יום חמישי, 21 ביולי 2016

פרשת פנחס - אחדות ע"י ארץ ישראל

אחדות ע"י ארץ ישראל


בפרשתנו פנחס מקבל פרס על המעשה שעשה, אפשר להבין לבד שאם מקבלים פרס מהקב"ה כנראה שזה דבר גדול מאוד! פנחס מקבל ממלך מלכי המלכים - "את בריתי שלום", רואים מכאן את מעלת השלום!!!

הרב יעקב אריאל כותב על הסיפור של יעקב אבינו שכל אחת מהאבנים אמרה "עלי יניח צדיק את ראשו" והקב"ה איחד את כל האבנים לאבן אחת[1], את הסבר המהר"ל (גור אריה): אדם רגיל רואה את האבנים (כל מיני כוחות וזרמים בעמ"י) כנפרדות, יש הרבה סוגים וגדלים וכל אחת חזקה בצורה אחרת, וכך יעקב אבינו ראה אותם כשהלך לישון, בלילה המסמל את הגלות. לאחר החלום על הסולם עם הרגלים בארץ והראש בשמים. כשהגיע הבוקר המסמל את הגאולה הצדיק רואה את כל האבנים השונות דרך יעודם המשותף והוא רואה פה בעצם אבן אחת!

הגלות היא זאת שסכסכה והפרידה כל עדה ומדינה לעצמה אבל א"י מבליטה את הנשמה של עמ"י שהיא אחת!

מאורע זה קרה ערב יציאתו לגלות לחוץ לארץ, שבגלות זו הוא נשא 2 נשים לאה ורחל, כתוצאה מזה התחיל הפירוד בעמ"י בין יהודה ליוסף, רק בנימין שהוא היחיד מהשבטים שנולד בארץ מביא את האחדות בין האחים, ולכן גם מלך ישראל הראשון הוא שאול משבט בנימין, ולכן בימי מרדכי ואסתר כשנגזרה הגזירה על עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים – התיקון הוא: "לך כנוס את כל היהודים", מי שעושה זאת הוא מרדכי משבט בנימין.

אחדות היא לא שלילת כל המאפיינים של כל אחד ואחד והפיכת כולם לאותו דבר, צבא שיהיה כולו מורכב מחיל אחד ואפי' יהיו אלו הצנחנים יפסיד בקרב כי אין לו מודיעין ושריון וחיל הים ומטוסים וארטילריה...

הכלה אמונית (הרב מיכאל אבולעפיה): ברוסיה היו 11 זנים של חיטה, לכל זן היה את היתרון שלו, אחד היה מוציא זרעים רבים, שני היה מוציא זרעים עבים יותר, שלישי היה גדל לאורך תקופה ארוכה יותר של השנה וכן הלאה.
יום אחד מצאו המדענים דרך לאחד את הגנים של כולם לזרע אחד רציני ממש וזרעו את כל שדות החיטה רק עם הזרע הזה, אחרי כמה זמן צמחו שדות חיטה מרשימים ממש ונהיה הרבה שמחה וששון…

אבל… אחרי כמה זמן כשפרצה מגיפה היא לא כילתה רק סוג אחד של תבואה אלא את כל מאגר החיטה במדינה כי הכל היה מאותו זן...

אחדות היא ההבנה שכל אחד עוזר למטרה ע"י השוני שלו ואיחוד של כולם למטרה אחת!

בארץ ישראל התכנסו יהודים מכל הסוגים והצבעים ששאפו לעלות אליה במשך 2000 שנה! הארץ היא זו שמאחדת אותנו!
לכן כותבת הגמ' בכתובות (קי:): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה".
כי אלוה זה אומר אחדות, שהיא יכולה להיות רק בארץ, הגלות היא פירוד[2].



אנונימי (אשמח למקור של הקטע הבא):

לא הספקתי להגיד תודה...
ברגעים אלו מתקיימת הלוויתו של הרב זאב קרוב, אביו של אהרון קרוב הקצין שנפצע קשה ב "עופרת יצוקה".
רציתי להגיד לו תודה אישית ולא הספקתי.
הרב זאב ז"ל כתב ספר מדהים על פציעתו של בנו.
כל פעם שיש לי איזה קטרוג קטן על עם ישראל אני פותח את הספר בעמוד 36 קורא ובוכה, קורא ובוכה ומיד חוזר לאמונה שלמה בעמנו הנפלא.
למרות שהדברים קצת ארוכים אני שם אותם פה שגם אתם תבכו ותמשיכו להאמין בעם שלנו.

"הטירוף" מתחיל כולם בשביל אחד 

באחד מתוך אלפי הפקסים שהגיעו לבית החולים נכתב: 
אהרון! אהרון היקר ובני משפחתו 
אנו מאחלים לך רפואה שלמה במהרה 
רפואה הנפש ורפואת הגוף 
לצביה היקרה, מאחלים לך הרבה כוחות 
ושאהרון יחלים ותזכו לבניין עדי-עד מתוך שמחה 
כל עם ישראל .
בשעה שמונה וחצי בערב, כאמור, יצא אהרון מהניתוח והועבר לטיפול נמרץ כללי בבית החולים. מרגע זה חדר ההמתנה לטיפול נמרץ, המסדרון וחדר המדרגות דמו לאולמי כינוסים של משתתפים רבים. הטלפונים הסלולריים והמיילים של המשפחה, של היישוב ושל מקום העבודה שלנו הפכו למרכזייה בינלאומית. 

אלפים, בלי כל הגזמה, הגיעו לבית החולים, ועוד אלפים שלחו מכתבים, מתנות ומה לא. לא מדובר באלפי חברים שלנו, שװדאי הגיעו, דאגו, עודדו ועזרו, כי אם באלפים מעם ישראל, שלא הכרנו אותם ומן הסתם לא נכיר לעולם. ההרגשה מכאן ולאורך חודשים היא שעם ישראל כולו איתנו. 

חודשיים וחצי לאחר פציעת אהרון תשלח לנו בת משפחה מהוד השרון שני ספרים חדשים שהיא הוציאה לאור זה עתה. שני ספרים. עותק אחד מכל ספר. אני פותח את הספרים ומגלה צילומי איכות של ידיעות, מאמרים ותגובות באינטרנט על סיפורו של אהרון. בספר האחד כ-300 דפים, דברים שנכתבו מאז פציעת אהרון ועד לטקס הענקת דרגות הסגן לאהרון. בספר השני כ-100 דפים, מהענקת הדרגות לאהרון  ובמשך שלושה שבועות. לא מדובר בכל המאמרים והתגובות אלא במקצתם בלבד. 
עשרות מאמרים ואלפי תגובות. בקשה לאמירת תהילים ובקשות לדעת אילו פרקי תהילים כדאי לומר. ברכות, עידוד, מחשבות ומה לא. 

"אב יקר איני אדם מאמין ואני שמאלי בנטייתי הפוליטית. אולם בימים אלה אנחנו עם אחד שעומד על המשמר ושומר איש על אחיו. 
בנך ראוי לתואר גיבור ישראל!!! אני גאה לשרת עמו באותו הצבא. הלוואי שנדע גם בימות שלום לחיות עם אותה מסירות ומחויבות הדדית." אורי, תל אביב. 

הגיע פקס לבית החולים: "שמי אסף... ורציתי לחזק את ידיכם ולומד לכם שעל אף היותי חילוני ומרוחק מהדת אני גאה להיות שייך לאותו עם כמוכם..." המכתב ברוח הדברים האלה נמשך ונמשך. ובסופו מספר הטלפון וכתובת המגורים. לא התאפקתי והתקשרתי לאסף על מנת להבין יותר ולהתוודע לכותבים.

או למשל תגובה באינטרנט: "אחי היקר. תושב תל אביב אני... ייתכן שאיננו מסכימים בסוגיה פוליטית כזו או אחרת, אבל זה הבדל אפסי ומאופס בעיני. כי בלבי ובנשמתי אחי אתה. בגבורתך ובגבורת לוחמי ישראל. אתה מאפשר לי ולשכמותי להחזיק את ענף עז הזית ביר אחת, בידיעה כי אגרוף הברזל מכווץ ומוכן ביד השנייה להגן על כל אזרח וילד ברחובות ישראל."

הנה מגיעים זוג מבוגרים עולים ברוסיה ומעטפה בידם: "הוצאנו מהחיסכון 500 ש"ח בשביל הגיבור". אמרו. ניסיתי לומר להם כי אין צורך בכסף וכי מספיקה התמיכה שלהם. הם לא נראו כאנשים אשר פרוטה מיותרת מצויה בכיסם. אך הם בשלהם: "אתה לא מבין, הוא יבריא ויצטרך כסף בשביל נופש". לא זוג עולים אחד הגיע ולא שניים אלה עם 500 ש"ח ואלה עם 800 ש"ח. העולים מרוסיה מאמינים שאהרון יחזור מהר לאיתנו ונראה דואגים מאוד לחזרתו לחיים הנורמליים. "אהרון שוכב ללא תזוזה והם מביאים כסף לנופש". הרהרתי ולא הצלחתי לעכל. 

זוג צעיר מקריית אונו נעמד לפנינו ובוכה ולא אומר מילה. לאחר זמן הם אומרים חרישית: "תודה רבה לכם" 
"תודה רבה לנו! מה פתאום?"
"תודה רבה שהבן שלכם נלחם למעננו"
שני מבוגרים מאשדוד  מגיעים, מזילים דמעה, מנשקים את ידינו ומתחילים ללכת.  "בואו, תציגו את עצמכם, תשתו משהו," אנחנו אומרים "לא, לא. באנו מאשדוד  רק לנשק את ידיכם".
מקיבוץ בצפון באו לעודד ולהשאיר הזמנה לצימר. "לכשיבריא שיבוא לרענן את נפשו"
"אנחנו כל בו מודים לך. על זה שסיכנת את חייך בשבילנו... אני כל כך מקווה שתבריא מהר כי הגיע לך להמשיך ולחיות חיים מאושרים". עדי. חטיבת יונתן. 

מארצות הברית הגיע יהודי ליומיים לומר לנו כי הוא מוכן לתרום כל סכום שנזקק לו. וגם תייר נוצרי מדרום אפריקה ששמע על המקרה שלח עם מדריכת הטיולים מכתב ומאה דולרים. יהודים מארצות הברית. מאנגליה ומצרפת השאירו טלפונים ואמרו בלי היסוס לאהרון ולצביה: "כשתרצו תבואו אלינו לכמה שבועות. הטיסה. האירוח והטיולים עלינו". 

כך יום וליל. דתיים וחילונים. צעירים ומבוגרים. מארצנו הקדושה ומחו"ל. מבתי ספר ומגני ילדים. מבית ספר תיכון חדש בתל אביב. ומבית ספר אלומות, מבית ספר בטורונטו ומהקהילה היהודית בצרפת ועוד ועוד ועוד. 

נוקקנו לכורסה נוחה לישנים בחדר ליד מיטתו של אהרון. הלכתי לחנות רהיטים לחפש כורסה מתאימה. "אתה אבא של הקצין הפצוע?" שאל בעל החנות. ולא חיכה לתשובתי: "מה אתה צריך?"

"כורסה לא רחבה ונפתחת למצב מאוזן". עניתי. 

'אתה לא יוצא מפה בלי כורסה. חצי מהמחיר עלינו". הוסיף בשמחה ובנחישות. 

"שלום, מדברת... מאילת. אם צריך תרומה עוד לאהרון אני מוכנה לתרום. אני מרגישה שאני חייבת לו". מי את? מדוע תעלי בדעתך לעשות מעשה נדיב שכזה למען זר! האם מדובר באישה שפויה! הרהרתי בלבי. כמה ימים לאחר מכן הגיעה האישה לבית החולים ושוחחה איתנו. "זה כמה לילות שאני מתקשה לעצום עין. אהרון עזב את אשתו על מנת להגן על המדינה שלי. אני מרגישה שאני חייבת לתרום לו דבר חשוב". היא אומרת. ואני שוב חושב ומבין כי איך שהאדם נראה כלפי חוץ זה לא מלמד דבר על המתחולל בתוכו פנימה. 

קצינים בצה"ל אשר אינם קשורים לאהרון מגיעים ומתעניינים. קצין צנחנים ראשי מגיע כמה פעמים במשך השבועיים הראשונים. מחבק ושותק, מחבק ושמח לראות כל בדל של התקדמות. יום אחד אני רואה את עיניו דומעות. אשרי העם שאלה קציניו. 

גם חרדים היו שותפים ל"טירוף". ביום חמישי בערב הגיע אדם מבוגר לבוש בגדי חרדים לחדר ההמתנה בטיפול נמרץ. "תגיד לי, במה אני יכול לעזור? האם אתה זקוק לכסף?" עניתי לו בשלילה ואמרתי: "התפלל", אדם זה הגיע למחרת בשש בבוקר ואמר לי כי לא הצליח לישון וכי התפלל כל הלילה לרפואת אהרון. 

יום אחד הגיעו שמונה בחורים מישיבת פונוביץ בבני ברק, ישיבה שהיא סמל לציבור החרדי.  גם הם מרגישים הזדהות עמוקה ולא יכולים להמשיך כרגיל בלימודיהם. הם באו להביע הזדהות ולהתחבר מקרוב לסיפור של "חתן יוצא מחדרו".

וביום אחר מופיע רב בית החולים ואומר כי הרב קנייבסקי מבני ברק ואשתו מחכים שנבוא והם יברכו אותנו. הרב והרבנית ידועים בציבור החרדי כאנשים המשפיעים בברכתם. הוא לקח את צביה ואותי במכוניתו. הגענו ומצאנו עשרות אנשים מתגודדים ומחכים בפתח הבית. נשים מצד אחד, נכנסות כל אחת בתורה לרבנית, וגברים בצד אחר, נכנסים כסרט נע לקבל עצה או ברכה מהרב. אנו מגיעים ושומעים הכרזה בקול רם: "כולם לצאת,",ובלחש: "אבא של הקצין ואשתו הגיעו". הרב מקבל את צביה ואותי, שואל שאלות: ולבסוף מברך. לאחר מכן אנו נכנסים לחדר הרבנית. היא מחבקת את צביה ומברכת שאהרון יבריא ושיהיו להם צאצאים. היא גם נותנת לצביה ספר של הרב וכותבת הקדשה לאהרון. 

כך ללא הרף, כמעט חודש ימים בבית החולים בלינסון. 
לאחר זמן. הברכות. הנשיקות והתודות עברו גם לרשות הרבים:  ברחוב, בקניות ואיפה לא. "אתה אבא של...?  כל הכבוד, רפואה שלמה" אומרים צעיר וצעירה, זקן וזקנה. 
מה זה הטירוף הזה? אני מהרהר, מה קרה? המדינה השתגעה? האם זה הפצוע הראשון של מדינת ישראל? 
מתברר יותר ויותר כי עם ישראל כולו לא שפוי כל כך. במובן הטוב של המילה.

הייתכן שמקרה החתן היוצא מחופתו הזכיר לכולם כי כל החיילים נוהגים במידה של "אחד בשביל כולם"? האם זה העיר בלב כולנו את המידה של "כולם בשביל אחד"? האם זה הזכיר את הערבות ההדדית ואת שותפות החיים שלנו? 
האם חוזרת התחושה שלמרות כל השוני אחים אנחנו ????

תודה לך הרב זאב קרוב.
אני מקדיש את הדברים הנפלאים האלו שכתבת לעילוי נשמתך היקרה.

יהי זכרך ברוך.


במנחה של שבת אנחנו אומרים: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"!!!

הרב מרדכי אליהו זצ"ל כותב שאפי' כדי לקיים את כל המצוות בתורה דרושה אחדות! כי לא כל אחד הוא כהן, ולא לכל אחד יש שדות או חמור לפדות וכו' אז איך הוא יכול להיות שלם בתרי"ג מצוות? אלא בכח הכלל משלימים את כל התורה כולה.

כותב התומר דבורה שבגלל כח האחדות כל אחד מתוך העשרה הראשונים נחשב לו שגם אם יגיעו אח"כ מאה אנשים הוא מקבל שכר כולם (כי כל אחד מה10 כלול מ10 = 100), וזה רק בזכות האחדות.

בימים אלו במערכה נגד החמאס מתבטאת החברות הנפלאה בעמ"י הממשיכה את החיבור העמוק של מבצע 'שובו אחים', אל תוך האחדות של מבצע 'צוק איתן'!

יה"ר שניכנס לימי בין המיצרים מתוך אחדות נפלאה ונתקן את 'שנאת החינם' שגרמה לחורבן בית המקדש השני, ובימינו תיוושע יהודה וישראל תשועת עולמים, עם ישראל ישכון לבטח בארצנו הקדושה, ונזכה במהרה לקיבוץ גלויות ישראל לירושלים ולציון בית חיינו ברינת עולם, ועינינו תחזינה בביאת משיח צדקנו ובבניין בית מקדשנו, אמן!






[1] מסופר על אדמו"ר אחד בריא בשר שהוזמן לאיזה מקום והושיבו אותו על כסא נצרים קלוע, רק האדמו"ר התיישב הכסא נקרע והוא נשפך על הרצפה... כשהוא קם אמר אחד האדמו"רים שהיו שם שכנראה קרה לו נס כמו יעקב אבינו, כל החורים רצו שעליהם יישב האדמו"ר והקב"ה עשה נס וכל החורים התאחדו לחור אחד גדול...

[2] האם ידעתם שפעם שכנה בערב הסעודית קהילה יהודית משגשגת? במשך קרוב לאלף שנים (פי שלוש מהזמן בו יש יהודים באמריקה), יהודים התגוררו בנאות המדבר של תַיְמַא, חַ'יְבַּר ויַתְ'רִבּ (שנקראה אחר כך מדינה), בצפון חצי האי ערב. על פי ד"ר חגי מזוז, מזרחן המתמחה בשפה הערבית, באסלאם ובתרבות האסלאם, "הקהילה היהודית בצפון ערב - ערב הסעודית של ימינו - הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגולות הקדומות בהיסטוריה של העם היהודי".
הם היו חזקים ועשירים. הם זכו להערכה וכבוד בין השבטים המקומיים בערב הסעודית בשל דתם, תרבותם והשכלתם. הם בנו מבצרים על פסגות ההרים ופיתחו משקים חקלאיים מצליחים. היו להם לוחמים, סוסים ונשק מתקדם, והם חוסלו כמעט לגמרי בתוך כמה שנים.
סיפורם אמור לזעזע כל יהודי.
יהודי מדינה התחלקו לשלוש קבוצות: בני קיינוקאע היו נפחים, חרשי כלי מלחמה וצורפים; לבני נדירהיו מטעי תמרים; ובני קורייזה סחרו ביין. שלושת השבטים היהודיים התקוטטו ביניהם לעתים קרובות. ולפעמים העוינות ביניהם הייתה מתפרצת למלחמה של ממש.
כשמוחמד נמלט ממכה בשנת 622, הוא הגיע למדינה. בהתחלה, הוא כרת ברית עם היהודים, אולם מאוחר יותר, לאחר שלא הצליח לשכנע אותם להכיר בו כנביא ולקבל עליהם את דתו, יחסו כלפיהם הפך לשנאה גלויה. הוא הורה לחבריו לרצוח ולערוף את ראשו של כעב אל אשרף, משורר יהודי וממנהיגי שבט בני נדיר (שבט מגדלי התמרים), וציווה על מאמיניו להרוג את היהודים "באשר ימצאום"2.
לאחר מכן כיתר מוחמד את בני קיינוקאע (שבט הנפחים), מתוך ידיעה שבני שני השבטים האחרים לא יבואו לעזרתם. למרות שבני קיינוקאע היו לוחמים מיומנים, הם נחלשו מהמחסור במזון ומים שנבע מהמצור, ונכנעו.
 שני השבטים היהודיים האחרים לא עשו דבר על מנת להציל את אחיהם הנפחים. לאחר הכניעה, מוחמד רצה לשחוט את בני השבט המובס, אולם בן בריתו, עלי עבד-אללה אבן אֻבַּי מנע את הטבח, ובמקום זה הם גורשו לאדרעי (היום בירדן).
מוחמד החרים את נכסיהם של היהודים וכוחו התחזק בזכות השלל שלקח. כשנה לאחר מכן, הוא פנה לטפל בשבט היהודי הבא - מגדלי התמרים. כדי להבטיח שסוחרי היין לא יבואו לעזרת אחיהם, מוחמד כרת עמם ברית.
בשנת 625 הטילו כוחותיו של מוחמד מצור על מעוזם של מגדלי התמרים. כמו השבט היהודי הקודם, גם הם נכנעו למצור. ושוב התערב עבד-אללה אבן אֻבַּי ובמקום לרצוח את היהודים המובסים, מוחמד הגלה אותם לעיר ח'יבר, שעל פי המסורת המוסלמית הייתה מאוכלסת בבני כוהנים יהודיים.
שלוש שנים אחר כך מוחמד כבש את ח'יבר, העיר העשירה ביותר בצפון ערב הסעודית, אך מכיוון שהמוסלמים לא התמצאו בחקלאות, מוחמד הרשה לרוב היהודים לחיות בתור ד'ימים, בני חסות נמוכי מעמד שנאלצו לשלם מיסים מופקעים. בסופו של דבר, החליף השני גירש את יהודי ח'יבר, על פי חוקיו של מוחמד שלא התירו קיומה של כל דת אחרת מלבד אסלאם בערב הסעודית.
נחזור למדינה, סוחרי היין נהנו רק שנתיים ממעמדם בתור היהודים היחידים ששרדו במקום. ואז, בשנת 627, מוחמד עם כוח של 3,000 חיילים, הטיל מצור על המבצר שלהם. לשבט היהודי היו רק 450 לוחמים מאומנים, ומשום שעבד-אללה אבן אֻבַּי מת כמה חודשים קודם, הם ידעו שאיש לא יקום לעזרתם. מנהיגם של היהודים המכותרים הציע שהם יתאסלמו, או שבדומה למצדה יהרגו את נשותיהם וילדיהם, כדי למנוע את חטיפתם ושעבודם, ואז יילחמו במוסלמים עד מותם. היהודים דחו את שתי ההצעות ובקשו להיכנע ולעזוב את מדינה.
מוחמד לא קיבל את הצעתם. שבט סוחרי היין המובס, שסירב פעמיים לעזור לשבטי אחיו היהודיים הנצורים, סבל מהגורל האכזר ביותר. ילדיהם נמכרו לעבדים, הנשים נִתנו לחיילים המנצחים "לשימוש המוסלמים", וראשיהם של הגברים (מלבד שלושה שהסכימו להתאסלם) נכרתו בכיכר השוק. על פי המסורת המוסלמית, דמם של הנרצחים הציף את השוק במדינה.

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: