בין המצרים - כוונות

בין המצרים - כוונות

 

איכה (א,ג): "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים".

המאור ושמש: "ובזה נבין, מה שנקראו הימים ימי צרה, שמי"ז בתמוז לט' באב בין המיצרים, לפי שהשם הוי-ה הוא בין שני שמות, דהיינו השם טדה"ד לפניו כנ"ל, והשם כוז"ו לאחריו כאמור, וזהו בין המיצרים, בין הגבולים, דהיינו השני שמות הנ"ל, כדי שלא יאחזו בו החיצונים חלילה...ובזה ישמרנו השם ויצילנו מכל רע, ואך טוב לישראל והבן" (פרשת בלק).

הרב פרץ זצוק"ל: רבנו האר"י לימד אותנו איזה כוונות מיוחדות לימים האלה למתק על ידם את הדין.

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" המצרים האלה הם שני בתי דין. שני שמות של בתי דין. שם אלקים זה בית דין עליון, ויש בית דין למטה יותר שזה שם אדנות. בינה ומלכות. בינה, זה שם אלוקים. ושם אדנות זה דין. 'דין' – 'א' זה אותיות א‑ד‑נ‑י.

איך ממתקים אותם?

אומר רבנו האר"י, כל השנה כולה, אתה יכול למתק את הדין על ידי שם הוי"ה. אבל פה, בימים האלה, אש להבת שלהבת, אתה לא יכול למתק את הדין ישירות על ידי שם הוי"ה. אתה צריך לחפש איזה משהו באמצע. אבקה, שקצת, איך אומרים, תעמעם את האש. כלומר, אתה לוקח איזה משהו שאתה שופך על האש, אתה עכשיו לא מכבה אותה, אתה מטשטש אותה, מעמעם אותה. ואחר כך תביא את שם הוי"ה.

אומר רבנו האר"י, כשאתה אומר "ברוך אתה הוי"ה מגן אברהם", תכוון שהוי"ה זו תמתק את חילוף ההוי"ה של האותיות שלפניה. (לפני י' מה יש? ט'. לפני ה' מה יש? ד'. לפני ו' מה יש? ה'. לפני ה' מה יש? ד'). אז איך קוראים לחילוף ההוי"ה הזו? ט‑ד‑ה‑ד. המספר שלה, זה בדיוק עשרים ושתים. כמו הימים האלה, עשרים ואחד יום ועוד אחד, זה עשרים ושתים. כ"ב אותיות התורה.

ב"ברוך אתה הוי"ה מחיה המתים", אומר רבנו האר"י, תכוון לאותיות שאחרי ההוי"ה כ‑ו‑ז‑ו. יש את זה במזוזה מי ששם לב. מאחוריה. כמה יש בו? ט"ל.

את המיתוק של ההוי"ה שלפני כבר עשינו, את של אחרי כבר עשינו. מה נקראת האלפא ביתא של לפני ואחרי? א"ב ג"ד או ת"ש ר"ק. יש לנו אלפא ביתא של א"ב ג"ד מה הכוונה? א', אחריה ה‑ב'. ב' אחריה, ג'. אז אני תמיד יכול להחליף האותיות באותיות שלאחריהן. אם אני מחליף באותיות שלפניהן איך זה נקרא? ת"ש ר"ק. אני מתחיל מהסוף להתחלה. מתחילים מ‑ת' עד א'. אז ע"י זה יצא לנו שני השמות האלה, ט‑ד‑ה‑ד, וכ‑ו‑ז‑ו.

אבל יש עוד אלפא ביתות. נקח דוגמה את א"ת ב"ש - אני לוקח את האות הראשונה, עם האות האחרונה. א' עם ת'. ולוקח את האות השניה עם האות השניה מהסוף, ב' עם ש', עד שמגיעים לכ' עם ל' וזה נקרא א"ת ב"ש.

הוי"ה בחילוף א"ת ב"ש זה שם מ‑צ‑פ‑ץ. י' מתחלפת ב‑מ', ה' ב‑צ', ו' ב‑פ', וה' ב‑צ'.

את השם הזה מכוונים בהוי-ה של "האל הקדוש".

עכשיו תעשו חשבון כמה זה שלושת השמות ביחד? שלוש מאות ששים ואחד, ש"ס עם הכולל.

עכשיו אומר רבנו האר"י תיקח שם א‑ל‑ה‑י‑ם, כמה תקבל? פ"ו. אבל אם אתה ממלא אותו וכותב אותו ככה – אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם, זה בדיוק מאתים תשעים וחמש שזה בגי' רצה.

מה זה רְצֵה? רצ"ה זה אותיות צר"ה. מאיפה באים הצרות לעם ישראל? משם אלקים ובפרט שהוא מלא, שזה מאתיים תשעים וחמש – אותיות צר"ה.

כאשר אנחנו אומרים "רצה הוי"ה אלקינו בעמך ישראל" בתפילת שמונה עשרה, אנחנו ממתקים את רצ"ה שהן אותיות צר"ה על ידי שם הוי"ה. רצה הוי"ה אלוקינו, שהצרה תהפך לרצה.

אבל בימים האלה, לא נצליח להפוך הצרה כל כך מהר לרצה, כי אי אפשר למתק אותה על ידי שם הוי"ה באופן ישיר. אז מה אנחנו עושים? תוסיף לשם אלקים המלא שזה מאתים תשעים וחמש את שם אדנות שזה ששים וחמש וביחד שלוש מאות וששים, ותמתק אותם עם שלושת השמות ט‑ד‑ה‑ד, כ‑ו‑ז‑ו, מ‑צ‑פ‑ץ, שזה גם כן שלוש מאות וששים עם הכולל.

כלומר את הדין בימים האלה צריך קודם כל לעמעם לא ישירות על ידי שם הוי"ה, אלא ממתקים אותו קודם כל בחילופים של שם הוי"ה. החילופים האלה של ההוי"ה, הם כמו כדים, הם מלאים בהוי"ה, אבל הם נמצאים בפנים. לא רואים את ההוי"ה. ואז מביאים אותם ושוברים אותם, ואז המים יוצאים וממתקים.

