פרשת מסעי - עיגול ריבוע וגאולה

עיגול ריבוע וגאולה

במדבר (לה,ה): "וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים".

הרב מלמד: קבעו חכמים שמקום שביתתו של האדם הוא מרובע, וכן תחום השבת שלו מרובע. היינו שאם אדם שבת בשדה ומקומו הוא ארבע אמות, אין מודדים את מקומו בעיגול שקוטרו ארבע אמות, אלא מקומו הוא ריבוע של ארבע אמות, באופן שהוא מרוויח את הזוויות. ואם שבת בישוב או עיר, למרות שצורתם עגולה, מכניסים אותם לתוך ריבוע או מלבן, באופן שהוא מרוויח את הזוויות (משנה עירובין נג,א).

לאחר מכן מודדים אלפיים אמה לארבע רוחות, ושוב יוצרים ריבוע או מלבן שהוא תחום השבת, וכך יוצא שעל ידי הריבוע הוא מרוויח פעם נוספת את הזוויות.

הלכה זו שמרבעים את העיר למדנו מהשטח שנתנו ללוויים מחוץ לעריהם, שנאמר (במדבר לה,ה): "וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ".

הטעם הפשוט לריבוע התחום, מפני שקשה מאוד למדוד ולשרטט תחום עגול, כי כמעט בכל נקודה ונקודה יהיה צורך למדוד אלפיים אמה בנפרד. ולעומת זאת, כאשר רוצים לשרטט תחום מרובע, צריכים לבצע ארבע מדידות לארבע רוחות העולם, ואח"כ לשרטט קו ישר לכל רוח, וזה התחום.

לפי הזהר הקדוש גם העולם שלנו יצא מנקודה / עיגול של העולם העליון והתפשט עד שהקב"ה עצר אותו (שאמר לעולמו די).

העולם שלנו מקביל למרובע, יש לו 4 רוחות.

הכל בעולם מורכב מארבע (אותיות שם הויה, עולמות, דצח"מ, עסמ"ב, טנת"א, וכו').

אחרי שיש זוויות יש דרגות, בעיגול כולם שווים.

הקרן זווית זה השטח שהרווחת יותר מאשר השטח של העיגול.

אנחנו בעולם צריכים להפוך את העיגול למרובע שזה אומר בעצם לעבוד על הזוויות / הקרנות.

זה עיקר התפקיד שלנו בעולם הזוויות האלו - תורה מונחת בקרן זווית!

השל"ה הקדוש (תולדות אדם - רמזי אותיות לחתימת ההקדמה כד): והנה כשתשים עיגול בגו ריבוע, כמו שהעולם עשיה הוא בגו עולמות הרוחניים, נמצא הריבוע עודף עליו בארבע קרנות. ועל אלו הקרנות היו רומזים ההזאות בקרבן לה', כדתנן (תמיד לג:), בא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית. ועל אלו הקרנות הרמז 'גדע בחרי אף כל קרן ישראל', כי אף שהיו ביניהם בלי ספק איזה בעלי תשובה ובעלי מעשים, לא בערך 'ם' רק בערך 'ס', דהיינו מיראה. כמו שנאמר, השיב אחור ימינו מפני אויב, כי הקב"ה השיב לאחור ימינו הפתוחה לקבל שבים מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב, כלומר מיראה, ואז נגדעו הקרנות העודפות ברבוע על העיגול. וזהו סוד וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם (ישעיהו א,ח)".

האדם וחייו נעים במעגל, גם צורת איבריו מעגלית, וכך גם מופיעים רצונותיו ומחשבותיו.

העיגול רומז לאין סוף[1], שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולכן קשה לאדם להגשים את השאיפות שלו.

התיקון לכך נעשה על ידי הכנסת הרעיונות העגולים האין סופיים לתוך מסגרת מרובעת, שתסייע לו להגשים אותם.

זהו תחום שבת, שנועד לתת כלי לקליטת קדושת השבת וברכתה.

בהקדמת הזוה"ק (דף ה:) כתוב: "את שבתותי תשמרו" 'שבתותי - דא עגולא ורבוע דלגו'.

