יום ראשון, 1 בנובמבר 2015

פרשת וירא - הכוח החזק ביותר

הכוח החזק ביותר


בראשית (יח,ד): "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ".

הרב קרליבך: כשאברהם אבינו הכניס את שלושת אורחיו, שנראו כעובדי עבודה זרה אבל באמת היו מלאכים, הוא לא התקמצן. הוא שחט שלושה עגלים כדי לתת לכל אורח לשון בקר.

אבל משום מה, כשהגיע אברהם אבינו למים, אמר ״יקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם״. האם נעשה אברהם אבינו קמצן פתאום, או אולי היה לו חשוב פתאום לחסוך במים?

השאלה הכי עמוקה בעולם היא: מה חזק יותר, האם העולם ותאוותיו הם החזקים, או שהתורה והיהדות חזקים מהם? מה חזק יותר, ששת ימי המעשה, או שבת קודש? כל ארצות העולם או ארץ ישראל?

כשחושבים על השאלה הזו מנקודת מבט מדעית, נקודת מבט יוונית, השאלה נראית מגוחכת. יהודים וארצם הקטנה, או אברהם אבינו ושרה אשתו - האם זו באמת שאלה האם הם חזקים יותר מכל העולם? וגם ביחס לתורה - כן, היא חשובה ומתוקה, ויש בה דברים יפים.

זו הסיבה שנח לא ניסה לקרב את בני דורו לה' הוא חשב שתאוות העולם חזקות יותר מיהדות. הוא לא האמין שישנה אפשרות לשוב לה'. הדרך היחידה לא לטבוע במבול היא פשוט לא לעשות לעולם שום דבר רע. מרגע הלידה עד יום המיתה, אדם מוכרח להיות טהור. ואם חם ושלום הסתבכת בעולם, אין דרך חזרה, כי התאוות חזקות מדי, המשיכה חזקה מדי.

לכן מי שעלה לתיבה היו רק בני האדם הצדיקים והחיות שלא חטאו...

כשבאו המלאכים לאברהם, הם בישרו לו על סדום ועל יצחק. אבל מה הקשר בין שתי הבשורות הללו?

התשובה פשוטה מאוד: כדי לזכות לגדל ילדים אני צריך לדעת מה ללמד אותם. האם אני מלמד אותם ״נסו להיות יהודים, אבל דעו לכם שהעולם הרבה יותר חזק מהיהדות, לכן עליכם להתרחק מהעולם״. או שאני מלמד, ״העולם יפה כל כך, העצים והפרחים נפלאים. התורה, השבת, ירושלים, הם חזקים לאין ערוך יותר מכל דבר בעולם״.

כשחזרו המרגלים מארץ ישראל ואמרו, ״לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו״ (במדבר יג,לא). זה גרם חורבן נורא. חז״ל אומרים שזה קרה בתשעה באב. כי צורת דיבור כזו היא קץ היהדות.

אברהם אבינו אמר לה': סדום היא עיר גדולה וחזקה, היא העיר הכי מושחתת בעולם. תן לי חמישים אדמו״רים ואלך לשם, ואהפוך כל אדם בסדום לבעל-שם-טוב. אני לא מפחד מסדום. אני יודע שהתורה הרבה יותר חזקה מסדום. נח, לעומת זאת, האמין שהעולם חזק בהרבה מהתורה, למרות שהיה צדיק. הוא חשב שכשאדם מושחת, ושקוע בעולם, אין לו דרך לצאת משם.

כתוב ״אין מים אלא תורה״ (בבא קמא פב.). אברהם אבינו אמר לשלושת עובדי האלילים: הדבר שאתם צריכים כדי להפוך לטובים הוא ״יקח נא מעט מים״, ״מעט״, מילה אחת של תורה, יכולה להפוך את הקרביים שלך אלף פעמים. לא זו בלבד שהתורה בכללה חזקה יותר מכל העולם, אלא אפילו מילה אחת של תורה חזקה יותר. ״יקח נא מעט״, אתם צריכים רק טיפה אחת של מים.