חוזרים על זה ב"שים שלום". מה זה ראשי תיבות שים שלום? שי"ן שי"ן. שי"ן זה שלוש מאות וששים. אז ב"שים שלום" אתה לוקח שי"ן של 'שים' שהם שמות אלוקים ואדנות וממתק אותו על ידי השי"ן של שלום שהם השמות של חילופי שם הוי"ה.

אומר רבנו האר"י, עכשיו אל תכוון רק עם ראשי תיבות של "שים שלום". אלא קח את כל המילה שי"ם, קח את כל המילה שלו"ם אבל בלי הו', מה תקבל? כמה זה שי"ם? שלוש מאות וחמישים כמה זה שלו"ם בלי ו'? שלוש מאות ושבעים, תעביר עשר משלוש מאות ושבעים לשלוש מאות וחמישים מה תקבל? שלוש מאות וששים ועוד שלוש מאות וששים. כלומר חוזרים על המיתוק הנ"ל שעשינו ב"רצה". לוקחים, שלוש מאות וששים של אלוקים ואדנות וממתקים אותם על ידי שלוש מאות וששים של שלושת חילופי שם הוי"ה.

מה הו' של "שלום" עושה? תכוון את כל חמשת השמות, אלקים, אדנות, ושלושת חילופי ההוי"ה, ותמתק אותם ע"י השם השישי שהוא שם הוי"ה פשוט.

עכשיו כאן אני מביא את המיתוק הגמור והשלם. אחרי שעשיתי עבודה של עמעום, של כל מיני דברים שזרקתי על האש, עכשיו אני מביא את ההוי"ה ואז המיתוק נעשה מיתוק גמור[1].

יוצא שהגלות מביאה גאולה גם בימים האלה, על ידי הפלא העליון, על ידי השם יתברך. היה פה דין. מה עשינו לו? הוצאנו אותו.

כשיש דין וממתקים אותו יוצא שפע יותר גדול מאשר כשאין דין!

זוה"ק (ח"ב קנו.): "פתח ההוא טייעא ואמר, (תהלים סט,יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אלהי"ם ברב חסדך ענני באמת ישעך... ואי תימא אמאי אתמני האי קרא בצלותא דמנחה דשבת, יאות איהו למהוי בשבת בההוא צלותא דמנחה, ולא בצלותא דחול, דודאי לאו צלותא דמנחה דשבת כחול, בגין דהא בחול בשעתא דמנחה תליא דינא בעלמא, ולאו איהו עת רצון, אבל בשבת דכל רוגזא אתעדי, וכלא אתכליל כחדא, ואף על גב דדינא אתער, אתבסמותא איהו, ועל דא אצטריך קרא דיחודא, ליחדא כל דרגין, דכד הוי יחודא, דינא אתחבר ואתכליל ברחמי ואתבסם כלא, וכדין עת רצון כתיב, עת רצון כליל כלא כחדא, ודינא אתבסם בההוא זמנא, והוי חדוה בכלא".

ישרש יעקב (ערך אמ): "אמת סוד פ"ר דינים נמתקין על ידי מזל ונקה, ששם שורש ה' גבורות מנצפ"ך גימטריא פ"ר. פ"ר ונקה גימטריא אמת, וזה סוד שאמרו רז"ל (ראש השנה י"ז ע"ב): רב הונא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, מתחילה ואמת ואחר כך רב חסד. וסוד העניין כי מתחילה נמתקים הפ"ר דינים על ידי מדת ונקה - ואז היא גימטריא אמת. ואחר כך נעשים חסדים יותר גדולים מחסדים פשוטים, כי כשהדין נמתק בשורשו אז הוא יותר חסד מחסד מעיקרא, וזהו ורב חסד - ורב דייקא. ועל כן ורב חסד גימטריא פ"ר, רומז על הפ"ר דינין כשנמתקין נעשו יותר חסדים מחסד מעיקרא. וזה סוד שאמרו רז"ל (שם): ורב חסד מטה כלפי חסד - רצה לומר כשמטה הדין כלפי חסד אז הוא ורב חסד - ורב דייקא".

[1] מיתוק הדינים הכוונה שהם נופלים על האויבים שלנו במקום עלינו ח"ו.

ר"ח אב ומיתת אהרן הכהן - האהבה מתחילה מהראש

ר"ח אב ומיתת אהרן הכהן - האהבה מתחילה מהראש

ראש חודש[1] הוא לא רק ציון ליום שבו מתחיל החודש, אלא הוא ״הראש״ של החודש, כשם שהראש הוא נותן הוראות ופקודות לכל הגוף - כך המתבצע בראש החודש - קובע לכל החודש כולו.

בר"ח תשרי - יום בריאת העולם, המלכת ד׳ למלך בעולם זהו מהותו של כל החודש.

בר"ח שבט (לפי ב"ש) - זה ראש השנה לאילנות.

בר"ח ניסן התחילה הגאולה במצרים.

בר"ח אייר נסעו לראשונה לארץ – בו תלוי כל חודש כיבוש הארץ.

בר"ח סיון הגיעו למדבר סיני – בו תלוי כל מתן תורה.

בר"ח אלול עלה משה להר – בו תלויה כל התשובה והסליחה.

מה ארע בראש חודש מנחם אב?

יום הזיכרון היחיד המוזכר בתורה - הוא יום פטירתו של אהרון הכהן כפי שמופיע בפרשתנו (במדבר לג,לח): ״ויעל אהרון הכהן... בחודש החמישי באחד לחודש״.

לא נמצא בכל התורה שהזכירה וקבעה לדורות יום מיתתו של צדיק זולתי באהרן הכהן, ולא זכו לזה אף לא האבות הקדושים ע"ה.

מדוע אהרון הכהן נפטר דווקא בראש חודש? ולמה דוקא בר"ח אב?

מספרת הגמרא (חולין ס:) מתחילה כשברא הקב"ה את השמש והירח היו שתיהן שוות בגודלן, אמרה הלבנה לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?!' כלומר שאין זה הגון שתהיה היא והשמש שוות בגודלן, ומדבריה היה מובן שמוטב להמעיט את גודלה של השמש. ועל כך שהיתה עינה צרה בחבירתה, הענישה הקב"ה שתתמעט היא בעצמה.

ראש חודש (שהירח הולך ומתמלא עד אמצע החודש שאז הוא שלם), הוא המועד שהלבנה מתקנת את מידותיה ומוסיפה אהבה ועין טובה על השמש.

