פרשת האזינו - עמ"י והגאולה - מתקרבים או מתרחקים?

עמ"י והגאולה - מתקרבים או מתרחקים?

חשוב מאוד לדעת כי ישנם בעולמנו שתי הנהגות שבהם מנהיג אותנו הקב"ה:

הנהגת השכר ועונש / המשפט - הנהגה הנותנת שכר או מענישה על פי מעשיך (מידה כנגד מידה).

הנהגת המזל / הנהגת היחוד: הנהגה פנימית הפועלת בתוך הנהגת המשפט ודואגת להביא את העולם לגאולה בכל מקרה למרות שכולם יהיו רשעים אפי' ח"ו.
בהנהגה זו יכול צדיק לקבל עונש ורשע לקבל שכר, והדברים נראים כאילו ח"ו אין משפט בעולם ו"צדיק ורע לו רשע וטוב לו".

דעת תבונות (סימן קע'): "צריך שתדעי הקדמה עיקרית, והיא... כי הנה האדון ב"ה הכין סדרים עמוקים בהשלמת הבריאה, כמו שביארנו, ושם לו שני דרכים, דרך השכר ועונש ודרך המזל (הנהגת היחוד), והוא הבוחר, ומשתמש פעם מן הדרך האחד ופעם מן הדרך האחר, מה שהוא יודע היותו יותר טוב לעולמו.
אמנם בהשתמשו מן הדרך השכר ועונש - יהיו כל הענינים הנולדים לפי סדרי השכר ועונש בחוקותיהם; ובהשתמשו מדרך המזל - יהיו הענינים. הנולדים לפי סדר הנהגת המזל ותכונת הבריאה, כמו שביארנו...
רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש. אבל מה שיראה לכאורה - הוא היות "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע" (קהלת ט,ב)...
והנה זה עשוי כדי לתת שכר טוב יותר לצדיקים המתחזקים באמונתם, והוא מה שאמר הכתוב (חבקוק ב,ד), "וצדיק באמונתו יחיה".
כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בורים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא ית' מתנהג פעם בדרך השכר ועונש ופעם בדרך המזל, כמו שביארנו.
וכל דבר שיתחדש על האדם, הנה אין שם מי שישפוט אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו, אם מן המזל הגוזר עליו.
ויש בכל דבר ודבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאוד ברוב מחשבותיו ושרעפיו בקרבו.
אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עולה ח"ו, ולא כרשעים שהיו אומרים, לא יתכן דרך ה'. אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו בעבודה תמה, בהשואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז יקרא תמים ממש!

כללו של דבר - שני דרכים הם, דרך השכר ועונש ודרך המזל, והאדון ב"ה משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו".

"{א} הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: {ב} יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: {ג} כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ: {ד} הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: {ה} שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: {ו} הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".

אלו פסוקים המתארים את הנהגת המשפט.

"{ז} זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: {ח} בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {ט} כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: {י} יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: {יא} כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: {יב} ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר".

אלו פסוקים המתארים את הנהגת היחוד.

הרמח"ל (בדעת תבונות ועוד) מסביר שבהתחלת הבריאה הקב"ה השתמש בעיקר בהנהגת המשפט, ולאט לאט עם התקדמות העולם הנהגת היחוד תופסת יותר ויותר את ההגה עד שבזמנינו אנו כמעט רק הנהגת היחוד פועלת...

כללים ראשונים (כלל לד): "באחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול, ויהיה שלימות ניתן לעולם".

אדיר במרום (ח"ב - מאמר רישא וסופא - זיווג זו"ן דבחי' סליק ברעותא ובחי' זו"ן כראוי ע"י עבודת אדה"ר): "ואשלים עתה פירוש דברי הפרשה ותדע סודות גדולים מאד... כך יתקרב מעט מעט הראש אליו ויתגלה היחוד. ובכל פעם נרויח מעלה אחת, עד שבקיבוץ כל הזיווגים הנעשים בו' אלפים שנה יתגלה היחוד גילוי שלם, והבן היטב. כי כל זיווג הוא גילוי יחוד כשיעור הראוי להתגלות באותו הזמן, עד שישתלם הגילוי כלו...".

אדיר במרום ח"ב (פירוש מאמר ארימת ידי): "וזה כבר שמעת, איך עיקר הכל הוא היחוד המתגלה, כי הוא [מתגלה] מעט מעט בדרך הסופא, עד שיצא פעלו לאורה בסוף הכל, והוא תכלית השלימות".

דעת תבונות (סימן מח): "וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין; וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו; ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה. והוא מה שאמר הכתוב (תהלים מ,ו), "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו"; וכן אמר הנביא (ישעיהו כה,א), "עצות מרחוק אמונה אומן"; וכן נאמר (שמואל - ב יד,יד), "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן, ואחר כך לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והיחוד ברגע אחד, כאדם המתחרט ומתנחם; אלא מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה, שיהיה הכל נשלם, ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו".

דעת תבונות (קע): "ובמדרשו של רשב"י נמצא מאמר אחד, שאף על פי שענינו עמוק בסתרי המידות, אבל שטחיותו נראה זר מאוד למי שלא ידע הקדמות אלה שהודעתיך. וז"ל המאמר (תיקוני זוהר, תיקון ע), "ובזמנא דאסתלק הוי"ה מכרסיא דדין ומכרסיא דרחמי, לית תמן לא אגרא ולא עונשא", כי נראה כאילו ח"ו אין שכר ועונש. אמנם הכוונה האמיתית היא להודיענו שיש זמן שאין האדון ב"ה מנהג העולם בהנהגת השכר ועונש, אלא בהנהגת המזל, וכמו שביארנו, שהטוב והרע נמשך ובא לפי עניני ההנהגה לצורך התיקון הכללי. אך ודאי שהשכר ועונש יהיה לעולם הבא, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אמנם הודיענו, שבזמן תוקף עקבות משיחא, לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל (סוטה מט ע"ב), "בעקבות משיחא חוצפא יסגי", כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת כך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר כך בגילוי יחודו ית', וכמו שביארנו".

