פרשת פנחס - האחדות תלויה בפה

האחדות תלויה בפה

אור החיים הק' (במדבר כה,יד): "ושם איש ישראל – קשה! ממה נפשך, אם חפץ ה' לגלות המוכים, היה לו להזכירם בשעת מעשה בסוף פרשת בלק, ואם התורה כסתה עליהם, כדרך שכסתה על המקושש בשבת, למה עכשיו כן מזכיר את שמם?

אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח.

גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל, זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב, עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו (פסוק טו) ראש אומות בית אב, ונתעבה במיתה בזויה לעין כל...".

רואים שהתורה מקפידה לא לספר לשון הרע על מישהו או לרכל עליו ללא צורך גדול!

הסיבה שהקב"ה בחר בנו היא כי אנו מקפידים על לשון הרע ונשארים באחדות:

תנא דבי אליהו (זוטא י): "בלעם בא לידי לשון הרע ובקש להחריב את כל העולם כולו באותה שעה נשבע הקב"ה לעמו ישראל שלא ישרה את שכינתו עוד על עכו"ם רק בישראל לבד ושלא ישנה את ישראל בעם אחר ולא יחליפם באומה אחרת".

בלעם היה משורש עמלק שזה הפירוד.

הרב קרליבך: השורש של הפירוד בעולם זה הס"א! עמלק!

כתוב (דברים כה,יז): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".

עמלק הוא זה שעושה את ההרגשה של 'לך' אתה לבד ואין לך מה לדאוג לאנשים אחרים...

תולעת ישראל כוחה בפיה – גם קבלת התפילה תלויה באחדות:

גמ' בב"מ (פה:): "אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי [אליהו הנביא היה מצוי תדיר בישיבתו של רבי], יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא [יום אחד היה ראש חודש, שקעה השמש ולא בא], אמרו ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר להו: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק וכן ליעקב. [ענה להם: איחרתי לבוא כיון שטרחתי להקים את אברהם, ליטול את ידיו, שיתפלל, ואז להשכיבו בחזרה, וכן ליצחק וכן ליעקב] ולוקמינהו בהדי הדדי? [שיקים את שלושת האבות יחד?] סברי: תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. [ישנו חשש שמא יגבירו יחדיו את הרחמים ויביאו את המשיח בטרם זמנו] א"ל: ויש דוגמתן בעולם הזה? אמר ליה איכא ר' חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לר' חייא ובניו, אמר: משיב הרוח, ונשבה זיקא, אמר: מוריד הגשם, ואתא מיטרא. [גזר רבי תענית, אביאו את ר' חייא ובניו, ותפילותיהם נענו מיד] כי מטא למימר מחיה המתים, רגש עלמא, אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא? אמרי: אליהו. [מי גילה בעולם סוד זה? אליהו] אתיוהו לאליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא, אתא אידמי להו כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו. [הביאו את אליהו, והכוהו שישים רצועות של אש, ובתגובה הוא הגיע לבית המדרש, נדמה להם כדוב, והטרידם]".