יוצא שראש חודש מסמל את תיקון מידת האהבה והעין טובה על הזולת.

כיון שכל עיקר מהותו של אהרן הכהן היתה אהבת הבריות, כמאמר חז"ל (אבות א,יב) שהיה אהרן "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", וכן בשעת פטירתו של אהרן בכו עליו "כל בית ישראל", "האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" (במדבר כא,כט ורש"י).

לכן סיבב הקב"ה שתהיה פטירתו דוקא בראש חודש, כיון שזוהי מהותו של ראש חודש - הוספה באהבת הזולת, זהירות בכבודו, ולדונו לכף זכות, במיוחד הוספה בשלום בית שזה כידוע הדבר הכי עיקרי במצוות 'ואהבת לרעך כמוך'.

למה דוקא ראש חודש אב ולא חודש אחר?

כיון שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך שבחודש זה יחרבו שני בתי מקדש (תענית כו:), ובכל שנה ושנה יעורר דבר זה קטרוג גדול על בני ישראל, עד כדי כך שהורו חז"ל (שם כט:), שכל בר ישראל שיש לו דין עם גוי ישתדל ביותר שלא לעשותו בחודש אב, כי מזלם של ישראל אינו מאיר כראוי בחודש זה.

כדי לבטל קיטרוג זה לבל יהיה נזק ח"ו לעם ישראל בעקבותיו, קבע הקב"ה את מועד פטירתו של אהרן דוקא בראשו של חודש זה, כי מידת אהבתו של אהרן לעם ישראל, ועינו הטובה עליהם, והסנגוריא שהיה תמיד מעורר עליהם, יש בכוחם לבטל את הדינים והקטרוגים הקשים של חודש זה.

הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע הקפיד, בין השאר, לקיים בכל מאודו מצוות ביקור חולים וממש לא פסח על אדם אחד בקהילתו הגדולה שלא ביקרו בשעת חליו.

פעם נכנס רבי לוי יצחק לבקר חולה אחד, שהיה נוטה למות, ומצאו מתפתל מצד אל צד בדאגה ובחוסר מנוחה.

ממה אתה מודאג בשעה זו? שאל רבי לוי יצחק את החולה שלפניו.

רבי קדוש! השיב האיש בקול רפה מחמת החולשה. הנני חש כי שעותי ספורות ולבי מלא חרדה במה אני בא לעולם האמת ומה יהא חלקי וגורלי בעולם הבא!!!

הצדיק רבי לוי יצחק קם מכסאו, גחן אל פני החולה הנרגש וקרא: אין כל מקום לדאגה מצדך. זה עתה גמרתי בלבי לתת לך במתנה את כל חלקי בעולם הבא.

מיד עשה הצדיק קבלת קניין על מתנתו לחולה, ופני האיש נראו לפתע מאושרים ושלווים. כעבור שעה קלה עצם החולה את עיניו ושבק חיים לכל חי.

שאל אחרי כן אחד ממקורבי הצדיק את רבי לוי יצחק: רבנו, כשנכנסת לחדרו של אותו חולה, ראית בוודאי שרגעיו ספורים וכל עידוד אינו עשוי להועיל לו אלא לשעה קלה בלבד. מדוע נהגת כלפיו ברוחב לב כזה, והענקת לו את כל עולם הבא שלך?

שמע בני – השיב הצדיק מברדיצ'ב בהתרגשות: נוח לי למסור את העולם הבא שלי, כדי לחסוך רגע אחד של צער ודאגה מיהודי חולה!!!

זו היתה דרכם בקודש של האריז"ל (שנפטר בה' אב) וכן של הבעל שם טוב שאהבו כל יהודי, וגילו בעולם את מעלתו הנשגבה של כל יהודי, וציוו להתחיל את התפילה עם אהבה וחיבור לכל יהודי.

כאשר נאחז בדרכם ונוסיף אהבה בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, נשמח בהצלחתו של כל יהודי, ותהיה עינינו טובה על כל אחד ואחד מישראל לדונו לכף זכות, ולחפש אחר הטוב שבו, ולא להביט עליו ח"ו בצרות עין, בזה נזכה להמתיק את הדינים של חודש אב, ובכלל, להמתיק את הדינים של כל השנה כולה, ונזכה לבנין המקדש בקרוב!

כדברי החוזה הגדול הרב קוק זצ״ל (אורות הקודש): ״נחרבנו על ידי שנאת חינם נבנה ויבנה העולם עמנו - באהבת חינם״!

---

[1] הרב אוהד אהרון ברוכי והרב אברג'ל.

פרשת מסעי - עיגול ריבוע וגאולה

עיגול ריבוע וגאולה

במדבר (לה,ה): "וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים".

הרב מלמד: קבעו חכמים שמקום שביתתו של האדם הוא מרובע, וכן תחום השבת שלו מרובע. היינו שאם אדם שבת בשדה ומקומו הוא ארבע אמות, אין מודדים את מקומו בעיגול שקוטרו ארבע אמות, אלא מקומו הוא ריבוע של ארבע אמות, באופן שהוא מרוויח את הזוויות. ואם שבת בישוב או עיר, למרות שצורתם עגולה, מכניסים אותם לתוך ריבוע או מלבן, באופן שהוא מרוויח את הזוויות (משנה עירובין נג,א).

לאחר מכן מודדים אלפיים אמה לארבע רוחות, ושוב יוצרים ריבוע או מלבן שהוא תחום השבת, וכך יוצא שעל ידי הריבוע הוא מרוויח פעם נוספת את הזוויות.

הלכה זו שמרבעים את העיר למדנו מהשטח שנתנו ללוויים מחוץ לעריהם, שנאמר (במדבר לה,ה): "וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ".

הטעם הפשוט לריבוע התחום, מפני שקשה מאוד למדוד ולשרטט תחום עגול, כי כמעט בכל נקודה ונקודה יהיה צורך למדוד אלפיים אמה בנפרד. ולעומת זאת, כאשר רוצים לשרטט תחום מרובע, צריכים לבצע ארבע מדידות לארבע רוחות העולם, ואח"כ לשרטט קו ישר לכל רוח, וזה התחום.

