיהו (סא, ה-ו): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם: וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אלוקינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ".

את השלבים האלו רואים אצל אברהם אבינו, בהתחלה הוא טורח, אח"כ הנער עושה (הגויים) אח"כ הוא מגיש בלי עוגות שזה ההשתדלות...

הר הבית וירושלים:

משנה (תענית ג,ח): "עד שיצאו ישראל מירושלים להר-הבית מפני הגשמים.

באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן.

אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים".

אי אפשר להסביר את המסופר במשנה שירידת הגשמים גרמה לעליית ישראל להר הבית כפשוטו! שהרי אם מדובר בהצפה, ישראל היו צריכים לעלות לעיר העליונה של ירושלים שהיא מעל הר הבית, או להישאר בתוכה!

חגי (א,ב-ח): "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב... כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה' ".

שבי הגולה מצפים שבית המקדש יבנה באופן של סיוע משמים.

אך מפשטות נבואת חגי עולה שאין הדבר תלוי אלא בם, הם צריכים לפעול במו ידם ומתוך כך יבנה הבית.

"ירושלים" מסמלת את בית המדרש שהוא מרכז האומה וממנו יוצאת התורה לישראל. וכבר מצאנו בספר שמואל (א' יז,נד), שדוד מביא את ראש גלית ל"ירושלים", ואין הכוונה לעיר ירושלים אלא לנוב עיר הכהנים מורי התורה.

כך מופיע בילקוט שמעוני (שיר השירים רמז תתקצא): "אמר הקב"ה כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה - "זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי", ולא עוד אלא כאלו בנה בית המקדש דכתיב "בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם".

מדרש זה דורש את המילים "בנות ירושלים" מלשון בניית ירושלים, ולפיו, רק אחר שתיבנה ירושלים של מעלה באבני הבניין הנוצרות מעמל התורה, תחזור ותיבנה גם ירושלים של מטה.

לפי מדרש זה, צריך להמעיט בזמן העיסוק בחומר ולהרבות בעיסוק בתורה.

לשיטת "ירושלים" דווקא עמל התורה הוא שיבנה את המקדש.

"עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית":

חוני ה"מעגל" היה מורה לרבים שהגאולה תבוא בדרך של השתדלות גשמית "נקבה תסובב גבר" ולכן "עג עוגה" כעוגתה של שרה "ועמד בתוכה".

לכן הודיע שאנשי שיטת "ירושלים" הסבורים שעמל תורתם מסתת "אבן" מאבני הגאולה אינם אלא "טועים", ויש למחות כנגד שיטתם: "צאו וראו אם נמחית אבן הטועים!". ו"ירידת גשמים כתיקנן" כלומר גאולה כדרכה, מצריכה שיצאו ישראל משיטת "ירושלים" ל"הר הבית" אל עמל המלאכות.

אבל שמעון בן שטח, שמוזכר בסוף המעשה, סבר כשיטת "ירושלים", לכן הודיע לחוני ששיטתו צריכה נדוי, שהרי מעיקר הדין גאולתם של ישראל צריכה להיות בעמל התורה.

לשיטת שמעון בן שטח עדיף שארץ ישראל תהא מלאה בתי מדרשות, וכרמיהם של ישראל יהיו בארץ אדום ועמון ומואב כאשר בני אותם עמים הם אכרינו וכורמינו.

לדעתו, חוני מטריח את קונו להביא את הגאולה בדרך שאינה רצויה!!

אבל בסופו של דבר, שמעון בן שטח מודה שתפילתו של חוני הועילה, ולכל הפחות כלפי חוץ נראה כאלו חוני הצדיק הצליח ודרכו שלו מביאה את הגאולה.

כמו שהוא מסיים: "אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".

שמעון בן שטח צודק כשמסתכלים עם גישה של גלות ועבד, נקודת מבט של מי שיושב בחו"ל בציפיה לגאולה של 'אחישנה' (שבה הכל יעשה בדרך נס), אבל חוני המעגל מסתכל מנקודת מבט של בן! 'כבן המתחטא על אביו', כמו המצב שלנו עכשיו, שאנחנו בארץ ישראל ומצפים לסופה של הגאולה של 'בעיתה' (עם כל השלבים על פי דרך הטבע).

"עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי":

המשך הגמרא: "יתיב קא כריך ריפתא אתא ליה שינתא נים אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא ונים שבעין שנין כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו אמר ליה את הוא דשתלתיה אמר ליה בר בריה אנא אמר ליה שמע מינה דניימי שבעין שנין חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי אזל לביתיה אמר להו בריה דחוני המעגל מי קיים אמרו ליה בריה ליתא בר בריה איתא אמר להו אנא חוני המעגל לא הימנוהו אזל לבית המדרש שמעינהו לרבנן דקאמרי נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו אמר להו אנא ניהו לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה חלש דעתיה בעי רחמי ומית אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא".

[תרגום- ישב ואכל סעודה. תוך כדי כך נרדם. עלתה סביבו שן של סלע ולא ראו אותו אנשים. כך ישן שבעים שנה. כשנתעורר ראה את אותו אדם שאוכל פירות מהחרוב.

שאל אותו: האם אתה הוא ששתלת את העץ?

אמר לו: אני נכדו של אותו אדם שנטע.

אמר לו: מכך אני למד שישנתי כבר שבעים שנה.

ראה את חמורו שנולדו לו וולדי וולדות. הלך לביתו

ושאל: האם בנו של חוני קיים?

אמרו לו: בנו נפטר, בן בנו קיים.

אמר להם: אני בעצמי חוני.

לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש, ושמע את חכמים שאומרים שהשמועות ברורות כמו בזמן שחוני היה קיים שכל שאלה שנשאלה לחכמים היה מברר להם.

אמר להם: אני חוני. לא האמינוהו ולא עשו לו כבוד כפי מה שראוי. חלשה דעתו. התפלל ומת.

אמר רבא זה מה שרגילים הבריות לומר או שיש לאדם חבר טוב או שהאדם בא לכלל מיתה].

בירושלמי (תענית פ"ג,ה"ט) מובא הסיפור בנוסח אחר:

"דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב גם ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות. לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא וחמא עלמא מחלף זוויי דהוות כרמי' עבידא זייתין זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו. שאל ליה למדינתא אמר לון מה קלא בעלמא אמרון ליה ולית את ידע מה קלא בעלמא אמר לון לא. אמרין ליה מאן את אמר לון חוני המעגל. אמרון ליה שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה עאל ואנהרת וקרא על גרמיה בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים".

[תרגום- היה חוני המעגל שהיה חי סמוך לחורבן הבית הראשון. יצא אל ההר מקום שהפועלים עובדים. תוך כדי שהיה שם התחיל לרדת גשם. בא אל תוך המערה. מתוך ישיבתו שם נרדם ושקע בשינה שבעים שנים . תוך כדי כך נחרב בית המקדש אולם הספיק להבנות בשנית. אחרי שבעים שנה התעורר משנתו, יצא מהמערה וראה שכל העולם השתנה. מקום שהיה נטוע בכרמים עתה בזיתים. מקום שהיה זיתים עתה הוא עם זרע.

שאל את אנשי המדינה : מה נשתנה בעולם?

אמרו לו: וכי אינך יודע מה נשתנה בעולם.

אמר להם: לא.

אמרו לו: מי אתה?

אמר להם: חוני המעגל.

אמרו לו: שמענו שכשהיה נכנס לעזרה, היתה מאירה. נכנס לעזרה והאירה. קרא חוני על עצמו את הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים].

בבבלי מתואר סוף הגלות סוף השינה של חוני כחורבן, בירושלמי הוא מתואר כהשגחה וגאולה!!!

בבבל באמת הגאולה מגיעה ע"י חורבן ופחד של עקירה מוכרחת. אבל בארץ ישראל (תלמוד ירושלמי) הגאולה היא השגחה וגאולה - "עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי".

"יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּנוּ"!

---

[1] מבוסס על שיעורו של הרב מרדכי הוכמן.