"וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל"
הרב חיים מלכה: השבת, אנחנו פוגשים שתי קיצונויות - לוויה וחתונה.
הלוויה והקבורה של שרה, והחתונה
המרגשת של יצחק, בנו יחידו וממשיך מפעל החיים של אברהם אבינו משרה.
שני הסיפורים הללו תופסים את כל
הפרשה כולה. ובין שני הסיפורים הללו, מופיע משפט מיוחד במינו.
בראשית (כד,א): "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת
אַבְרָהָם בַּכֹּל".
אבן עזרא: "בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים וזאת כל חמדת האדם".
גמרא (בבא בתרא טז:): "וה' ברך את אברהם בכל - מאי בכל? רבי מאיר אומר:
שלא היתה לו בת[1],
רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת...".
מי צודק?
מסביר הרב עמיאל רבה של תל
אביב: שניהם צודקים! אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אז הייתה או לא הייתה?!
אצל אברהם אבינו, זה לא משנה אם
הייתה לו בת או לא הייתה לו בת, משום שאצלו - לא משנה מה יהיה, תמיד נכון יהיה
לומר לגביו וה' ברך את אברהם בכל. אברהם אבינו הענק שבענקים מלמד אותנו שברכה,
תלויה הרבה בעמדה הנפשית של האדם.
אם האדם מסוגל לראות את החיים
שלו כברכה, אז הם באמת ברכה! ואם הוא לא רואה אותם כברכה, כל הברכות שבעולם יראו
לו כצרה גדולה.
השבוע (כ' חשון) נלקח מאיתנו אחד מגיבורי
הישראל הגדולים ביותר, מנשה בן חיים (מזרחי בשמו הקודם).
מנשה נולד בירושלים, הוריו עברו לתל אביב ומנשה הלך ללמוד בבית ספר ממלכתי-דתי בעיר. והמשיך ל "מדרשיית נעם" בפרדס חנה.
מנשה, העידו חבריו היו לו עיניים מאירות ונוכחותו שקטה ומלאת עוצמה. פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא", חובב טיולים, טבע ומסעות מאתגרים.
מנשה התגייס לצה"ל ושובץ לסיירת "שקד", התבלט כמנהיג טבעי ומונה למ"כ, השרה בטחון, ביצע את כל משימותיו בהצלחה תוך שהוא מקפיד על קלה כבחמורה.
סיפר יעקב כץ (כצל"ה) מפקד המחלקה, "כמפקד הקפדתי לצעוד במהירות ולשמור מרחק משאר החיילים, אבל הוא תמיד הצליח להשיג אותי – אפילו כששמתי עליו מכשיר קשר ומאג כדי לנסות להאט את הקצב שלו".
מנשה שאף להגיע לסיירת מטכ"ל ובאחת ההזדמנויות פגש את דיין שר הבטחון, מנשה פנה אליו ואמר שהוא רוצה לעבור לסיירת מטכ"ל. דיין רשם את הפרטים ואמר 'מצאת חן בעיניי, אני אטפל בזה'. אבל חודש אחר כך פרצה המלחמה.
במהלך המלחמה הוטל על סיירת שקד לחלץ את לוחמי מוצב 'בודפשט' הנצורים. במהלך החילוץ נפגע מנשה משני כדורים בראשו.
"כששמעתי שמנשה נפגע האינסטינקט אמר לי לרוץ כמו משוגע לבדוק מה קורה איתו". סיפר אבנר חובש היחידה. "למה דווקא אליו? כי הוא היה בן־אדם קורן. אף פעם לא התלונן, תמיד רק עזר לכל אחד. במחלקה שלנו הוא היה פשוט המגדלור".
מנשה התעורר לאחר חודשיים בתרדמת וסיפר: "אחרי המלחמה התעוררתי, לא יכולתי לדבר, הכל נמחק".
מנשה היה נחוש לשוב וללכת, לקרוא, לדבר וללמוד תורה ועל אף הקשיים שחווה לא ויתר. "לא להתייאש, לא לקטר".
"הוא לא הסכים שיזיזו בשבילו אפילו כוס קטנה", סיפרו חבריו, "הוא יזיז את הכוס בעצמו, אפילו אם זה ייקח לו חצי שעה". וכך, בזכות מאמציו ועוז רוחו הצליח להשיב לעצמו את היכולת ללכת, לקרוא ולדבר, גם אם מילים בודדות.
מנשה נישא לפנינה. בשנים הראשונות גרו בגוש קטיף ולאחר מכן בירושלים.
מנשה התעקש לחיות חיים נורמליים ומלאים ככל האפשר. שחה, למד, שמר על קשר הדוק עם חבריו לסיירת והיווה את מרכז החבורה, וכולם שאבו ממנו עידוד.
מנשה נפטר ביום כ' בחשוון תשע"ו.
חברו לסיירת ספד לו: "המלחמה שלו הייתה מלחמת גבורה. שמר על צביון אנוש. מנשה זה סיפור גבורה מהלך, זה סיפור על אמונה של אדם שחינך דורות בלי שידבר וזה סיפור של אדם שלימד כל כך הרבה... ההיסטוריה כולה מחוברת אליו".