לפי הזהר הקדוש גם העולם שלנו יצא מנקודה / עיגול של העולם העליון והתפשט עד שהקב"ה עצר אותו (שאמר לעולמו די).

העולם שלנו מקביל למרובע, יש לו 4 רוחות.

הכל בעולם מורכב מארבע (אותיות שם הויה, עולמות, דצח"מ, עסמ"ב, טנת"א, וכו').

אחרי שיש זוויות יש דרגות, בעיגול כולם שווים.

הקרן זווית זה השטח שהרווחת יותר מאשר השטח של העיגול.

אנחנו בעולם צריכים להפוך את העיגול למרובע שזה אומר בעצם לעבוד על הזוויות / הקרנות.

זה עיקר התפקיד שלנו בעולם הזוויות האלו - תורה מונחת בקרן זווית!

השל"ה הקדוש (תולדות אדם - רמזי אותיות לחתימת ההקדמה כד): והנה כשתשים עיגול בגו ריבוע, כמו שהעולם עשיה הוא בגו עולמות הרוחניים, נמצא הריבוע עודף עליו בארבע קרנות. ועל אלו הקרנות היו רומזים ההזאות בקרבן לה', כדתנן (תמיד לג:), בא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית. ועל אלו הקרנות הרמז 'גדע בחרי אף כל קרן ישראל', כי אף שהיו ביניהם בלי ספק איזה בעלי תשובה ובעלי מעשים, לא בערך 'ם' רק בערך 'ס', דהיינו מיראה. כמו שנאמר, השיב אחור ימינו מפני אויב, כי הקב"ה השיב לאחור ימינו הפתוחה לקבל שבים מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב, כלומר מיראה, ואז נגדעו הקרנות העודפות ברבוע על העיגול. וזהו סוד וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם (ישעיהו א,ח)".

האדם וחייו נעים במעגל, גם צורת איבריו מעגלית, וכך גם מופיעים רצונותיו ומחשבותיו.

העיגול רומז לאין סוף[1], שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולכן קשה לאדם להגשים את השאיפות שלו.

התיקון לכך נעשה על ידי הכנסת הרעיונות העגולים האין סופיים לתוך מסגרת מרובעת, שתסייע לו להגשים אותם.

זהו תחום שבת, שנועד לתת כלי לקליטת קדושת השבת וברכתה.

בהקדמת הזוה"ק (דף ה:) כתוב: "את שבתותי תשמרו" 'שבתותי - דא עגולא ורבוע דלגו'.

אומר ר' נחמן (לקו"מ חלק א' סימן נ"ט) שה'עיגול' הוא מתפשט והוא רומז על כלליות, והוא כנגד ספירת המלכות שהיא האמונה.

ה'ריבוע' הוא יותר מצומצם ויותר מפורט, והוא כנגד ה'זעיר אנפין' שנקרא 'משפט'.

שני העניינים הללו נמצאים בשבת, כי בליל שבת קודש אז עיקר קדושת שבת הוא מהמלכות והאמונה, וביום שבת קודש עיקר הקדושה נמשכת מהמדות - זעיר אנפין שרומז גם על התורה הקדושה.

התקרבות הנפש להשי"ת היא בחי' העיגול, אמונה.

אח"כ צריך לעלות לקדושה יותר גבוהה שלומד יותר בפרטיות מה רצון ה', ומסתכל בעצמו בכל דבר שיהיה כראוי לפי משפט התורה, והוא בחי' הריבוע, ושם מאיר אור המוחין (ארבע מיני מוחין – חכמה בינה ודעת המחולק לחסדים וגבורות) שהוא החכמה לגלות ולהאיר את רצון ה' בשלמות.

וזה פרוש (שבת ק"ד): 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים'. 'מ"ם', זה רבוע, ו'סמ"ך' זה עגולא. 'שבלוחות' הלב, כמו שכתוב (משלי ג): "כתבם על לוח לבך". 'בנס עומדין', 'בנס', זה בחינת שבת, בחינת (שמות ל"א): "אות היא לעולם".

עיקר יניקת העיגול בחינת 'ששת ימי החול', יונק מהריבוע בחינת 'יום השבת' - כי אין חיות הגוף אלא מהנשמה.

דהיינו שמה שאפשר לבטל יניקת הקליפה בששת ימי החול, דהיינו שלא תשלוט בזמן היגיעה הוא מכוח השבת.

האור החיים הקדוש אומר שהתנאי לכך ש"ששת ימים תעשה מלאכה" (שמות לה,ב), כלומר שששת הימים יצליחו במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות והמלאכה תעשה מאליה, הוא אם יתקיים "ביום השביעי יהיה לכם קדש", דהיינו שיקדשו את השבת.

התורה מצווה: "רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כז, א). המזבח חייב להיות רבוע.

הרש"ר הירש (שמות כז, אחרי פסוק ח) - הריבוע הוא סימן ההיכר של חירות האדם השולטת בעולם החומר. המסר לאדם הוא כך: יש לך חירות מוסרית, ואתה מסוגל לעצב את עצמך! יש לך את היכולת וכל התנאים לשלוט בכוחות גופך! אל תהיה כפוף ל"טבע" ותאמר – כך נולדתי, זהו הטבע שלי, ואין לי יכולת להשתנות ולהשתפר.

גם אם אדם חטא, נפל ומעד, הוא מסוגל לשנות הכל, באם יהיה חפץ בכך. לכן המזבח, המסמל יותר מכל את הקרבנות והקרבה לאלוקים, חייב להיות רבוע. שהרי הריבוע מסמל את יכולת האדם בעיצוב ושינוי עולם החומר.

הטבעת קידושין:

הרמ"א (ראשית הלכות קידושין): "נוהגים לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר" (ראש תיקון נ"ה, דף יט.).

הקאמרנא (זוהר חי בהקדמה לחלק א' ד.): "יש לתקן טבעת כתקנת מורי ורבי (ר' צבי הירש מזידיטשוב) מרובע מבחוץ ועגול מבפנים וכו' והוא לסימן טוב ולמזל טוב שלא יהיו שני הפכים חלילה, אלא יולידו זה מזה וזו מזו בהתחברות ויחוד כשר וקדוש בקדושה ובטהרה".

ובהמשך כתב (בדף כ עמוד ד): "קבלתי ממורי דודי צבי הקדוש שהטבעת קדושין צריך שיהיה עגול מבפנים ומרובע מבחוץ בריבוע גמור כעין שני דלתין וכו', והעושה טבעת קדושין כזה מממון בעלה דוקא יהיה מובטח שלא תהיה אשתו עקרה כל ימיה".

עולם הזה באות ה' ועולם הבא באות י' וכן איש ואשה יש להם י' וה' (ונשאר אש. היחוד שבין בעל לאשתו מאחד את העולם הזה והעולם הבא).

הטבעת קידושין רומזת לריבוע בחינת 'יום השבת' שממנו מתקדשים כל ששת ימי המעשה הרומזים לעיגול.

עיגול אין בו הבחנה בין איסור והיתר כשר ופסול טמא וטהור, כי שווה הוא מכל צדדיו.

ריבוע יש בו מעלה ומטה ימין ושמאל פנים ואחור כנגד ו' הבחנות.

לכן עיקר מה שמתבטל האיסור של הקליפה, שרוצה את הקל והיפה הוא יום השבת, דהיינו בחינת 'התכלית' שעושה הבחן בין איסור והיתר כשר ופסול טמא וטהור.

אחד הבלבולים הקשים שיש ביהדות הוא הזנחה של ההלכה עקב אורות גבוהים של עבודת ה' ואז ישנם עיוותים קשים מאוד בהשקפת עולם ומגיעים לכל מיני כותרות על צדיקים גדולים עם עבירות חמורות...[2]

הפיתרון זו הכנסה של עבודת ה' ואורות גבוהים לתוך מסגרת ההלכה! לא לעבור על קוצו של י' של הלכה בשום פנים ואופן.

בפסוק שהתחלנו בו מופיע ד' פעמים 'אמה' = ברכות (ח:): "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

אריז"ל (שער מאמרי רשב"י): "אמה בגי' שילוב הוי-ה אהי-ה", ומדובר כאן על ד' השילובים (יחוד כ"א בשער רוה"ק)[3].

הגמרא מדברת על הלכה והאריז"ל מפרש את זה על שמות קדושים ואורות גבוהים, רואים כאן שילוב של האורות הגבוהים בתוך פשט הגמרא שזו ההלכה.

היחוד של המרגלאן[4] יוצא אותה גי' של היחוד הזה והמרגלאן בעצמם הם השילוב של שבת וימות החול!

החיבור השלם בין הריבוע לעיגול יהיה בימות המשיח!

כותב התיקונ"ז (תיקון יג' דף כט: עם פירוש מתוק בדבש) על הפסוק הזה: "אז יהיה היחוד השלם בתכלית השלמות והגדלות שזה יהיה בביאת משיח אחר שיכלו ויתוקנו כל הברורין".

שני טעמים ייחודיים[5] מופיעים בתורה כולה רק בפסוק זה: ירח בן יומו[6] וקרני פרה, ומיד אחריהם מופיע תלשא.

הרב קוק (ריש מילין[7]): "ירח בן יומו, יורה לנו שאחרי כל המהלכים של כל המסעות הרוחניות, והעברת החיל והחוסן אשר להמון בריות ועולמי תפארה, בעליתם וירידתם, בשבירתם ובנינם, בעוזם ותפארתם, הננו עולים לסקירה עליונה כזאת שכל המערכה הגדולה שעברה לפנינו היא כאין לעומתה, והננו משתוקקים ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת יותר נשגב, שהוא מתחיל מהופעה זעירת הכמות, ירח בן יומו, הלוך הולך ואור כצאת השמש בגבורתו, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו, אמן".

אונקלוס ויונתן בן עוזיאל מתרגמים 'ומדתם' = ותמשחון = משיח.

בפסוק מופיעות המילים "אלפים באמה" ד' פעמים, אבל הטעם 'ירח בן יומו' שמעיד על הגאולה נמצא רק ב'אלפים באמה' של צד מזרח:

במדבר רבה (פרשה ב ט-י): "... מנין סמכו תחומין מן התורה שנאמר (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה וגו'... וכן את מוצא כשאמר הקב"ה למשה שישרה ישראל דגלים אמר לו השרה אותם לכל רוח רחוק אלפים אמה... ברא הקדוש ברוך הוא ארבע רוחות לעולם מזרח מערב צפון ודרום... אמר לו הקב"ה משה מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה... ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה... ועליו זבולון שהוא בעל עשירות... את מוצא בכ"מ יהודה תחלה לחנייה... תחלה לנסעים... לקרבנות יהודה תחלה... למלחמה יהודה תחלה... וכשיבא המבשר יהודה מתבשר תחלה שנאמר (ישעיה נב) על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום...".

כל דבר שנתקדם מבחינה אישית וכללית בתיחום של העיגול בתוך הריבוע ככה נקדם את הגאולה.

---

[1] תענית (לא.) אמר ר' חלבו אמר עולא אמר ר' אליעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו'... והוא משל אל התענוג שאין לו סוף ותכלית. ולזה נקרא העולם הבא אחר תחיית המתים עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך, ואז הצדיקים תכלית ההשגה, כי השכינה באמצע והם סביב, והוא המחול והחולה, ולרמוז אל ההשגה הנפלאה ההיא אמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו...

[2] גם רבנים גדולים יכולים לפול באשת איש. כך כתוב בגמרא (סוטה ד:):

"אמר רבא כל הבא על אשת איש אפילו למד תורה דכתיב בה 'יקרה היא מפנינים' - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. היא תצודנו לדינה של גיהנם". לפי זה יכול להיות שאדם שלמד תורה כמו כהן גדול - נופל באשת איש.

רב אמר שאפילו אדם שלמד הרבה תורה והפיץ הרבה תורה בעולם יכול ליפול באשת איש. "אפילו הקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב ביה 'הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ' - לא ינקה מדינה של גיהנם".

לפי דבי רבי שילא אפילו אדם שהגיע לעומק התורה יכול ליפול באשת איש. "אפילו קיבל תורה כמשה רבינו דכתיב ביה 'מימינו אש דת למו' - לא ינקה מדינה של גיהנם".

לפי רבי יוחנן אפילו אדם שעסק הרבה בחסד יכול ליפול כך. "אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף וגו' לא ינקה מדינה של גיהנם".