שני תלמידיו הגדולים ביותר של הגר"א היו ר׳ חיים מוולוז׳ין ואחיו ר׳ שלמה זלמן.
אביהם ר׳ יצחק היה מנכבדי קהילת וולוז׳ין. אמם היתה אישה פשוטה ועממית. ודווקא ההורים האלה זכו להוריד לעולם שתי נשמות שהיו למאורות גדולים. וישנה מסורת שזה בזכות ברכתו של ה׳שאגת אריה'...
בדורו של הגר״א היו הרבה גאונים. אך ר׳ אריה לייב, מחבר הספר הידוע 'שאגת אריה׳ - המיוחד בעומק החריפות שבו - היה ממש מגאוני הגאונים שקמו לעם ישראל.
כדי לתת לכם מושג באיזו מדרגה הוא היה: בשבת, כשהיו קוראים לו לעלות לתורה, מהרגע שהיה הגבאי אומר: ׳יעמוד מורנו הרב ר׳ אריה לייב בן ר׳ אשר׳ ועד שהגיע לבימה, היה עובר ביעף על כל הש״ס!
אתם מתארים לכם דבר כזה?
הוא הסביר: ׳כדי לברך על התורה כמו שצריך, אני חייב לדעת על מה אני מברך, לא? לכן אני עובר עליה מהר.׳ אולי זה נשמע לכם הזוי, אבל המוח שלו היה מעבר לאנושי.
הוא היה בעל אישיות מיוחדת, יוצאת דופן. התורה בערה בקרבו כמו אש, וכש׳אמיתתה של תורה' היתה ברורה לו, לא חת מפני כל ולא נשא פני איש. הוא היה תקיף מאוד, רוב הערים והישיבות שהזמינו אותו לשמש אצלן בקודש, אחרי כמה זמן, לא יכלו לסבול עוד את תקיפותו. וכך, פעם אחר פעם, מצא את עצמו ר׳ אריה לייב מגורש ונודד - ברוסיה, בליטא ובאשכנז, כשהוא שרוי בדחקות ועניות.
אך כנראה שזה התאים לאישיותו ה׳פראית׳... למה אני מתכוון ׳פראי׳?
ראיתם פעם אריה בגן חיות, לפני שמאכילים אותו? איך הוא מתהלך כך בכלוב שלו, הלוך ושוב, ללא מנוחה... כך גם ה׳אריה׳ הזה, ר׳ אריה לייב: לבו בער באהבת התורה, הוא היה הולך ממקום למקום, לבוש כאיש פשוט, ופיו לא פוסק לרגע מלימודו. באותן שנות גלות שבין רבנות לרבנות, לא יכול היה, על פי רוב, להישאר בעיר אחת יותר מכמה שבועות. משהו בתוכו דחף אותו ללכת הלאה והלאה.
אחרי ש׳גורש׳ ר׳ אריה לייב ממינסק, הגיע לוולוז׳ין. כדרכו בקודש, הסתיר ה׳שאגת אריה׳ את עצמו והתחזה לעובר־ אורח פשוט, כך שבמשך זמן מה לא ידע איש בוולוז׳ין את זהותו האמיתית. ומפני שרק ספרים מעטים היו אתו, שאל למי יש ספריה ראויה לשמה. הפנו אותו לביתו של ר׳ יצתק, מחשובי הקהילה. כשהגיע אליו ר׳ אריה לייב, הבין ר׳ יצחק מיד שזהו תלמיד חכם גדול, ושמח לארח אותו בביתו ולהעמיד לרשותו את הספרייה שלו.
לילה אחד, הגיע זמנה של בעלת הבית ללדת, והיא נתקפה צירים. היא עמדה לצעוק מתוך חבלי לידה, אבל נזכרה בר׳ אריה לייב היושב שם ולומד בריכוז עצום. בחוש הבריא שלה כבר ידעה שהאיש הזה הוא כנראה מגדולי הדור, ועם כל הקושי שבדבר, התאפקה ולא צעקה...
אחר כך ניגש האבא לר׳ אריה לייב ואמר לו: ׳נולד לנו בן, במזל טוב'. הבין הגאון שהאישה התאמצה בכל כוחה לשתוק, כדי לא להפריע לו בלימודו. הוא התפעל ממסירות נפשה, ובא לברך אותה. וכך אמר: ׳אני מברך אותך שבזכות השתיקה שלה יהיו לך בנים שקול תורתם יישמע מסוף העולם ועד סופו.' ואישה זו זכתה להוריד לעולם את נשמות שני הגאונים המופלאים: ר׳ חיים, מייסד ישיבת וולוז׳ין המעטירה, ואחיו הגדול - ר׳ שלמה זלמן.

מדוע בשעת לידה צועקת האישה מכאב?
אולי מפני שזהו הרגע בו סוטר המלאך על פיו של התינוק ומשכיח ממנו את כל התורה שלמד במעי אמו (נדה, ל:).
אך האישה שבסיפור מבינה שקול התורה הרבה יותר חשוב מהקול של העולם הזה, מתאפקת, ומשתיקה את קולות העולם הזה, כדי לא להפריע לקול תורתו של השאגת אריה.
כך היא זוכה ללידה שאיננה משכיחה את התורה, אלא להפך - מוסיפה לעולם עוד מהקול הגדול ההוא, של התורה 'קול גדול ולא יסף' הנשמע מסוף העולם ועד סופו.

צריך לדאוג ולהתפלל על המצב בארץ ישראל. ה׳ רוצה שנתפלל. אבל עמוק בפנים אין באמת מה לפחד, כי ארץ ישראל הרבה יותר חזקה. הכבשה הקטנה הרבה יותר חזקה משבעים הזאבים!

'לך לך' ו'וירא', אלו שתי הפרשיות בהן חיים עם אברהם אבינו (אברהם כבר מופיע בפרשת נח, אך רק בסופה, וכן בתחלת פרשת חיי שרה, אבל שם כבר עוברים ליצחק ורבקה, ושתי הפרשיות שעוסקות כולן באברהם הן "לך לך" ו"וירא").

לך לך וירא בגימטריא אברהם אבינו.

כל שם משמות שתי הפרשיות הוא בעל ארבע אותיות, וממילא אפשר לעשות הכאה פרטית – ל פעמים ו, ך פעמים י, ל פעמים ר, ך פעמים א – וביחד עולה 6400, מספר שהוא ריבוע המלמד על כך שהחיבור יוצר שלמות. 6400 היינו 80 בריבוע – מספר שקשור לברית מילה – יסוד בריבוע.

ברית המילה חוזרת בשתי הפרשות: בסוף פרשת לך לך ברית אברהם, אברהם מל את עצמו, ובפרשת וירא ברית יצחק, אברהם מל את בנו.

הברית מילה היא זו שגורמת ליהודי להכניס את הקול הגדול של התורה לתוך העולם הזה החומרי ולתקן אותו.

הרב קוק (עולת ראיה / חלק א / עמוד צו): "אחרי כל ההתרוממות הנשגבה, אשר עברה על נפשו, לא פעל עליו שום דבר להפרד מאותה המדה הגדולה של השפעה על העולם על הסביבה עם כל חמריותה, הוא שב אל נעריו, על פי מצבם, אותם הנערים אשר הניחם עם החמור, שב אליהם להדרש להם, להעלותם ולשכללם" (מתוך דרשה בבנין אמונה עמ' 71).

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: