פרשת פנחס - "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח"

"הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח"

שלום לעם: האנחה שנפלטה מגרונו של מסעוד הייתה ארוכה מתמיד. צווארו הכפוף מרוב עמל, וידיו השחורות מעבודה - שנים ארוכות תחת השמש הקופחת, העידו על עבודתו הקשה. הוא סיים להעמיס את כמות החֵמַר הדרושה על העגלה הרעועה הרתומה לחמור הכחוש, עלה על העגלה והאיץ בחמור לעשות את דרכו במהירות לעבר מראקש. הרעב החל להציק בבטנו, השמש עמדה באמצע השמיים והוא החל כבר לחשוב על קערת הקוסקוס שממתינה לו בבית בסוף היום. 'הטעם שלו ירד בזמן האחרון, הוא כבר לא יוצא טעים כמו פעם. אני חייב ללכת ולקנות את סיר החרס המיוחד לבישול הקוסקוס...' חשב מסעוד לעצמו, הוא האיץ בחמור שיזדרז לכיוון השוק. הוא קיווה שיוכל למכור את ערמת החמר במהירות, ללכת הביתה להשביע את רעבונו, ולבדוק האם בצרור הקטן שמוטמן בפינת חדר השינה שלו יש מספיק כסף לרכישת סיר קוסקוס חדש.

בסוף היום, כשהשמש עמדה כבר לשקוע הגיע מסעוד לביתו רעב ועייף. לאחר האוכל מיהר לחדר השינה לבדוק מהו סכום הכסף שהצטבר לו בקופת החיסכון, וכשגילה שיש לו סכום שיספיק לרכישת הסיר לא היה מאושר ממנו, לאחר ששלשל את הכסף לכיסו החזיר את הצרור למקומו ומיהר ללכת אל מרכז העיירה ולקנות את הכלי המבוקש. כאשר הגיע אל מוכר הכלים, גילה כי נשאר ברשותו רק כלי חרס אחד, עתיק. 'אני צריך לנסוע לקזבלנקה כדי להביא כלים חדשים לקוסקוס' אמר לו המוכר בהתנצלות, ומסעוד החליט בכל זאת לקחת את הכלי העתיק. שילם עליו, ויצא חזרה לביתו.

'מסעוד, מה זה הכלי הזה, משהו חדש?' שמע לפתע מסעוד קול מאחוריו, הוא הסתובב אחורנית וגילה את מכלוף שכנו העשיר מביט לעברו בחיוך מזלזל 'הכלי שיש לך ביד, כל כך יפה ועתיק! אולי תיתן אותו במתנה למלך פרס? אני בטוח שהמתנה הזאת תמצא חן בעיניו והוא יעניק לך עושר רב בתמורה...'

'באמת?!' נצצו עיניו של מסעוד. בדמיונו כבר ראה את עצמו יושב כמלך ללא דאגות פרנסה, הוא נכנס לביתו בסערה: 'אסתר, אני נוסע לפרס!'

'מה יש בפרס?' נדהמה האישה. 'מכלוף אמר לי שאם אתן את הכלי הזה של הקוסקוס למלך פרס, הוא יעשיר אותנו בעושר גדול!' נופף מסעוד בכלי הקוסקוס העתיק וכמעט יצא בריקוד. הוא מיהר להכין לעצמו ציוד, אוכל ושתייה שיספיקו עבורו למסע 'טרמפים' ארוך, נפרד מבני משפחתו ויצא אל פרס הרחוקה.

כשהגיע לפרס, עשה מסעוד את דרכו ישירות לארמון המלוכה. 'באתי ממרוקו הרחוקה, כדי לתת מתנה למלך' אמר לשומרים. המלך ששמע על היהודי שעשה את דרכו ממרוקו לפרס, רק כדי להעניק לו מתנה, הורה להכניס אותו פנימה אל טרקלין המלכות.

'מה בפיך?' שאל המלך את מסעוד, וזה השיב בהתרגשות: 'רציתי לומר להוד מלכותו, ששמעו של המלך הנערץ הגיע עד מרוקו! על כן באתי במיוחד, כדי לתת למלכי הנערץ מתנה מיוחדת!' אמר והושיט אל המלך את כלי החרס העתיק. 'אם אדם זה, טרח לבוא ממרוקו כדי להביא לי את הכלי הזה, סימן שהוא עתיק ויקר ערך...' חשב המלך לעצמו. הוא הנהן בראשו לתודה כלפי מסעוד וציווה את עבדיו: 'מלאו שק גדול במטבעות זהב, ותנו אותו במתנה לאיש שטרח לבוא במיוחד כדי להביא לי מתנה כה יקרה!' מסעוד נפל לרגליו של המלך והודה לו במילים נרגשות, העמיס את השק על כתפו ויצא חזרה לדרכו למראקש הרחוקה. את הדרך חזרה עשה מסעוד על חמור צעיר ובריא, הוא הגיע לביתו והתקבל בתרועות. כעת חזר כעשיר מופלג לכל דבר והחל לחיות את חייו ברווח. הוא קנה עדרי צאן ובקר, החל לבנות בית חדש על ביתו המט ליפול, והפסיק לעבוד בעבודת כריית החמר המפרכת.

'מסעוד, מאיפה נפל עליך העושר הזה פתאום?' תפס אותו יום אחד מכלוף לשיחה בקצה השוק. 'או, אני חייב לך תודה רבה!' אמר מסעוד ולחץ את ידו בהתרגשות. 'בזכות העצה שלך הפכתי לעשיר מופלג! הבאתי את קערת הקוסקוס העתיקה במתנה למלך פרס, והוא העניק לי שק מלא במטבעות זהב!'

'איזה טיפש הוא!' חשב מכלוף, ועיניו כמעט ויצאו מחוריהן בתדהמה. הוא לא האמין שמסעוד אכן מילא את עצתו המזלזלת ונסע עד פרס כדי לתת למלך את הכד הפשוט, אך המציאות הוכיחה שאכן הדברים התגשמו. 'אם מסעוד נסע עד פרס ונתן למלך מתנה כזאת זולה, וקיבל כל כך הרבה כסף, אני אתן לו מתנה יקרה ואקבל הרבה יותר ממנו!' חשב מכלוף לעצמו. תוך ימים ספורים חיסל מכלוף את עסקיו, מכר את כל רכושו ובכסף שקיבל הלך לצורף אומן שיכין לו כיסא משובץ בזהב ואבנים יקרות. לאחר שהכיסא היה מוכן, נסע מכלוף לפרס, התייצב בפני המלך והעניק לו את המתנה היקרה.

'מה אתן לו בתמורה?' חשב המלך לעצמו. 'הרי את הכיסא, אני לא צריך. יש לי כסף וזהב לרוב, אבל בכל זאת הוא הגיע ממרחקים וטרח לתת לי מתנה, אם הוא העניק לי מתנה כה יקרה בוודאי אינו צריך כסף וזהב, לכן מן הראוי שאעניק לו מתנה יקרה אחרת...' הורה המלך לעבדיו להביא לו את כלי החרס שקיבל ממסעוד, והעניק אותו במתנה למכלוף. 'זהו כד חרס עתיק ויקר, שהביא לי במתנה יהודי שבא ממרוקו הרחוקה' אמר המלך והודה לו על מתנתו. שומרי המלך סימנו לו שזמנו תם, הוא יצא החוצה ומיד בצאתו מן הארמון קרס מכלוף תחתיו והתעלף...

אומר שלמה המלך (משלי י,ט): "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח, וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ".

מי שהולך בתמימות עם האמת שלו, בלי לחשב חשבונות של סיכויים והסתברויות – 'יֵלֶךְ בֶּטַח'!

מסעוד הלך עד הסוף עם העצה של שכנו בתמימות, אף על פי שהייתה נראית מוזרה ואולי אף מסוכנת, והתעשר בעושר גדול.

אבל 'מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו' - הולך בדרך עקומה וקשה, מתנהג בדרכים עקומות של מרמה וגזל ואינו מתקן את דרכיו, 'יִוָּדֵעַ' - קבעו חז"ל (יומא פו:): "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם", רש"י: "חנפים - רשעים ומראין עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמם"!

בפרשת השבוע פנחס לא שואל שאלות ולא מחשב סיכויים! הוא רואה שאין מי שיעשה וישר רץ לעשות את רצון ה' בלי לחשוב פעמיים!

רק בזכות המסירות נפש והתמימות שבמעשיו זכה להציל את עם ישראל מהמגפה ולקבל 'ברית כהונת עולם' במתנה מהקב"ה!

מדרש (שוחר טוב קיט): "אף משה כך אמר לישראל, מבקשים אתם שיהא הקב"ה עמכם? תפשו מדת אברהם, שהתמימות יפה לפני הקב"ה, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך, כמו שהוא תמים, שנאמר הצור תמים פעלו, ותורתו תמימה, שנאמר תורת ה' תמימה, אמר דוד הואיל וכך התמימות יפה לפני הקב"ה אף אני פותח ומקלסו, שנאמר אשרי תמימי דרך...".

יום אחד כומר צורר הציע למושל לקיים ויכוח פומבי עם נציג היהודים, כל אחד ישאל שאלה, ומי שלא ידע את הפירוש יושלך מיד למים. הקהילה ערכה יום סליחה וכפרה. והנה ניגש יהודי פשוט לרב ואמר שהוא רוצה להיות הנציג. שאלו הרב: "מדוע דווקא אתה?". ענה: "אני יהודי מבוגר ערירי, גם אם אמות לא יקרא נזק. אך הרב חשוב לקהילה!". כשהכומר ראהו במבחן בפני כל העיר זלזל בו ואמר לו: "נו. שאל אתה ראשון!". אמר לו היהודי האם תוכל לתרגם לשפה שלנו את המילים שכותב רש"י: "לא ידעתי פירושו". הכומר תרגם: "לא ידעתי פירושו". ומיד זרקו אותו למים ומת. ליהודים הייתה אורה ושמחה, רקדו ועשו יום טוב. ניגש הרב ליהודי הפשוט: "איך חשבת על הרעיון הזה?". – ענה היהודי: "למדתי רש"י ולא הבנתי מה הוא כותב, עיינתי בתרגום באידיש שכתב: "לא ידעתי פירושו" וחשבתי שאם התרגום לא הבין את רש"י ברור שהכומר לא הבין! 

הרבה יהודים טובים שאלו השבוע מה עם כל השנים ששמענו לאיש הזה שהציג את עצמו כרב גדול וקדוש? מה עם העצות שלו שעשינו? מה עם כל העבודת ה' שהשקענו בעקבותיו ובספריו?

אומר הזוה"ק (תרומה קנ.): "לית רעותא טבא דאיתאביד"!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל על התפילין שמאות מסרו את הנפש להניחן בשואה ובסוף התברר שהן היו פסולות: "הלואי שפעם אחת בחיים אזכה לקבל את האור שהם קיבלו בהנחה של התפילין האלו"!!!

מי שהלך בעקבותיו הלך בתמימות לעבוד את ה' ולהתקרב אליו עוד ועוד – ילך בטח! הקב"ה דואג שזה יגיע לקדושה ורק יעזור לך בעבודת ה'!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!