כך הספיד אותו הרב יהודה מאלי:
ביום שני כ' בחשוון לפנות בוקר
עלתה נשמתו של מנשה למרומים לאחר ארבעים ושתיים שנות מאבק הרואי.
מנשה נפצע במלחמת יום הכיפורים.
אני זוכר שכאשר הצלחתי להתקשר
בפעם הראשונה אל יעל (לימים אשתי) בעצם ימי הקרבות, שמעתי אותה אומרת בקול חנוק
מבכי: מנשה הולך למות, הרופאים הזעיקו את
המשפחה, הרב יוגל בדרכו לבית החולים, להיפרד, נותרו למנשה שעות ספורות.
עניתי לה ללא מחשבה, מהבטן: יעל,
מנשה לא ימות, מנשה הוא האדם החזק ביותר שאני מכיר, מנשה נועד לגדולות!
הקרב אשר בו נפצע מנשה היה הקרב
לחילוץ מוצב "בודפשט" על גדות תעלת סואץ. למשימה נשלחה סיירת שקד. מנשה
שהיה מא"גיסט ביחידה, הסתער בראש הכוח כשהמקלע שבידו יורק אש. שני כדורים
מצריים פגעו בראשו, מנשה נפל. תחילה חשבו שהוא מת אבל אחד מחבריו שם לב לתזוזה
ברגלו של מנשה והתעקש להנשים אותו ולפנות אותו לטיפול. מנשה חולץ במסע רגלי, נישא
על כתפי חבריו, באלונקת רובים מאולתרת. כך החל מסעו הלא ייאמן בחזרה לחיים.
כתוצאה מפגיעת הראש איבד מנשה את
יכולת התנועה בשתי רגליו וביד ימין, את יכולת הדיבור ואת יכולת הקריאה. הרופאים
אמרו כי הוא יישאר מרותק למיטה.
מנשה לא התייחס לאבחנת הרופאים,
לאחר מאבק איתנים של שנים הצליח לעבור לכיסא גלגלים, למד לקרוא מחדש, סיגל לעצמו
את יכולת הדיבור באופן חלקי. כשנתיים לאחר הפציעה הוא הגיע בחזרה לישיבת מרכז הרב,
הולך על שתי רגליו ונעזר במקל הליכה.
אני זוכר את היום הראשון שבו חזר
מנשה לישיבה, ישבתי עם החברותא שלי, הרב משה הגר ובספסל שלפנינו ישב מנשה ולמד.
באותו יום התחיל מנשה ללמוד
משנה, משנה אחת ויחידה. בכל חצי שעה הגיע בחור אחר שהתנדב ללמוד אתו בצוותא. כל
הבחורים למדו אתו את אותה משנה אחת ויחידה, אך למרות הניסיונות העיקשים, מנשה לא
הצליח להבין ולו משנה אחת. לאחר כמה שעות של לימוד מתסכל עבר לידנו מפקדו של מנשה
בסיירת, כצ'לה, שהגיע גם הוא בחזרה לישיבה אחרי פציעה קשה מאד. כצ'לה שמח לראות את
מנשה בבית המדרש וטפח לו על כתפו בחמימות. בחיוך רחב ובקול רועם הוא אמר: זכינו
מנשה, זכינו לחזור לישיבה, זכינו לחזור ללמוד תורה. לאחר שהלך לדרכו, ראיתי את
מנשה וראשו בין ידיו וכל גופו רועד מבכי ללא קול במשך דקות ארוכות.
הרב הגר ואנוכי ישבנו קפואים
במקומנו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את מנשה בוכה. לאחר מספר דקות הוא
התנער והמשיך לנסות להבין את אותה משנה.
חודשים מספר מאוחר יותר זז רסיס
שהיה בגבו, ופגע בנקודה רגישה בעמוד השדרה, ומנשה אבד את יכולת ההליכה וחזר לכיסא
גלגלים.
שמחה הולצברג "אבי
הפצועים" אמר לנו: בימי חיי פגשתי אלפים מפצועי צה"ל. נחשפתי למאות סיפורי גבורה של התמודדות עם פציעות קשות
וכואבות ביותר, אך רק פצוע אחד פגשתי שקיבל את ייסוריו באהבה, מנשה.
יש גבורה של רגע חד פעמי אשר בו
אדם אוסף את כל כוחות נפשו ומסתער אל מול אש האויב. אבל יש גבורה מסוג אחר, גבורה
של מאבק שקט שמתרחש כל רגע ורגע, ובו נתבע האדם לכל כוחות נפשו.
לפני כשבועיים בבית החולים הדסה,
פגשתי את מנשה שוכב על מיטתו מרוכז כולו במשימה.
ביד היחידה שבה השתמש, הוא החזיק
כוס משקה קל ושתה בעזרת קשית. הקשית נפלה ומנשה ניסה לתפוס אותה ולשים אותה בזווית
הנכונה בתוך הכוס, ותוך כך לשמור על הכוס שלא תישמט מידו הפגועה.
קמתי לעזור לו, אבל מנשה עצר
אותי במבט עין ובחיוך נפלא. הוא סימן לי בתנועות שפתיים (מנשה איבד את יכולת
הדיבור באופן מוחלט לפני כשנה) ואמר לי "למעט בבקשות", "להסתדר
לבד". לאחר מאמץ רב מנשה הצליח להשיב את הקשית למקומה. חיוך גדול פשט על פניו.
מנשה בחר לפני 42 שנים ללכת בדרכו
של אברהם אבינו. הוא הלך לאורו של סיפור העקידה.
מנשה בחר בדמותו של אברהם ולא
בדמותו של יצחק הנעקד.
את ההסבר לבחירתו אנו חבריו
שמענו ממנו פעמים רבות, ואני מצטט את דבריו מילה במילה:
"הקב"ה
אמר לאברהם קח את בנך יחידך אשר אהבת, אברהם לא שאל למה אני, למה אני, השם מצוה,
אברהם מבצע! הקב"ה אמר למנשה לשבת על כיסא גלגלים! מנשה לא שואל למה אני,
מנשה מבצע, מנשה שמח".
ואז בחיוך ענק הוא היה אומר לנו
פעם אחר פעם "לשמוח במה שיש, לשמוח במה שיש!
אם הקב"ה נותן 80% -
לשמוח!, אם הקב"ה נותן 60% לשמוח! למנשה נשאר 20% אחוז, מנשה שמח"!
כל פגישה עם מנשה הייתה עבורי
פגישה מרוממת ולעיתים קצת מתסכלת, פגישה שמציבה סטנדרט בלתי אפשרי, אתה זוכה לראות
אדם שהוא חבר שלך, ההולך ומזדכך בייסוריו, הולך ומתעלה יום יום ושעה שעה, כך במשך
למעלה מארבעים שנה.
מנשה לא נתן לייסורים למלא את הווייתו.
התפילה הייתה יסוד אמונתו: "העיקר זה התפילה, כוח התפילה" הוא אמר שוב
ושוב.
שנים אחדות אחרי פציעתו מנשה אמר
לנו שהוא רוצה להתחתן, הוא הרבה להתפלל על כך. תפילתו נענתה. ואכן, הוא זכה באשה
צדיקה, פנינה, שתיבדל לחיים ארוכים אשר תמכה בו לאורך כל הדרך. פנינה אמרה לנו:
כאשר פגשתי את מנשה לא ראיתי את כיסא הגלגלים ראיתי את העיניים של מנשה!
ועתה דקות ספורות לפני הקבורה
אני מהרהר בליבי, הקב"ה לקח ממנשה את שתי רגליו, ואת ידו הימנית. לפני כשנה
הוא לקח ממנו גם את כיסא הגלגלים אשר בו אהב מנשה לשבת במרפסת ביתו בבת עין
ולהתבונן בנוף המקסים של הרי יהודה. ואז לקח הקב"ה ממנשה גם את כוח הדיבור.
ומנשה בשלו, מנשה לא רק שלא קילל את יומו, אלא בירך על כל רגע ורגע.
התקיים בו דברי הפסוק "לך
דומיה תהילה" תהילה כבירה יצאה מתוך השתיקה שנגזרה עליו ונגעה בליבו של כל מי
שהיה במחיצתו. מנשה עמד במבחן הסיבולת הרוחנית הקיצונית ביותר, עד אשר נדם ליבו היום לפנות בוקר. מנשה
ניצח, יהי זכרו ברוך.
מכר:
"אני זוכר עצמי נפעם כילד איך התעקש לברך ולפרוס לבד החלות בשבת, מניח את ידו
הפגועה בעזרת הבריאה על החלה להחזיקה ואז פורס את החלה ביד הבריאה, דקות ארוכות
בסבלנות מפעימה".
יש כאן יהודי, שחי ביננו
והצליח! הצליח לחשוף את הגנים של אברהם אבינו שקיימים בו. הצליח לחיות חיים כמו של
אברהם אבינו, חיים שבהם הכל הוא ברכה.
מנשה הוא הדוגמא וההוכחה לכך
שאפשר לעבוד, ושכל אחד מאיתנו יכול לחשוף את האברהם אבינו שבתוכו.
אנחנו לא מתפללים ח"ו לצרות
ויסורים, אבל אברהם אבינו מלמד אותנו שגם כשאלו באים - האם נתברך מהם, זה תלוי
בעיקר בנו.
בין הלויה של שרה לחתונה של
יצחק - ניצב אברהם אבינו ומתוך אמונה גדולה בקב"ה מקבל את הכל בברכה - וה'
ברך את אברהם בכל".
[1] רמב"ן: "זו
לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים ואם ישלחנה לארצו גם כן
תעבוד שם עבודה זרה כמותם כי האשה ברשות בעלה ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה
אשתו חוצה לארץ ואף כי יעבוד עבודה זרה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!