[3] יאולדף ההיי וייווד ההיי. יאולדף ההיי ויאווד ההיי. יאולדף ההאא ויאווד ההאא. יאולדף הההה ויווד הההה.

[4] אריז"ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א): "יום ראשון - אות א' של אהיה של מרגלא, ועמו שם הוי"ה בניקוד צבאות. יום שני - אות ה' של אהיה דמרגלא, ועמה הויה בניקוד אלהים. יום שלישי - אות י' דאהי"ה דמרגלא, ועמה מצפ"ץ בניקוד פתח חירק, ויוצא ממלת סמים מסמני הקטורת. יום רביעי - אות י' דיה"ו דמרגלא, ועמו שם מצפ"ץ (צ"ל אל), כולו קמץ, יוצא ממלת נטף דסמני הקטורת. יום חמישי אות ה' דיה"ו דמרגלא ויכוין לשם אלהים דמרגלא. יום שישי - אות ו' דיה"ו דמרגלא עצמה מצפ"ץ. ובשבת שם הויה במלוי יודין ע"ב קס"א, גי' רגל. והוא סוד אם תשיב משבת רגלך, ויכוין ג"כ למרגלא שלימה של ו' ימי החול, ונתוסף עליהם באמצע ה' אחרונה דאהיה, ועמו י"ה אדני. י"ה, הוא שביעי של שמות המרגלא, וחד סיכתא בהדייהו הוא שם אדני היינו הנוקבא, וב' מוחין דילה הם י"ה, כנודע כי דעתה קלה ואינה מוחין שלימין כמו הב', ונקראת כלה, כלולה מן המוחין, ומצירוף ב' שמות אלו דאזלין בהדה כאלו הם שם א', נפקין מאליו כתר דנוקבא, בסוד שבת מלכתא, מכח ה' אחרונה של שם אהיה שהוא כתר דידה".

[5] רמח"ל (קל"ח פתח לא'): "טעמים הם תיקונים הבאים להנהגה השלמה מצד החכמה". הריי"צ (ספר המאמרים תרצ"ו): "דהעיקר הוא הטעמים שהוא  התענוג הפנימי וא״א לבוא לידי גילוי כלל".

[6] בחומשים רבים שם הטעם הוא משום מה יֶרַח בן יומו, אך השם המקורי הוא יָרֵחַ בן יומו – היינו צורת ירח במולדו, מעין חצי עיגול שוכב. בעידן הדפוס השתמשו הדַפָּסים בטעם האתנחתא כשהוא הפוך, אך בכתבי היד צורת הטעם היא אכן חצי עיגול שוכב ותו לא.

[7] ראש מילין (נקרא: רֵיש מִילִין), הוא ספר במחשבת ישראל וקבלה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבו ישנן דרשות על "טנת"א" (טעמי המקרא, הניקוד, התגים והאותיות).

את הספר כתב הרב קוק בעת היותו רב בלונדון בתחילת שנת תרע"ז, תוך שהוא מסתיר את הדבר מבנו - הרב צבי יהודה הכהן קוק, אשר חשש תמיד מפרסום כתבי אביו, שלהערכתו הדור לא היה מוכן להפצתם הרחבה (הרב פילבר).

ואכן, כאשר נודע לבנו על פרסום הספר, הוא הביע את התנגדותו לפרסום לאחר מעשה, ומאותו רגע והלאה הקפיד להיות מעורב תמיד בעריכתם ופרסומם של כתבי אביו - אחריות שהוא לקח על עצמו עד יום מותו, בהתאם לצוואת הרב קוק.

הספר נחשב לאחד הספרים הקשים מכל כתבי הראי"ה, וקשה מאד להבינו ללא רקע מקדים רחב בתורת הקבלה.

הרב קוק: "ריש מילין זה עניין של צו (מן השמים)". באגרת לבנו מרן הרצי"ה על הספר "ריש מילין" כותב הרב: "שאין יכולת לשום שכל אנושי לסקור את חביון קודשם (של האותיות והתגין) זולת קדישי עליונים שאור ה' הופיע עליהם הגבה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש... אפילו הלשון החתום בו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על כל המשננו כי מתנת חינם חנני בו ה' מאוצרו הטוב... אף על פי שאין כדאי ומה גדלו חסדי השם" [אגרת תתצ'].

אמרו הראי"ה ותלמידיו כי החזקתו של הספר היא סגולה להצלה ולהצלחה, וכן הוא סגולה ליולדת לזכות ללידה קלה כשתשים אותו תחת הכרית [וראה בספר 'שבחי הראי"ה' עמ' קמט סיפורים בענין זה]. וכך מספר ר' שמעון גליצנשטין, (מזכירו של הראי"ה בתקופת לונדון): "זוכרני כשיצא לאור הספר הרזי 'ראש מילין', בא אחד לבקש מהרב את ברכתו שיזכה בדינו שנאשם בו במשפט פלילי (שלפי כתב האשמה היה צריך לקבל חמש שנות מאסר ועונש כספי גדול). אחד שהיה שם באותו מעמד [הרצי"ה מסר שמרן הראי"ה הוא זה שאמר לנתבע שיחזיק ספר 'ריש מילין' בכיסו. 'משנת הרב', עמ' 31 ]. אמר לו שבתור סגולה רצוי מאוד שיחזיק אצלו ספר אחד מקדושי ישראל. האיש לקח למטרה זו את הספר 'ראש מילין'. כעבור איזה שעות בא הנאשם ובשורה בפיו שיצא זכאי, והוסיף, שהוא בטוח שניצל רק בזכות הספר הקדוש של הרב שהיה מונח בכיסו בכל משך זמן הילוך המשפט [הרב שלמה גליצנשטין, בספרו 'מזכיר הרב', עמ' יא].

גם הרב צבי יהודה, בנו של מרן הראי"ה, ייחס לספר חשיבות סגולית. ומתוך כך היה נושא עמו בכיס מעילו הפנימי כנגד ליבו את הספר הקדוש ['עיטורי כהנים' גיליון 60]. כמו כן, כאשר היה שולח תלמיד לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל, היה נוהג פעמים רבות לתת לו ספר 'ראש מילין' כסגולה [שם, אדר תשס"ו, וכן ב'עטורי כהנים' אלול תשנ"ח]. לכמה מתלמידיו שיצאו למקום מסויים שיש בו סכנה, נתן הרצי"ה את הספר במתנה, בתור סגולה לשמירה. והיו שלא נתן להם, אבל המליץ להם לשאת איתם ספר קדוש זה ['בדרך התורה הגואלת', עמ' ס'].

פרשת פנחס - שמירת הפה וכח הדיבור

שמירת הפה וכח הדיבור

מסופר על איש אחד מבוגר שעבר הרבה סבל בשואה ואח"כ שיקם את עצמו ועבד קשה ואסף הרבה כסף ולקראת סוף ימיו הציע 100,000$ למי שמוכן לקחת את העבירות שלו!

היה יהודי אחד במצב מאוד דחוק שהתלבט בנוגע לזה והלך לשאול הרבה רבנים גדולים וכולם אמרו לו בשום פנים ואופן! אנחנו זקוקים להרבה רחמים על העבירות הפרטיות וממש מסירות נפש כדי לא לחטוא ביצר הרע הפרטי שלנו כל שכן שלא לוקחים עבירות של אנשים אחרים...

חובת הלבבות כותב שהמדבר לשון הרע לוקח על עצמו עבירות של מי שדיבר עליו (כפי ההיזק וכפי כמה שאינו מתחרט ואינו חוזר בתשובה).

אם תמורת כ"כ הרבה כסף אף אחד לא היה מוכן לקבל את העבירות אז תמורת כמה דקות של רכילות זה שווה? חבל...

משלי (יח,כא) "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשון".

ילקוט שמעוני (תהלים לד,תשכא): "מעשה היה במלך פרס שחלה, א"ל הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה, ענה אחד[1] ואמר אני אביא לך חלב לביאה אם רצונך ותנו לי עשר עזים, אמר לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו הלך לגוב אריות היה שם לביאה אחת מינקת גוריה, יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז אחד ואכלה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת לה, עשה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו, כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום והיו אברים מתרסין זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האברים דומים לנו אם לא הלכנו אנו לא היה יכול ליקח החלב, הידים אומרות אין כמותנו אם לא היינו עושין אין הדבר כלום, אומר הלב אם לא נתתי העצה מה הועלתם כולכם, ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה, השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו ואת במקום חשך ואין בך עצה כבשאר האברים, א"ל היום תאמרו שאני שולט עליכם, שמע האיש את הדברים הלך אל המלך א"ל אדני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וציוה המלך לתלותו, כשהלך התחילו האברים לבכות א"ל הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם, א"ל הן, אמר לתולים אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל השיבוהו אליו, א"ל למה צוית לתלותי א"ל הבאת לי חלב כלבתא. אמר ליה מה איכפת לך ותהיה לך רפואה ועוד לביאה כלבא קורין לה. לקחו ממנה ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה, אמרו לו האברים הרי אנו מודים לך הוי מות וחיים ביד הלשון".

במדבר (ל,ג): "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".

רש"י "לא יעשה דבריו חולין".

חיד"א בשם המהרח"ו יש בפס' הזה הבטחה שאם הוא לא יעשה את דבריו חולין יזכה ל"ככל היוצא מפיו יעשה" הקב"ה יעשה את כל מה שהוא אומר!!!

ירושלמי שבת (ז.): "דר' שמעון בן יוחי אמר אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהבת אוריתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין. חד דיהוי לעי באוריתא וחד דיתעבד בה כל צורכיי".

הקב"ה ברא את העולם ע"י דיבור! - תהילים (לג,ו): "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ".

אור החיים הק' (במדבר כו,כג): "ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש, כי אין קדושה כקדושת התורה, ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול, הגם שאין בהם דברים האסורים".

גמ' כתובות (עז:) "כי הוה שכיב (כשהגיע זמנו ליפטר), אמרו ליה למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה [רצונו]; אזל, איתחזי ליה [הראה עצמו לריב"ל]. אמר ליה [ריב"ל למלאך המות]: אחוי לי דוכתאי (הוליכני לגן עדן והראני מקומי)! אמר ליה [מלאך המות לריב"ל]: לחיי! אמר ליה [ריב"ל למלאך המות]: הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא. יהבה ניהליה. כי מטא להתם דלייה, קא מחוי ליה [מלאך המות לריב"ל, את מקומו]; שוור (קפץ) [ריב"ל], נפל לההוא גיסא [לתוך גן עדן]. נקטיה [מלאך המות לריב"ל] בקרנא דגלימיה [בפנת בגדו]. אמר ליה [ריב"ל למלאך המות]: בשבועתא דלא אתינא. אמר קודשא בריך הוא: אי איתשיל אשבועתא (אם נשבע בשבועה מעולם ונשאל עליה להתירה) ניהדר, אי לא - לא ניהדר. אמר ליה [מלאך המות לריב"ל]: הב לי סכינאי! לא הוה קא יהיב ליה. נפקא בת קלא ואמרה ליה: הב ניהליה, דמיתבעא לברייתא [שהבריות זקוקות לכך, שיהיה למלאך המות סכין]. מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי! פנו מקום לבר ליואי! אזל, אשכחיה לרבי שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי [שרפרפים] פיזא [עשויים זהב]; אמר ליה: את הוא בר ליואי? אמר ליה: הן! נראתה קשת בימיך? אמר ליה: הן! אם כן אי אתה בר ליואי (אין אתה ראוי לכרוז זה שאני שומע: שהקשת אינו אלא אות ברית שלא יחרב העולם, ואם יש צדיק גמור בדור - אין צריך אות)! ולא היא, דלא הואי מידי (לא נראה הקשת בימיו), אלא סבר: לא אחזיק טיבותא לנפשאי".

רואים שהעניין שנבדק על מנת להשאירו בחיים בגן עדן היא האם הוא הקפיד על מוצא שפתיו או לא!

לפני כמה עשרות שנים, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, באותה תקופה זרחה שמשו של הרב הקדוש רבי ישראל זצ"ל אלפי חסידים נהרו אליו ליהנות מהאור הגדול בהנהגותיו ודרכיו הקדושים, חסידים ואנשי מעשה אף קבעו את מקום מושבם בבית מדרשו לתורה ולתפילה סמוך ונראה לרב תמידים כסדרן. בין היושבים בחצרו של הרב הסתובב לו יהודי אשר קנה לו את השם: השותק, יהודי זה הגיע לשנתו השבעים לאחר תקופה של שלושים ושתיים שנות שתיקה.

תושבי העיר ואלפי הבאים לחצירו של הרב העריצו את השותק, כולם הכירו את פינתו בבית המדרש, שם שפך את צקון לחשו בעת תפילתו, שם הרים את קולו כארי בעת לימודיו, אבל כל זה היה בינו לבין קונו, אך במגע עם אנשים שם עצמו כאילם רק סימן בידו את תשובתו, ליצני החצר היו אומרים שהוא שותק בשבעים לשון. פרחי החסידים אף המרו ביניהם מי יצליח לדובבו, הם ניסו בכל מיני ערמות להכשילו, אבל השותק היה חזק מהם והמשיך בגבורה את שתיקתו.

שתיקתו הפליאה את הכל, עד שסיפרו בחצר הרבי, שפעם אירע בפורים כטוב לב הרב של פורים, השקה את השותק ביין מיושן, באמרו הפעם אראה את מופתי לפני קהל ועדה האיך אילם זה ידבר, אבל מה נשתוממו החסידים בראותם כי נכנס יין ולא יצא הסוד.

עם הזמן גדלה ההערצה אליו בחצר הרב, השותק הלך ונתעלה והזדכך, ועבד את בוראו בכל כוחותיו, כל רגע ביומו היה מוקדש לעבודת הבורא, סדר יומו החל לאחר שינה חטופה על גבי ספסל בבית המדרש, קם בשעת חצות כארי, לערוך תיקון חצות בבכיות עצומות על גלות השכינה, לאחר מכן אץ לנהר לטבילה ומיד לאחריה החל בלימודיו עד למחרת בערב, ברוב הימים היה שרוי בתענית וסיגופים, וכך עלה ונתגלה עד להיותו איש מורם מעם.

שנים עברו, הגיע תקופת מלחמת העולם הראשונה, הרב ופמליתו עזבו את החצר, מאימת הצבא הרוסי שכבש את העיר, מפקד הצבא אף איוה לו את החצר של הרב ומשם ניהל את גדודיו, אבל פלא הדבר שאותו יהודי מיודעינו השותק מצא חן בעיניו והמשיך את עבודתו בבית המדרש כמימים ימימה, הקצין אף הוציא הוראה לחייליו שבל יהין אחד מהם לנגוע בו לרעה. יהודי העיר, באותם הימים לאחר שהרב עזב את העיר החלו לפנות אליו בכל מצוקותיהם, הם היו נכנסים לבית המדרש ומסרו בקשותיהם על גבי הכתב, והשותק היה מתפלל עליהם לרפואה שלמה ולישועה ולברכה, והיה השותק משען ליהודי המקום כאדמו"ר לכל דבר. אך את סודו לא הצליח אף אחד לפענח, באי החצר אף ידעו לספר שהרבי יודע, אך הרבי נצר את פיו, והיה הדבר נסתר ונעלם מהם. הגיע היום בו הרגיש השותק שכוחותיו הולכים ואוזלים, ומתקרב יום פקודתו, בו יחזיר את נשמתו השמימה, וישלח לקרוא לרב העיר ולחשובי הקהל למטתו, נרעשים ונדהמים עמדו מסביב למטתו וציפו למוצא פיו.

ויפתח השותק את פיו ויאמר, הנני הולך לעזוב אל העולם ובואו ואספר לכם סיבת שתיקתי במשך ל"ב שנים, וזאת אבקש מכם הודיעו לקרובי בווילנא על פטירתי, עד כה היה לי קשר מכתבים אתם, והם היו שולחים כסף למחייתי. נרעשים ונפחדים מדיבורו המשיכו לשמוע את סיפורו האישי:

מחשובי בעלי הבתים בווילנא הייתי, ניהלתי חנות בגדים אשר הכניסה לי פרנסה בכבוד וריוח, ויהי היום נפל דין ודברים ביני לבין אשתי ע"ה, בעסקי החנות, כל אחד התעקש על דרכו עד שעלה הכעס בלבי וקללתי אותה שתשרף, ח"ו.

למעשה נשתתקה המריבה ביננו מיד, וחזרה השלווה אל ביתינו, ומעשה המריבה נשכח כאילו לא היתה, אבל לאחר כמה ימים אירע הדבר, אשתי ע"ה ירדה למרתף הסחורות עם נר בידיה, בפתח המרתף היתה מונחת לה חבית של נפט, החבית נתפסה מהאש של הנר, עד שכל המרתף היה למאכולת אש, האשה לא עלינו לא הספיקה לברוח ונשרפה רח"ל.

מעשה זה שבר את לבי ולא נתן מנוח לנפשי, בידעי שבגללי פקד לה אסון מר זה, והיות שמנעורי היה לי שייכות לבית הרב, קמתי מיד לאחר השבעה והגעתי הנה, נכנסתי לרב, סיים השותק את סיפורו נפלתי לפניו בבכיות ובקשתי שיורני דרך תשובה, הרב הזדעזע עד עומק נפשו, ובשברון לבו נאנח ואמר: יהודי שיש לו פה פתוח עליו לשתוק.

מיד קבלתי על עצמי את גדר התשובה, כתבתי מכתב לבני משפחתי כי הנני נשאר כאן ואיני חוזר יותר לווילנא, ועכשיו רבותי, ביקש השותק, אני תקוה שתשובתי תתקבל אבל ספרו זאת בעולם למען ידעו מה גודל רעת הקללה, וביותר שמוציאים אותה בעת כעס, בזה סיים השותק את סיפור חייו אשר היה טמיר ונעלם כל עת ישיבתו בעיר, לאחר מכן החל לומר את הוידוי, והחזיר את נשמתו הטהורה ליוצרה, בהלוויה רבת משתתפים של יהודי העיר והסביבה, ספד לו רב העיר, וסיפר את המעשה ברבים למען ישמעו וייראו.

יה"ר שהקב"ה יעזור לנו לעשות רק דברים טובים עם הדיבור שלנו, ונזכה בזכות זה שכל תפילותינו יתקבלו, אמן.

---

[1] בניהו בן יהוידע.