אומר ר' נחמן (לקו"מ חלק א' סימן נ"ט) שה'עיגול' הוא מתפשט והוא רומז על כלליות, והוא כנגד ספירת המלכות שהיא האמונה.

ה'ריבוע' הוא יותר מצומצם ויותר מפורט, והוא כנגד ה'זעיר אנפין' שנקרא 'משפט'.

שני העניינים הללו נמצאים בשבת, כי בליל שבת קודש אז עיקר קדושת שבת הוא מהמלכות והאמונה, וביום שבת קודש עיקר הקדושה נמשכת מהמדות - זעיר אנפין שרומז גם על התורה הקדושה.

התקרבות הנפש להשי"ת היא בחי' העיגול, אמונה.

אח"כ צריך לעלות לקדושה יותר גבוהה שלומד יותר בפרטיות מה רצון ה', ומסתכל בעצמו בכל דבר שיהיה כראוי לפי משפט התורה, והוא בחי' הריבוע, ושם מאיר אור המוחין (ארבע מיני מוחין – חכמה בינה ודעת המחולק לחסדים וגבורות) שהוא החכמה לגלות ולהאיר את רצון ה' בשלמות.

וזה פרוש (שבת ק"ד): 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים'. 'מ"ם', זה רבוע, ו'סמ"ך' זה עגולא. 'שבלוחות' הלב, כמו שכתוב (משלי ג): "כתבם על לוח לבך". 'בנס עומדין', 'בנס', זה בחינת שבת, בחינת (שמות ל"א): "אות היא לעולם".

עיקר יניקת העיגול בחינת 'ששת ימי החול', יונק מהריבוע בחינת 'יום השבת' - כי אין חיות הגוף אלא מהנשמה.

דהיינו שמה שאפשר לבטל יניקת הקליפה בששת ימי החול, דהיינו שלא תשלוט בזמן היגיעה הוא מכוח השבת.

האור החיים הקדוש אומר שהתנאי לכך ש"ששת ימים תעשה מלאכה" (שמות לה,ב), כלומר שששת הימים יצליחו במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות והמלאכה תעשה מאליה, הוא אם יתקיים "ביום השביעי יהיה לכם קדש", דהיינו שיקדשו את השבת.

התורה מצווה: "רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כז, א). המזבח חייב להיות רבוע.

הרש"ר הירש (שמות כז, אחרי פסוק ח) - הריבוע הוא סימן ההיכר של חירות האדם השולטת בעולם החומר. המסר לאדם הוא כך: יש לך חירות מוסרית, ואתה מסוגל לעצב את עצמך! יש לך את היכולת וכל התנאים לשלוט בכוחות גופך! אל תהיה כפוף ל"טבע" ותאמר – כך נולדתי, זהו הטבע שלי, ואין לי יכולת להשתנות ולהשתפר.

גם אם אדם חטא, נפל ומעד, הוא מסוגל לשנות הכל, באם יהיה חפץ בכך. לכן המזבח, המסמל יותר מכל את הקרבנות והקרבה לאלוקים, חייב להיות רבוע. שהרי הריבוע מסמל את יכולת האדם בעיצוב ושינוי עולם החומר.

הטבעת קידושין:

הרמ"א (ראשית הלכות קידושין): "נוהגים לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר" (ראש תיקון נ"ה, דף יט.).

הקאמרנא (זוהר חי בהקדמה לחלק א' ד.): "יש לתקן טבעת כתקנת מורי ורבי (ר' צבי הירש מזידיטשוב) מרובע מבחוץ ועגול מבפנים וכו' והוא לסימן טוב ולמזל טוב שלא יהיו שני הפכים חלילה, אלא יולידו זה מזה וזו מזו בהתחברות ויחוד כשר וקדוש בקדושה ובטהרה".

ובהמשך כתב (בדף כ עמוד ד): "קבלתי ממורי דודי צבי הקדוש שהטבעת קדושין צריך שיהיה עגול מבפנים ומרובע מבחוץ בריבוע גמור כעין שני דלתין וכו', והעושה טבעת קדושין כזה מממון בעלה דוקא יהיה מובטח שלא תהיה אשתו עקרה כל ימיה".

עולם הזה באות ה' ועולם הבא באות י' וכן איש ואשה יש להם י' וה' (ונשאר אש. היחוד שבין בעל לאשתו מאחד את העולם הזה והעולם הבא).

הטבעת קידושין רומזת לריבוע בחינת 'יום השבת' שממנו מתקדשים כל ששת ימי המעשה הרומזים לעיגול.

עיגול אין בו הבחנה בין איסור והיתר כשר ופסול טמא וטהור, כי שווה הוא מכל צדדיו.

ריבוע יש בו מעלה ומטה ימין ושמאל פנים ואחור כנגד ו' הבחנות.

לכן עיקר מה שמתבטל האיסור של הקליפה, שרוצה את הקל והיפה הוא יום השבת, דהיינו בחינת 'התכלית' שעושה הבחן בין איסור והיתר כשר ופסול טמא וטהור.

אחד הבלבולים הקשים שיש ביהדות הוא הזנחה של ההלכה עקב אורות גבוהים של עבודת ה' ואז ישנם עיוותים קשים מאוד בהשקפת עולם ומגיעים לכל מיני כותרות על צדיקים גדולים עם עבירות חמורות...[2]

הפיתרון זו הכנסה של עבודת ה' ואורות גבוהים לתוך מסגרת ההלכה! לא לעבור על קוצו של י' של הלכה בשום פנים ואופן.

בפסוק שהתחלנו בו מופיע ד' פעמים 'אמה' = ברכות (ח:): "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

אריז"ל (שער מאמרי רשב"י): "אמה בגי' שילוב הוי-ה אהי-ה", ומדובר כאן על ד' השילובים (יחוד כ"א בשער רוה"ק)[3].

הגמרא מדברת על הלכה והאריז"ל מפרש את זה על שמות קדושים ואורות גבוהים, רואים כאן שילוב של האורות הגבוהים בתוך פשט הגמרא שזו ההלכה.

היחוד של המרגלאן[4] יוצא אותה גי' של היחוד הזה והמרגלאן בעצמם הם השילוב של שבת וימות החול!

החיבור השלם בין הריבוע לעיגול יהיה בימות המשיח!

כותב התיקונ"ז (תיקון יג' דף כט: עם פירוש מתוק בדבש) על הפסוק הזה: "אז יהיה היחוד השלם בתכלית השלמות והגדלות שזה יהיה בביאת משיח אחר שיכלו ויתוקנו כל הברורין".

שני טעמים ייחודיים[5] מופיעים בתורה כולה רק בפסוק זה: ירח בן יומו[6] וקרני פרה, ומיד אחריהם מופיע תלשא.

הרב קוק (ריש מילין[7]): "ירח בן יומו, יורה לנו שאחרי כל המהלכים של כל המסעות הרוחניות, והעברת החיל והחוסן אשר להמון בריות ועולמי תפארה, בעליתם וירידתם, בשבירתם ובנינם, בעוזם ותפארתם, הננו עולים לסקירה עליונה כזאת שכל המערכה הגדולה שעברה לפנינו היא כאין לעומתה, והננו משתוקקים ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת יותר נשגב, שהוא מתחיל מהופעה זעירת הכמות, ירח בן יומו, הלוך הולך ואור כצאת השמש בגבורתו, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו, אמן".

אונקלוס ויונתן בן עוזיאל מתרגמים 'ומדתם' = ותמשחון = משיח.

בפסוק מופיעות המילים "אלפים באמה" ד' פעמים, אבל הטעם 'ירח בן יומו' שמעיד על הגאולה נמצא רק ב'אלפים באמה' של צד מזרח:

במדבר רבה (פרשה ב ט-י): "... מנין סמכו תחומין מן התורה שנאמר (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה וגו'... וכן את מוצא כשאמר הקב"ה למשה שישרה ישראל דגלים אמר לו השרה אותם לכל רוח רחוק אלפים אמה... ברא הקדוש ברוך הוא ארבע רוחות לעולם מזרח מערב צפון ודרום... אמר לו הקב"ה משה מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה... ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה... ועליו זבולון שהוא בעל עשירות... את מוצא בכ"מ יהודה תחלה לחנייה... תחלה לנסעים... לקרבנות יהודה תחלה... למלחמה יהודה תחלה... וכשיבא המבשר יהודה מתבשר תחלה שנאמר (ישעיה נב) על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום...".

כל דבר שנתקדם מבחינה אישית וכללית בתיחום של העיגול בתוך הריבוע ככה נקדם את הגאולה.

---

[1] תענית (לא.) אמר ר' חלבו אמר עולא אמר ר' אליעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו'... והוא משל אל התענוג שאין לו סוף ותכלית. ולזה נקרא העולם הבא אחר תחיית המתים עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך, ואז הצדיקים תכלית ההשגה, כי השכינה באמצע והם סביב, והוא המחול והחולה, ולרמוז אל ההשגה הנפלאה ההיא אמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו...

[2] גם רבנים גדולים יכולים לפול באשת איש. כך כתוב בגמרא (סוטה ד:):

"אמר רבא כל הבא על אשת איש אפילו למד תורה דכתיב בה 'יקרה היא מפנינים' - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. היא תצודנו לדינה של גיהנם". לפי זה יכול להיות שאדם שלמד תורה כמו כהן גדול - נופל באשת איש.

רב אמר שאפילו אדם שלמד הרבה תורה והפיץ הרבה תורה בעולם יכול ליפול באשת איש. "אפילו הקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב ביה 'הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ' - לא ינקה מדינה של גיהנם".

לפי דבי רבי שילא אפילו אדם שהגיע לעומק התורה יכול ליפול באשת איש. "אפילו קיבל תורה כמשה רבינו דכתיב ביה 'מימינו אש דת למו' - לא ינקה מדינה של גיהנם".

לפי רבי יוחנן אפילו אדם שעסק הרבה בחסד יכול ליפול כך. "אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף וגו' לא ינקה מדינה של גיהנם".

[3] יאולדף ההיי וייווד ההיי. יאולדף ההיי ויאווד ההיי. יאולדף ההאא ויאווד ההאא. יאולדף הההה ויווד הההה.

[4] אריז"ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א): "יום ראשון - אות א' של אהיה של מרגלא, ועמו שם הוי"ה בניקוד צבאות. יום שני - אות ה' של אהיה דמרגלא, ועמה הויה בניקוד אלהים. יום שלישי - אות י' דאהי"ה דמרגלא, ועמה מצפ"ץ בניקוד פתח חירק, ויוצא ממלת סמים מסמני הקטורת. יום רביעי - אות י' דיה"ו דמרגלא, ועמו שם מצפ"ץ (צ"ל אל), כולו קמץ, יוצא ממלת נטף דסמני הקטורת. יום חמישי אות ה' דיה"ו דמרגלא ויכוין לשם אלהים דמרגלא. יום שישי - אות ו' דיה"ו דמרגלא עצמה מצפ"ץ. ובשבת שם הויה במלוי יודין ע"ב קס"א, גי' רגל. והוא סוד אם תשיב משבת רגלך, ויכוין ג"כ למרגלא שלימה של ו' ימי החול, ונתוסף עליהם באמצע ה' אחרונה דאהיה, ועמו י"ה אדני. י"ה, הוא שביעי של שמות המרגלא, וחד סיכתא בהדייהו הוא שם אדני היינו הנוקבא, וב' מוחין דילה הם י"ה, כנודע כי דעתה קלה ואינה מוחין שלימין כמו הב', ונקראת כלה, כלולה מן המוחין, ומצירוף ב' שמות אלו דאזלין בהדה כאלו הם שם א', נפקין מאליו כתר דנוקבא, בסוד שבת מלכתא, מכח ה' אחרונה של שם אהיה שהוא כתר דידה".

[5] רמח"ל (קל"ח פתח לא'): "טעמים הם תיקונים הבאים להנהגה השלמה מצד החכמה". הריי"צ (ספר המאמרים תרצ"ו): "דהעיקר הוא הטעמים שהוא  התענוג הפנימי וא״א לבוא לידי גילוי כלל".

[6] בחומשים רבים שם הטעם הוא משום מה יֶרַח בן יומו, אך השם המקורי הוא יָרֵחַ בן יומו – היינו צורת ירח במולדו, מעין חצי עיגול שוכב. בעידן הדפוס השתמשו הדַפָּסים בטעם האתנחתא כשהוא הפוך, אך בכתבי היד צורת הטעם היא אכן חצי עיגול שוכב ותו לא.

[7] ראש מילין (נקרא: רֵיש מִילִין), הוא ספר במחשבת ישראל וקבלה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבו ישנן דרשות על "טנת"א" (טעמי המקרא, הניקוד, התגים והאותיות).

את הספר כתב הרב קוק בעת היותו רב בלונדון בתחילת שנת תרע"ז, תוך שהוא מסתיר את הדבר מבנו - הרב צבי יהודה הכהן קוק, אשר חשש תמיד מפרסום כתבי אביו, שלהערכתו הדור לא היה מוכן להפצתם הרחבה (הרב פילבר).

ואכן, כאשר נודע לבנו על פרסום הספר, הוא הביע את התנגדותו לפרסום לאחר מעשה, ומאותו רגע והלאה הקפיד להיות מעורב תמיד בעריכתם ופרסומם של כתבי אביו - אחריות שהוא לקח על עצמו עד יום מותו, בהתאם לצוואת הרב קוק.

הספר נחשב לאחד הספרים הקשים מכל כתבי הראי"ה, וקשה מאד להבינו ללא רקע מקדים רחב בתורת הקבלה.

הרב קוק: "ריש מילין זה עניין של צו (מן השמים)". באגרת לבנו מרן הרצי"ה על הספר "ריש מילין" כותב הרב: "שאין יכולת לשום שכל אנושי לסקור את חביון קודשם (של האותיות והתגין) זולת קדישי עליונים שאור ה' הופיע עליהם הגבה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש... אפילו הלשון החתום בו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על כל המשננו כי מתנת חינם חנני בו ה' מאוצרו הטוב... אף על פי שאין כדאי ומה גדלו חסדי השם" [אגרת תתצ'].

אמרו הראי"ה ותלמידיו כי החזקתו של הספר היא סגולה להצלה ולהצלחה, וכן הוא סגולה ליולדת לזכות ללידה קלה כשתשים אותו תחת הכרית [וראה בספר 'שבחי הראי"ה' עמ' קמט סיפורים בענין זה]. וכך מספר ר' שמעון גליצנשטין, (מזכירו של הראי"ה בתקופת לונדון): "זוכרני כשיצא לאור הספר הרזי 'ראש מילין', בא אחד לבקש מהרב את ברכתו שיזכה בדינו שנאשם בו במשפט פלילי (שלפי כתב האשמה היה צריך לקבל חמש שנות מאסר ועונש כספי גדול). אחד שהיה שם באותו מעמד [הרצי"ה מסר שמרן הראי"ה הוא זה שאמר לנתבע שיחזיק ספר 'ריש מילין' בכיסו. 'משנת הרב', עמ' 31 ]. אמר לו שבתור סגולה רצוי מאוד שיחזיק אצלו ספר אחד מקדושי ישראל. האיש לקח למטרה זו את הספר 'ראש מילין'. כעבור איזה שעות בא הנאשם ובשורה בפיו שיצא זכאי, והוסיף, שהוא בטוח שניצל רק בזכות הספר הקדוש של הרב שהיה מונח בכיסו בכל משך זמן הילוך המשפט [הרב שלמה גליצנשטין, בספרו 'מזכיר הרב', עמ' יא].

גם הרב צבי יהודה, בנו של מרן הראי"ה, ייחס לספר חשיבות סגולית. ומתוך כך היה נושא עמו בכיס מעילו הפנימי כנגד ליבו את הספר הקדוש ['עיטורי כהנים' גיליון 60]. כמו כן, כאשר היה שולח תלמיד לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל, היה נוהג פעמים רבות לתת לו ספר 'ראש מילין' כסגולה [שם, אדר תשס"ו, וכן ב'עטורי כהנים' אלול תשנ"ח]. לכמה מתלמידיו שיצאו למקום מסויים שיש בו סכנה, נתן הרצי"ה את הספר במתנה, בתור סגולה לשמירה. והיו שלא נתן להם, אבל המליץ להם לשאת איתם ספר קדוש זה ['בדרך התורה הגואלת', עמ' ס'].