יוצא מזה שכל יום שעובר העולם יותר מתוקן ויותר קרוב לגאולה!

אבל ראינו הפוך?

"אם ראשונים כמלאכים אנחנו כחמורים" (שבת קיב:).

"אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו" (סוטה מט.).

תשובה: בחיצוניות יש ירידה, בפנימיות יש עליה!

כי בפנימיות הכל נאסף כננס על גבי ענק ולא נאבד שום דבר ממה שכל צדיקי הדורות עבדו!

אגרות הראי"ה (א' שלב'): "כעת ראיתי ונזכרתי, שהעירני ע"ד אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע"ה להציל ג"כ את הנפשות מעם-קדש שנפלו ברשות הכפירה, ר"ל, ולא יעצור זה מ"ש חז"ל ע"ז "כל באיה לא ישובון", מפני שאחרי משך זמן גדול כ"כ, שנתבסם אויר העולם מקדושת תוה"ק, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף, וידידי שאל ע"ד טעם דבר זה.
הנה, אהובי, אלה הם מהענינים העומדים ברומו-של-עולם ומקורם קודש ברזי-תורה. ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מ"מ אין זה כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות.
אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנס"י, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר ג"כ, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און".
ע"כ כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר' אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, ב"ב, שיצא מ"היכל קן צפור" , כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כל בשר יחדו.
וע"כ בזמן שהי' רחוק מגאולה הי' אפשר לקליפה להתלבש באמונות רעות בפועל כמו ע"ז וכשוף, ומינות היא ג"כ אמונה רעה תמציתה היותר רעה של ע"ז, וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו במצודים ומוצצת את דם החיים הרוחניים שבנשמתו, רח"ל. בסוד "שממית בידיה תתפש".
אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כח לקליפה להמציא אמתות רעות, כ"א להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים. וחלישות זו, אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה, והם כמו נתפסים ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך ועל מציאות כלל כ"א חסרון הסברה והארת השכל והרגש, ע"כ מיד שמאירין להם בדרך ד', ע"פ דרכי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיד עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבא לציון גואל. ע"כ עלינו להיות בטוחים בחסדי השי"ת, הזוכר חסדי אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית-עין, יהיו למודי ד', והכתוב אומר (זכריה י,ט): "ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו". כי הרע שבהם איננו כ"א חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש, ע"כ הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו הדרך ולא זו העיר, מ"מ הרבה מהם דבקים באומה בכללה ומתפארים בשם ישראל, אע"פ שאינם יודעים בעצמם מפני מה ולמה, ואע"פ שהם מחקים בזה את האומות שהם דבקים עכשיו כל אחד בלאומיות שלו, מ"מ שורש מדתו של עשו הוא פורה ראש ולענה, מקור רשע ושפיכות דמים והורבן, ושורש ישראל הוא קדוש וטוב מוכן לצדק ויושר, שהוא באמת דעת ד' בעולם.
וזהו סוד "עני ורוכב על החמור" שאמרו בתק"ז שהוא דרא דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד "כלו הפך לבן - טהור", וחמור אע"פ שיש בו סמני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, שמהן נמצאות שיש להן סמן-טהרה אחד, מ"מ יש בתוכיותו קדושה, שהרי הוא קדוש בבכורה, אלא שהיא גנוזה ומוסתרת מאד, וסופה להגלות ע"י העילוי של פדיון. ואלה הם דברים, שא"א לבארם בכל עמקם כ"א מפה לאוזן בשעת רצון המוכשרת ליושבים לפני ד'.
עכ"פ הנני על משמרתי אעמודה לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו את המרוחקים בזרע. וזאת תהי' כל מגמת תפלת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ד' למקוד החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ד' הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת היא עיקר התורה שנאמרת בהיכל משיח, כאמור בריש הזוהר. והיו נא דברי אלה לשמחת לב כ"ת ולב כל יראי ד' המצפים לישועתו באמת".

בכל רגע ורגע העולם מזדכך יותר ויותר!!!

רש"ש (נהר שלום לו.): ״וכן על דרך זה נעשה בכל העולמות, כי עולים מיום ליום לשבוע ומשבוע לחדש ומחדש לשנה ומשנה לשמטה ומשמטה ליובל ומיובל ליובל עד המאציל העליון, עד שבכל יום נשלמה מדריגה אחת הסמוכה אל המאציל להתתקן ולהזדכך תיקון וזיכוך שלם ונדבק במאציל. וכן על דרך זה הוא בירור ותיקון וזיכוך ששת ימי בראשית אלא שהם מיום ליום לשבוע ומשבוע לשבוע לחדש ומחדש לחדש לשנה ומשנה לשנה לעשר שנים ומעשר לעשר למאה שנים וממאה למאה לאלף שנים ומאלף לאלף עד שתא אלפי שני, על דרך הנזכר לעיל, עד שבשתא אלפי שני דהוי עלמא חד נשלמו כל העולמות להתברר ולהתתקן ולעלות ממדריגתם מדריגה אחת שלימה כל פרט למדרגה שעליו, כי שתא אלפי שני הוא זמן בירור ותיקון ועליית עלמא חד שהוא מדריגה אחת לכל העולמות, ודי בזה למבין כי לא נוכל להרחיב עוד הדיבור הצריך כי הדברים עתיקים עמוק עמוק, והמשכיל יבין״.

בעל הלשם (חלק הביאורים א שער עגולים ויושר ענף ה אות ז): ״כי הנה נודע הוא, שהתורה הקדושה הנה היא מתפשטת ומתגלה בכל עת ומתגדלת תמיד בכל חלקי הפרדס שבה, אמנם עם כל זה הנה יש חילוק גדול בין חלק הנגלה שבה לחלק הנסתר שבה, והיינו כי הגם שבשניהם הנה היא מתגדלת תמיד הן בכמותה והן באיכותה, והאיכות הוא מה שמתגלה חידושי תורה בכל עת מה שלא נתגלה מקודם לזה, והכמות הוא מה שהיא מתפשטת ומתבארת מה שקיצרו הראשונים, ובשניהם הרי היא מתפשטת ומתגלה ומתגדלת תמיד.

הנה בחלק הנגלה הנה נעשה עיקר התוספת שבה מה שנתווסף ומתגדלת בכל הזמן היותר אחרון הוא בהכמות שבה, כי נתמעטו הלבבות בכל דור היותר אחרון ונצרכים תמיד לפירושים וביאורים והרחבת דברים להבין ולבאר את דברי חכמי דור הקודש, אבל התוספת באיכות הנה נתמעט התוספת בכל זמן היותר אחרון, ואינו מתחדש בדורות האחרונים חידושי תורה מה שיהיה חידוש בהחלט גם מכל הדורות הראשונים כולם שלאחר הגמרא והלאה, רק מעט מן המעט, כי כל דין מחודש או סברא חדשה שמתחדש עתה הרי נמצא על פי רוב כלול ומרומז במילה אחת או שתיים מדברים הראשונים והרי נמצא כי עיקר התפשטות התורה וגילוייה מה שהיא נתווסף להתגלה תמיד בכל דור וזמן היותר אחרון הנה הוא עיקר רק בבחינת הכמות שבה והרי הוא רק מסיבת קלקול וחיסרון שהוא אמנם מיעוט הלבבות שמתמעט והולך בכל זמן ודור יותר אחרון.

אמנם באמת הנה גם זה הוא תיקון וזכות גדול והוא עניין נפלא לאין שיעור וחקר, כי מאחר שהדור הוא צריך לזה הרי הוא להם כנתינת התורה ממש, והוא מה שהראה הקב״ה לאדם הראשון דור דור וחכמיו ונחשב גם זה לחידושי תורה ממש כי החידושי תורה הוא לפי חכמת כל דור ולזאת המעמיקים ומרבים בזה, אין קץ למתן שכרן, ומחלקם יהיה חלקנו.

אך בערך התורה בכללה הרי הווה כל התוספות שמתווסף בכל דור וזמן היותר אחרון העיקר רק בבחינת הכמות והוא מסיבת חיסרון דמיעוט הלבבות כנזכר. אך כל זה הוא רק בחלק הנגלה דתורתנו הקדושה.

אמנם בחלק הנסתר שבתורה הקדושה לא כן הוא, כי עיקר כל התפשטותה וגילויה וכל תוספת שמתווסף בה והיא מתגדלת תמיד הנה הווה העיקר לעולם רק בבחינת האיכות, וכל מה שמתווסף בכל דור ועת וזמן היותר אחרון, הווה עיקר לעולם על ידי תוספת שבח ומעלה, והיינו כי הנה הוא מגילויי אור אין סוף יתברך שמו, מה שמוסיף תמיד להתגלה באצילות, בכל יום נוסף על היום שעבר, ומזה נמשך התגלות חכמת הנסתר למטה, בכל עת וזמן אחרון יותר הרבה מבזמן הקודם.
כי קודם שנתגלו הספרא דצניעותא והאדרות, הנה הווה כמעט כל אורות האצילות היו נעלמים בבחינת אין סוף, ולא היו נתגלו עדיין גם באצילות כלל, כי היו סתומים ונעלמים בשורשן. והנה היה אז אסור לדרוש ולחקור בהם כלל כי היו סתומים ונעלמים בשורשן... אבל אחר כך כאשר נתגלו האדרות והיה גילויים למטה על ידי שנתגלה בהם אז אין סוף יתברך שמו באצילות והאיר אין סוף יתברך שמו בהם באצילות בגילוי גמור, הנה על ידי זה נתגלה ידיעתם על ידי רבי שמעון בר יוחאי למטה גם כן, והותר מאז לעסוק ולדבר בהם, וכן על דרך זה בשאר הסודות אשר באצילות כולו הנה היו כולם גלויים בימי רבי שמעון בר יוחאי משום שנתגלה אורם באצילות על ידי גילוי אור אין סוף יתברך שמו שנתגלה והאיר בהם באצילות להדיא, וכמו כן נתגלה ידיעתם על ידי רבי שמעון בר יוחאי וסיעתו למטה גם כן...

והרי נמצא כי פרסומה למטה על ידי שנתגלית בדורות האחרונים, מכל ספרי האריז״ל וכן כל ספרי הרמ״ק והגר״א ז״ל עם עוד ספרי כמה קדושי עליון המגלים את מצפוניה והרי נתווסף ונתגדל כמותה עתה הרבה מאוד ממה שהיתה בכל דורות הראשונים והנה אינו בבחינת הכמות לבד, אלא שכל ריבוי הכמות כולו הוא כמעט לפי גודל האיכות שבה, כי כך ריבויי הספרים בזה שנתגלו עתה הוא אינו בסיבת חיסרון דמיעוט הלבבות שהוא מחמת פגם וקלקול הדורות, אלא אדרבא הוא כי הוא רק בסיבת שבח ומעלה שהוא מחמת שאור גילויו יתברך שמו נמשך ומתגלה ונתווסף תמיד למעלה כן הוא הולך ומתפשט ומתגלה ידיעתו יתברך שמו למטה...

והגם שבאמת הוא שהדורות מתמעטים והולכים ובפרט אנחנו בדור הזה שהוא כקוף בפני אדם גם כנגד הדור הקודם שלפנינו, ומה גם בימינו אלה שהוא חורבן העולם ממש בכל מילי דמיטב, ה׳ ירחם, אמנם הנה הוא ממש על דרך שהיה בגאולת מצרים, וכמו שאמר ׳ובמורא גדול זה גילוי שכינה, שנגלה השכינה לישראל במצרים בעת הגאולה, וכן על הים, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים, הגם שהיו ערומים מן המצוות...

כן הוא על דרך זה בהדורות האחרונים הללו אשר מדורו של האריז"ל והלאה... מאז התחיל להתנוצץ אור התיקון דימות המשיח והוא מתקרב והולך בכל יום. אמנם הוא רק בפנימיות העולמות, כי אור התיקון הנה הוא נמשך מלמעלה למטה ומפנימי לחיצוני...
ולכן הגם שבחיצוניות הנה עתה גרוע מאוד ובכל יום מרובה קללתו משל חבירו, אבל הפנימיות הוא הולך ומתתקן תמיד, ונמשך התיקון מפנימי לחיצוני, ועיין דברינו בארוכה בזה בספר הדע״ה חלק ב דרוש ד ענף טז ובכמה מקומות שם.

והנה מתפשט בכל יום ויום נוסף על חברו האור דאין סוף באצילות ומתגלה שם בגילויים חדשים... וכן מתגלה למטה בערך זה גם כן בפנימיות התורה חידושי תורה תמיד בסתרי צפוניה, ועל ידי זה נמצא כי מה שהיה אסור לחקור ולדרוש בהיום שעבר, הוא מותר ביום הבא, וזה מרגיש כל מעמיק ומעיין אמיתי, שכמה דברים אשר באיזה זמן שעבר היה מכריח אותו יראת רוממות העניין לעמוד מלהתבונן שם... והנה באיזה זמן הבא משיג אותו העניין בקל, כי נפתח שערי ההשגה בזה למטה בסיבת גילוי אורו הגדול למעלה כנזכר״.

גדלות נשמות ישראל והיחש בין הפנימי לחיצוני בדורות אלו:

הרב קוק (אגרת תקנ"ה):" ומש"כ מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי-ישראל, כדי להחזירם בתשובה, וכתבתי לו ברמז כונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי-תורה הוא מתמלא יותר מאור-החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, (שבלשון חכמי-הסוד נקרא זה ג"כ בכלל ליקוט ניצוצות-הקדושה מתוך הקליפות), ומצא בזה סתירה לברכת-המינים שאנו מתפללים לעקרם ולשברם - ישים נא כ"ג לבו לדברי, ואבאר לו לא בלשון של סתרי-תורה, שחושב מר להיות כבר יודע שאינו יודע בהם, אלא בדברים פשוטים, באמת אלו ואלו דא"ח.

ידע הדר"ג, ששני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל העמים", והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם".
והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה.
החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה אמונה ותלמוד-תורה.
והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב  הנעלם. וכל עיקרה של ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות, הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות.
אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה ג"כ. אבל זה אי-אפשר כ"א במי שבא למדה זו להיות ח"ו שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית-הלב, כמו המינים שמפרש הרמב"ם בה' תפלה שהיו מצירים לישראל, וגם זה היה קשה לחכמים מאד לתקן, ע"כ הכריז רבן גמליאל: "כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים" , והוצרך לתקנה דוקא שמואל הקטן, שהיה נקי מכל מדה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה: "בנפול אויבך אל תשמח" , כדי שיכוין ביסוד הברכה דוקא על אותם שכבר אבדו את הסגולה כולה.

ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בענין-הבחירה, וע"כ הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מ"מ אור-הסגולה מאיר בהם, וע"כ הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בא"י, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצוינים בהם.

ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו ובל שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו.
אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה, ולא ח"ו ביראה תתאה לבדה מצד עונשי עוה"ז או עונשי עוה"ב - שהיא יראה חיצונית, שאסור לת"ח העוסקים ברזי-תורה בהבנה פנימית להרבות בה, רק לקחת ממנה מעט, כדי ליסר את הגוף ונטיותיו הגסות, במדות רעות ותכונות מגונות ח"ו, אבל העיקר צריך להיות הלב מלא אהבה קדושה, ויראה עליונה, מסוד קדושים, כיראת מלאכי-מעלה גבורי-כח עושי דברו - ת"ח כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות-מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים ע"ז לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו.

ופעולת חכמים לוקחי נפשות כאלה אינה חוזרת ריקם בשום פעם. לפעמים פעולותיהם נראות בגלוי, ע"י מה שהמקורבים מהם מטיבים את מעשיהם, ומישרים את דעותיהם יותר בפועל ולפעמים נכנס רק גרעין פנימי בהם, וכבר בטוחים הם שלא יפטרו מן העולם בלא תשובה, ואפילו אם חלילה יהיה המושפע כ"כ גרוע עד שהוא בעצמו לא יזכה לשוב בתשובה, יפעול כח הגרעין הזה על טבע-נפשו ונפיק מיניה זרעא מעליא, שישוב בתשובה, ויתקן ג"כ את נפש אביו, כדין "ברא מזכא אבא".
והשי"ת יודע, שלא את כל הפושעים אני מקרב, כ"א אותם שאני מרגיש, שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם ודרכים רבים ישנם לידיעה זו, וספרים גדולים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר גם רק שמץ מהדבר הגדול הזה.
ועל אותם שכבר אבדו גם את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי, אמר דוד הע"ה : "הלא משנאיך ד' אשנא" , ובדרך כללות מסרו לנו חז"ל סימנין על-זה. והמינים והכופרים ע"פ רוב אבדו גם את הסגולה הפנימית, ומדה זו נוהגת ברוב הדורות, אבל דור של עקבא-דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תקוני זוהר "טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור", והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-טומאה, א"כ הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד עכ"פ, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין-קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה, וענין מה שהתורה אמרה ע"ז שם "קדש לי" הוא גדול מאד מאד.
וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא-דמשיחא, ולהם יש תרופה, אע"פ שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאד. אמר ע"ז רב יוסף: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" , ורב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ותלה גדולתו בגדולת ההוא יומא דקא גרים", ואמר על אמו : "איקום מקמי שכינתא דאתיא" , ואמר על עצמו : "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", אע"פ שמצד החיצוניות נראה הדבר לגאוה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי הקדושה והענוה האמיתית, מעין ענותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם הולכים בדרכיו. ומפני-כך היתה מדתו של משרע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הע"ר, ואע"פ שזה גרם אריכות-הגלות, מ"מ סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אע"פ שמדת-חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני-דורו, מ"מ לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", אבל משרע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא, מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת-נפש אפילו מעולם-הבא, כי הספר של הקב"ה, הוא עוה"ב עצמו.
ומה שמשיג עלי, שכתבתי שאיני נפחת חלילה ממה שיש מהפושעים שמשבחים אותי , כי נאמר ג"כ באברהם אבינו ע"ה : "ונברכו בו כל גויי הארץ" , ואמר (מר) שאוה"ע לא חשבו ח"ו לא"א שהוא כמותם - יאמין לי כ"ג: גם רובם של החיצונים שמחבבים אותי יודעים ומכירים, שח"ו איני מהם ומהמיהם ושכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבותי ודרכי ממחשבותיהם ודרכיהם, וכן הם אומרים בפה מלא, אלא שבעל-כרחם מוכרחים הם להודות על האמת, שב"ה שכלי הולך למישרים, ושאין בלבבי ובשפתי רמיה, ושאני מלא ב"ה בכל קרבי באהבת ישראל.
ב"ה אשר עשה לי את הנפש הזאת, לא מחכמתי, ולא בצדקתי, כ"א ברוב רחמיו וחסדיו שאין להם קץ ותכלית, "ואל זה יביט אל עני ונכה-רוח וחרד על דברו". וב"ה אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני מדבר את דברי בסדר ובנחת, כאשר נצטוינו מעצת המלך החכם.
ואין ספק אם הדר"ג ועוד גדולי-הדור שי' היו מחזקים את ידי, נלוים עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם , היה שם - שמים מתקדש ורב שלו' וברכה היה נשפע על ישראל ועל א"י, ורבים רבים מאד היום שבים בתשובה שלמה, והיתה באמת במהרה מתגלה בגילוי הגון צמיחת קרן ישועה לבית ישראל, ואי-אפשר כלל לצייר ולתאר את רוב הטובה והקדושה ותקון - העולם שיהיה נצמח מזה. ואני מלא תקוה בע"ה שכן יהי' וסוף כל סוף ישובו לי יראיו וידעי שמו ויכירו את טהרת-לבבי ואמתת דעותי, וכולנו נעשה אגודה אחת לעשות רצונו ית', ולהרבות אור ד' וכבודו על עמו, ועל ארץ-חמדתו, ועל כל אפסי-ארץ".

אורות (עמ' נה', יש גם בעמ' סא'): "דרכנו בחיים הלאומיים וצדודם כלפי היחש האנושי הכללי ארוכה היא מאד. ארוכים הם חיינו וארוכים הם, ע"כ, דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו. טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של "אתה בחרתנו". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כ"א גם מעולים וגדולים מאד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו. נשמתנו מקפת עולם ומלאו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון, ומשום כך היא בקרבה תמה וכוללת, ואין בה כלל אותם הנגודים וההרכבות השונים, הרגילים בנשמות עם ולשון. גוי אחד אנחנו, אחד כיחודו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני שיש בנו בכח, והדרך ההיסתורי שלנו ההולך את מהלכו בדרכים שונים, בדרכי אורה העוברות בין הררי חושך וצלמות, הוא מדריך אותנו להוציא את עומק טבע הויתנו מן הכח אל הפועל. כי הדברים הקטנים, הנדרשים לכל עם ולשון בעצם ענינם, הנם טבועים בנו במטבע הגדולה של כללותנו, אי אפשר הוא לנו לקצוץ ענף אחד מעץ חיינו הגדול והענף ולתת לו מהלך ויניקה בפני עצמו. כל היש שבנו יתעורר ויתנגד על זה במלא עז כחו הפנימי והרגשת עצמיותו. הדרך הארוכה שואפת להקמה גמורה לתחיה אותנו ואת כל אשר לנו, צרור לא יפול ארץ, קו אחד מקוי קלסתר פני לאומנו לא נתן למחוק. הננו חזקים מרוח הזמנים, איתנים מכל איתני תבל. הננו שואפים לקום לתחיה באותו הגודל של אבותינו, ולהיות עוד גדולים ונשאים מהם. מוסר השפענו רב בעולם, והננו נכונים להשפיע עמו ג"כ עונג וחיים רעננים. את האנושיות כולה הננו מקפלים ברוחנו בגלוי, ואת כל המציאות כולה במצפוננו, וכל מה שיש עמנו, ושהיה חי מאז בקרבנו, הכל יהיה מלא וחי, דבר לא יעדר. רוחנו איננו ירא מפני הזמנים, הוא יוצר את הזמנים ומטביע עליהם את צורתו. כח היצירה שלנו מטביע את הרוחניות היותר עליונה, בחומר ריאלי מעשי, שכל מה שתגדל ההתפתחות יגדל כשרון היצירה והצד האומנותי הנפלא הנותן חיים לעולם בהגלימו את כל העליוניות שבמחשבה ושאיפה - בפעולות מעשיות מוחשות ומוגלמות, שבהן הוא מחיה אותה ומשליטה במציאות. וזה יקום עוד לתהיה בכל מלואו בתחיתנו השלמה. חיים וסואנים הם לשעתם החיים החברתיים, אבל מה חדל מה קטן ודל הוא חייהם, מה גדולה היא הרקניות הנשארת בלב אחרי כל ההתרגשות הרבה של המלחמות והמהומות, כשאין בהן תכלית נצחית כ"א חיים עוברים של קבוצות יחידים. גם הערך של התעוררויות חברתיות כוללות, ביחוד כשבאות בשאון ובהתמעלות המלהבת את הלב ומקדרת את הדעה, לא יגדל הרבה מזה. אם אין תכלית עצמית נצחית אידיאלית, שתוכל להעלות את הכל לכלל הצורות היותר חשובות שיש כח בהגיון ורגש עליון לתן להם, אז כל התנועות אינן חשובות כלום ואינן יכולות להחזיק מעמד לאורך ימים. אבל אנחנו שבים אל המגמה האלהית, אל הטוב הכללי המקיף את כל ומתגלה בהשלמתו של כל פרט ושל כל קבוץ, אשר רק אותו הקבוץ האנושי שיוכל להביע את זאת ממלא הפה של כל פנות נשמתו, ביותר בליטה ופתוח, הוא הוא היותר מתקרב אל השלמות והבטחה בהמשכת מציאותו והיכול לתן לעניניו צורה חשובה, שתשאר חשובה לעד, לא רק במעמד של תבערת ההרגשות, את אשר לא יוכל להאמר בכל שפה ולשון, יאמר ויובע בכל תקפו במשטר האלהי החובק כל והנצב לעד. אמנם בשעת ירידתנו כהים הם נצוצי האורה החיים ביחוד בזכרונות המתגלמים בחיי האומה המסרתיים, בכל המצות וההלכות המסתעפות מהעבר ופונות אל העתיד. אבל כח חיים אדיר יש בהם, בתנועה חרוצה, בדוח התעוררות פנימית לחפץ חיים לאומיים מלאים שלנו, יתפזר מעליהם גל האפר של טמטום הלב הצבור עליהם מחמת כשלון רוחנו, ויראו הזיקוקין די נור העומדים להעשות שלהבתיה מחממת עולם ומאירה אל כל פנות. צללי הענינים שלנו העתקות הם מהעבר הגדול, ופונות הן תמיד אל העתיד הנשגב, שהוא כ"כ נשגב עד שהוא מאיר את ההוה ועושה אותו להוה מעשי מצד גדל כחו, אע"פ שאין בו בעצמותו כ"א עריגה וצפיה לעתיד. אמנם הכל מדוד לפי ערכו, יש עתיד שיוכל לחמם ולהאיר רק את ההוה הקרוב והסמוך ביותר, וכל מה שיגדל כחו של העבר וערכו של העתיד, כך הם יכולים לעשות את ההוה, המזריח מכחם, להוה גמור המלא חיים ותנועה אמיצה. גדול הוא עברנו ויותר מזה גדול הוא עתידנו, שמתבאר יפה בחפצנו בצדקת האידיאלים הגנוזים בנשמותינו. בכח הגדול הזה חיים וקימים בקרבנו ברוח חיים מלא כל רגעי ההוה, וכל הזכרונות ממלאים הם בעזם כח חיים המון מעשים רבים, כח בינה מיוחדת, כח יצירה בצביון מיוחד, השקפת עולם מסומנת, מצות, מנהגים וסדרים, וכולם מלאים לקח ולבוב, אהבה ועדן, ומשוקים מטל של חיים ושל גבורה והוד, מעדן שלנו, מגבורה שלנו, מהודנו היחידי. הצורה התמציתית של כל סדרי חיי החברה ע"פ המטבע האלוהית המתאמת אל החיים, המרחבת אותם, מטהרתם ומרוממתם אל החופש ואל הרכוז של כל האמצעים העושים את החופש למתנה טובה באמת, גנוזה היא במערכה של המצות התלויות בארץ, במקדש ובממלכה השלמה הישראלית, בהם ובסדריהם, בסגולת הנבואה המיוחדת לאומה במלוי צביונה, שהיא מצפה תמיד לשיבתה אליה בצורה מאירה, שתשפיע עליה את כל הטוב של העבר, עם חדוש כח גדול לפי העתיד וחדושיו הרבים בעולם ובחיים. העתיד איננו פוסק מלתבע את תפקידו מן ההוה, וההוה מתמלא ענין כפי ידיעתו שהעתיד נזקק אליו, איננו נעשה בזה רק בטל אל העתיד, כ"א הוא מתמלא עי"ז בכל צביונו ועצמו, וההכללה בתוך שאיפת העתיד ורום מעמדו מוסיפה לו עדנה וגבורה חיה. לכן מלאי חיים הם לנו הזכרונות האצורים בזכר שאנו עושים, ע"פ המסורת וע"פ תקון סופרים, ע"פ קבלת אבות מקדם או ע"פ שריד מעיקר חיוב דין תורה, לפי התפצלות ההכרות המתפרדות בשיטות המעשיות של חכמת ההלכה לכל המצות התלויות בארץ. מצומקים נראים לנו עתה הדברים, צורה דלה יש להם מבחוץ, אבל חיים וענין רב הם מלאים בפנים. אנו מערימים על שמירת השמיטה במכירה לנכרי את הקרקעות, מקיימים את נתינת המעשרות לכהן וללוי ע"י תקון שאין בו הפסד גדול לנותן, ולא ריוח גדול למקבל, מברכים ומפרישים, ופודין את המעשר השני הראוי להאכל בקדושה בעיר המרכזית הקדושה והחיה, המקום אשר בחר ד', לב האומה לכל זרמי חייה, "משלמים פרים שפתינו", שפך שיח תחת סדרים חיים, במשטר חי וקים, המלא הוד ויפעה, שירה וזמרה עז וחדוה. אבל אלה הגרגרים הזעירים כח צמיחה גדול גנוז בהם, אל כל מה שהם עורגים, מכל מה שהם צומחים בעבר, ואת כל מה שהם עתידים להצמיח להבא. כל זה כלול בהם באופן טפוסי, וכן הם פועלים בחשאי על הנשמה המקימת, פועלים להלהיב בהתמדה אש קודש לאהבת הארץ באלה המניות של קדושה, ביתרון האלהי הדתי הלאומי והמוסרי הכלול בכל המעשים הללו, ומחנכים את העם בימי שפלותו לרוח גדלו. זאת השכילה כנסת ישראל ובניה בוניה ולא חדלה להגשים את זכרונות חייה אלה בפועל, כמה שאפשר לה בארצות נודה, ובצורה יותר נכרת ומתפשטת בשובה באיזו צורה שהיא אל מקומה, אל חבל נחלתה. ההוד וההרר והפאר המיוחד שיש במצות התלויות בארץ, כשהן מתקימות עכשיו בארץ ישראל על ידינו, ע"י אותו החיל החלוץ ההולך ובונה את ארץ האבות ומכין אחרית ותקוה יותר חזקה ויותר בהירה לדור יבא, מתגלה הוא לנו מתוך עז חפצנו הפנימי המפעם בקרב נשמתנו, להעמיד את צביון אומתנו על ארץ אבותנו במלא תארה, בכל שרטוטיה וקויה המשלימים את תכונתה, המגלים ומבליטים שזאת היא אומתנו אנו בערכה הרם המקורי, בגויתה בנפשה ברוחה ונשמתה. לזאת אנחנו שואפים לחדש עלינו ימים קדמונים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. הנה ישננו שנת תרדמה לאומית משך גלות ארוכה וקשה מאד, כחותינו הלאומיים נשארו אז בלועים בקרבנו פנימה, מבחוץ הכל נעשה מקומט ומזוקן, אבל מבפנים טל החיים הולך וזורם. כשם שהמצות המעשיות בכללן בכל מלואיהן הלכו עמנו בגולה ושמרו לנו בה את לח חיינו ובת חותם רוחנו ע"פ עצמותנו הפנימית, הביאו אותנו לאלה ימי התחלת תקופת ההארה לחיים של חפץ תחית האומה בארצנו, כן יביאו אותנו המצות התלויות בארץ לידי רוממות החיים שע"פ צורתם השלמה הן נקבעו. וכל אשר נוסיף להתבונן במהותן של המצות התלויות בארץ כולן ונראה כמה רחוקות הן מאתנו, כמה חיינו צריכים להיות בתנאים יותר בריאים וחזקים עד שיהיו אלו המצות מתקימות בהם, כן יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את אותו החלק שאנו יכולים לקימו בתור זכר לדבר, זכר קודש, זכרון לחיים שלמים שיבאו לנו בבא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים, ואשר בקימנו אותן עכשיו הננו מעשירים את נשמת אומתנו באותה אש הקדש אשר תהיה לשלהבת הקדש מלאת החיים לעת חיה. כשאנו מקימים עתה מצות תרומה ומעשר, גם בשעה שאין לנו כל היסודות הממשיים שמצות אלו בנויות עליהן, "לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו", הנה החזיון מתיצב לפנינו והננו מתמלאים רוח שירה רוממה בתעופת נשרים, לעומת האורה של הימים המאושרים המחכים לאומתנו על אדמתנו הברוכה. הנה המקדש על מכונו לגאון ולכבוד לכל הגוים והממלכות, והנה אנו נושאים ברנה אלומות ארץ חמדתנו, באים ברוח מלא חפש אמתי ובטחה טהורה אל הגרן והיקב המלאים בר ויין ולבנו שמח על טוב ארץ חמדה, והנה לפנינו מופיעים כהנים אנשי קדש משרתי מקדש ד' אלהי ישראל, לבם מלא אהבה וחסד, רוח הקדש שפוך על פניהם, וזוכרים אנו את כל רוממות רגשי הקדש אשר מלאנו בעת ראינו את פניהם בעלותנו לרגל, בראותנו אותם בעמדם לשרת בתוך מקדשנו גאון עוזנו ומחמד עינינו. כמה נהדרים ונעימים הם לנו, ועתה הנה גרננו המלא ברכת ד' מארץ חמדה זאת אשר הנחלנו מאבותינו, וחלקי האנשים הללו, אנשי הרוח, אתנו הם. מאושרים אנו לתן להם את תרומתם בשמחה, מוצאים אנחנו בקרבנו רגש מרומם ועולים יחד עם התרומה אל אותו הגבה הרוחני ששם אנשי קדש הללו מתעלים, ונפשנו רוויה ממגד שמים. והנה הלויים, אלה הטובים והענוגים אשר לקחו לבבנו בנועם זמרתם בקדש בהתקדש חג, כאשר עלינו לראות בהדרת כבוד מקדש אל בירושלים לראות את פני האדון ד' אלהי ישראל. פניהם הצוהלים ועדינים מזכירים לנו את זמרתם קדש, ואנחנו מתעדנים בנחלי עדנים רוחניים ונותנים להם בלב מלא שמחה ואושר את חלקם את המעשר. עוד נתראה בהר ד' במועד הקרוב ומה ירהב לבבנו לראות אלה כהני ד' ולוייו בעבודת קדשם ובשירת עוזם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו. לקדמניות ולשלמות הננו מתגעגעים, והגעגועים הם געגועים אלהיים, חפץ טמיר מלא חיים עזיזים מקוריים ממקור חיי עולמים: ממלכה ומקדש, כהונה ונבואה, המטביעים את חותמם על כל קניני חיים הכוללים, שאין אנו פחותים ביחושם מכל העמים. מדה גדולה של גבורה חמרית, של מוסר אנושי, של כבוד לאומי, של עושר עממי ושל הרחבת החיים, דורשת היא לנו תכונת חיים כאלה, שמרגליות רוחניות מצוינות ומופלאות מכל האדם אשר על פני האדמה, המצויות בנשמתנו הלאומית, יכולות להיות משובצות בקרבה, לשכלל את יפיה ולהוסיף לה אומץ וגבורה בפנימיותה, והוד ותפארת בחיצוניותה. האידיאלוגיה שלנו של שלמות חיינו, אשר היא כה רחוקה ומופלאת, היא ג"כ קרובה ומוחשה במלוא נשמתנו, כל זמן שאין אנו עסוקים להשכיחה וכל זמן שאנו שומעים בקולנו הפנימי, המושך אותנו לתן מקום לזכרונות המחיים אותה גם בימי שפלותה, בהיות כאוב מארץ קולה. המקדש, זהו המכון של הקולטוס הדתי, העתיק אשר יהיה חדש לעד, אשר הכה חרם את האליליות עם תועבותיה ונתן לאנושיות בסיס טהור ונשגב לחייה הרוחניים, אשר ממנו יצאה אורה וחופשה ההולכות ומתפתחות בתולדה האנושית, ומתרשלות במהלכן כפי רחוקן ממקור מוצאן, והן אמנם עתידות להתגבר לפי הזרתן אל מקור מבוען. האנושיות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד האלהות, תשאר נכחו כגמול עלי אמו, תשכח מפני גבהו, אורו ועזו, את כל התחכמיותיה, ותדע שיקר לה רגשה הטבעי המחכימה יותר מכל חכמה, כשהוא בנוי על יסוד האיתן של טבעה הפסיכי, ומעוטר בעטרת ההכרה, המתעלה עדי עד ולעד תשאר עלומה, ומשקקת אליה את כל נשמה, ולנצח תשלח קויה להעלות את כל אל מרום עזה. את היופי והתפארת האלהי תכניס אל נשמתה, הגעגועים של יחש ושל קירוב מעשי יתגברו, וכל פנות הדעת והמוסר ישפיעו על רגש נערץ זה את אוריהם. במקום אחד במלא התבל כדאי לה לאנושיות לראות את עצמה בתומת ילדותה, בחוסן גבורת הנער ובזיו עדן של עלית הנשמה הכללית, החתומה בחותם עם פלאות זה העתיק, ישראל השב. אין קץ לעונג השירה אשר תתחולל בכל העולם הנעור לרגלי המחזה הנשגב הזה, של התחדשות העתיקות המקורית של מקור השירה האלהית אשר בישראל במרום עזו. רק סכל ואין לב, אשר לא יוכל קולו להיות נשמע בעת תחית האורה, יוכל לחפוץ לתן כחל ושרק של התרבות החדשה הלקויה בחסר ויתיר, באיבה ותחרות ובכל חלי וקצף, על גלי ים החיים הבריאים ועתיקים הללו, המתנשאים בגאונם למרומי שמים. הכל ישמח דוקא במחזה הנאור הטבעי כמו שהוא עם כל תמימות עתיקותו, שהוא מנהיר דוקא אז את כל שלל צבעי אורותיו ומפזרם בישראל ועל אדם רב. חיים אנו עם הציורים הרוחניים שבשאיפה של נשמת האומה. כל מקום שניצוצות אור הללו גנוזים שם הננו מקושרים אליו בקשר של נשמה של חיים של כל הויתנו, בין שיהיה מקום זה מקום ממשי, מדת ארץ, בין שיהיו מעשים שהציורים האלה כמוסים ביסודם, בין שיהיו מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו. מי שבא לקוץ סעיפים הללו, מי שממעט את חילם, את כבודם וחשיבותם אצלנו, הרי הוא ממעט את לשד חיינו ולנגדו אנו מתקוממים בכל מלא כחנו. בכללותה של התורה הכתובה והמסורה ובהשתרגות כל ענפיה ספון הציור הרוחני היותר עליון ומקורי של חפץ האומה, מצד מגמת חייה היותר עליונים, בצורה מאירה בכלל הבנתה והרחבתה, בהגיונותיה, בסגנוני הרצאותיה, בתוצאות השקפותיה, על ההויה, (על האלהות) על העולם על האדם, על היחיד, על החברה, על הטוב ועל הרע, על החיים ועל המות. כל מה שההבנה וההכרה התורית מתגלה יותר באומה, מתבססת יותר ויותר נשבתה בקרבה וכח חייה מתעלה ומתאדר, והמעשים הם הבסיסים החמריים, הנושא הממשי, שהתיאוריה הגדולה הזאת מנחת בם את אוצרותיה, וכפי אותה המדה שתתגדל ההבנה התיאורית, בגדולת ערכה, כן יוסיף להתנוצץ בקרב האומה כולה האור החבוי אשר במעשים כולם ותתגלה מדת התפארת שביהדות המעשית בכחה לאלהים. יש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, וייעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה. אז תולד מבוכה והדעות מתפלגות. אמיצי הרוח יאמרו: החיים הם עלולי מחלה, אבל גם עלולים לשוב אל הבריאות השלמה. וכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון. האידיאלים היקרים, הגנוזים בחביוני המעשים, מחויבים הם לצאת אל האור דוקא על ידי התגלמותם במעשים. הם צריכים להאיר את כל חשכת החיים, והחשך עדנה גדול הוא ורב מאד, לא נוכל לאמר עליהם, שכבר גמרו את מלאכתם, נגמרו ובאו לתעודתם. לא נעזוב את הדגל, נשא ונסבל באהבה, נגלם בפעל במעשים את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית, כאשר החלה האומה לעשות מאז התחילה לראות חיים כלליים שלה. ואם הסבל כבד יותר משכבר הימים, הלא כדאית היא המגמה לשאת בעבורה עול, הלא זה כבר יצאנו מהחוג של עמים ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצדן, הננו מבוכרים בדעת ורגש אישי מלא, יודעים איך לחיות ואיך לשא במנוחת לב וחפץ כביר את עול החיים לשם מטרה גדולה, אע"פ שעודנה כמוסה סופה להגלות. יחד עם שאיפתנו למגמה העליונה ולהחזיק לעומתה את היסוד המעשי, אם יכשל כחנו והמשא המעשי, המחכה למלוי כח בהגלות בו ועל ידו האור האידיאלי הגדול, יהיה במשך הזמנים כבד יותר מדאי מפני כשלונה של האומה, נתור לנו עצות נכונות על פי רוחה של נשמת האומה עצמה, על פי דרכה של תורה במלואה, להקל את המעמסה בסגנון כזה, שלא יחדל הציור הרוחני מפעולות שאיפתו גם רגע בגלל ההקלה המוכרחת. כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים, על ידי השקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים ושהן גנוזות בתוכם בגניזה אלהית עצומה, ממילא הולכים המעשים ונפגמים. ערכם משתפל והדרם הולך ומועם, עד שהם מתגלים בצורה קצופה המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם. וכשהמעשים נפגמים לעומת זה הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה מצד מרחקה מן החיים ומצד רפיון כחה לפעול עליהם. כדי למצוא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצוות אשר לחיים וממילא נחר תוכם, אנו צריכים להתאמץ בכל היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה בלבדו. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם ישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להגמר בבטול המעשים. אבל לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ובנשמת הפרט, אשר יתעורר יפה על ידי אור גנזי תורה".