Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 21 ביולי 2016

פרשת פנחס - שמירת הפה וכח הדיבור

שמירת הפה וכח הדיבור


מסופר על איש אחד מבוגר שעבר הרבה סבל בשואה ואח"כ שיקם את עצמו ועבד קשה ואסף הרבה כסף ולקראת סוף ימיו הציע 100,000$ למי שמוכן לקחת את העבירות שלו!
היה יהודי אחד במצב מאוד דחוק שהתלבט בנוגע לזה והלך לשאול הרבה רבנים גדולים וכולם אמרו לו בשום פנים ואופן! אנחנו זקוקים להרבה רחמים על העבירות הפרטיות וממש מסירות נפש כדי לא לחטוא ביצר הרע הפרטי שלנו כל שכן שלא לוקחים עבירות של אנשים אחרים...

חובת הלבבות כותב שהמדבר לשון הרע לוקח על עצמו עבירות של מי שדיבר עליו (כפי ההיזק וכפי כמה שאינו מתחרט ואינו חוזר בתשובה).
אם תמורת כ"כ הרבה כסף אף אחד לא היה מוכן לקבל את העבירות אז תמורת כמה דקות של רכילות זה שווה? חבל...

משלי (יח,כא) "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשון".
ילקוט שמעוני (תהלים לד,תשכא): "מעשה היה במלך פרס שחלה, א"ל הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה, ענה אחד[1] ואמר אני אביא לך חלב לביאה אם רצונך ותנו לי עשר עזים, אמר לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו הלך לגוב אריות היה שם לביאה אחת מינקת גוריה, יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז אחד ואכלה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת לה, עשה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו, כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום והיו אברים מתרסין זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האברים דומים לנו אם לא הלכנו אנו לא היה יכול ליקח החלב, הידים אומרות אין כמותנו אם לא היינו עושין אין הדבר כלום, אומר הלב אם לא נתתי העצה מה הועלתם כולכם, ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה, השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו ואת במקום חשך ואין בך עצה כבשאר האברים, א"ל היום תאמרו שאני שולט עליכם, שמע האיש את הדברים הלך אל המלך א"ל אדני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וציוה המלך לתלותו, כשהלך התחילו האברים לבכות א"ל הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם, א"ל הן, אמר לתולים אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל השיבוהו אליו, א"ל למה צוית לתלותי א"ל הבאת לי חלב כלבתא. אמר ליה מה איכפת לך ותהיה לך רפואה ועוד לביאה כלבא קורין לה. לקחו ממנה ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה, אמרו לו האברים הרי אנו מודים לך הוי מות וחיים ביד הלשון".

במדבר (ל,ג): "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".
רש"י "לא יעשה דבריו חולין".
חיד"א בשם המהרח"ו יש בפס' הזה הבטחה שאם הוא לא יעשה את דבריו חולין יזכה ל"ככל היוצא מפיו יעשה" הקב"ה יעשה את כל מה שהוא אומר!!!

ירושלמי שבת (ז.): "דר' שמעון בן יוחי אמר אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהבת אוריתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין. חד דיהוי לעי באוריתא וחד דיתעבד בה כל צורכיי".

הקב"ה ברא את העולם ע"י דיבור! - תהילים (לג,ו): "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ".

אור החיים הק' (במדבר כו,כג): "ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש, כי אין קדושה כקדושת התורה, ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול, הגם שאין בהם דברים האסורים".

גמ' כתובות (עז:) "כי הוה שכיב (כשהגיע זמנו ליפטר), אמרו ליה למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה [רצונו]; אזל, איתחזי ליה [הראה עצמו לריב"ל]. אמר ליה [ריב"ל למלאך המות]: אחוי לי דוכתאי (הוליכני לגן עדן והראני מקומי)! אמר ליה [מלאך המות לריב"ל]: לחיי! אמר ליה [ריב"ל למלאך המות]: הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא. יהבה ניהליה. כי מטא להתם דלייה, קא מחוי ליה [מלאך המות לריב"ל, את מקומו]; שוור (קפץ) [ריב"ל], נפל לההוא גיסא [לתוך גן עדן]. נקטיה [מלאך המות לריב"ל] בקרנא דגלימיה [בפנת בגדו]. אמר ליה [ריב"ל למלאך המות]: בשבועתא דלא אתינא. אמר קודשא בריך הוא: אי איתשיל אשבועתא (אם נשבע בשבועה מעולם ונשאל עליה להתירה) ניהדר, אי לא - לא ניהדר. אמר ליה [מלאך המות לריב"ל]: הב לי סכינאי! לא הוה קא יהיב ליה. נפקא בת קלא ואמרה ליה: הב ניהליה, דמיתבעא לברייתא [שהבריות זקוקות לכך, שיהיה למלאך המות סכין]. מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי! פנו מקום לבר ליואי! אזל, אשכחיה לרבי שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי [שרפרפים] פיזא [עשויים זהב]; אמר ליה: את הוא בר ליואי? אמר ליה: הן! נראתה קשת בימיך? אמר ליה: הן! אם כן אי אתה בר ליואי (אין אתה ראוי לכרוז זה שאני שומע: שהקשת אינו אלא אות ברית שלא יחרב העולם, ואם יש צדיק גמור בדור - אין צריך אות)! ולא היא, דלא הואי מידי (לא נראה הקשת בימיו), אלא סבר: לא אחזיק טיבותא לנפשאי".
רואים שהעניין שנבדק על מנת להשאירו בחיים בגן עדן היא האם הוא הקפיד על מוצא שפתיו או לא!

לפני כמה עשרות שנים, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, באותה תקופה זרחה שמשו של הרב הקדוש רבי ישראל זצ"ל אלפי חסידים נהרו אליו ליהנות מהאור הגדול בהנהגותיו ודרכיו הקדושים, חסידים ואנשי מעשה אף קבעו את מקום מושבם בבית מדרשו לתורה ולתפילה סמוך ונראה לרב תמידים כסדרן. בין היושבים בחצרו של הרב הסתובב לו יהודי אשר קנה לו את השם: השותק, יהודי זה הגיע לשנתו השבעים לאחר תקופה של שלושים ושתיים שנות שתיקה.

תושבי העיר ואלפי הבאים לחצירו של הרב העריצו את השותק, כולם הכירו את פינתו בבית המדרש, שם שפך את צקון לחשו בעת תפילתו, שם הרים את קולו כארי בעת לימודיו, אבל כל זה היה בינו לבין קונו, אך במגע עם אנשים שם עצמו כאילם רק סימן בידו את תשובתו, ליצני החצר היו אומרים שהוא שותק בשבעים לשון. פרחי החסידים אף המרו ביניהם מי יצליח לדובבו, הם ניסו בכל מיני ערמות להכשילו, אבל השותק היה חזק מהם והמשיך בגבורה את שתיקתו.

שתיקתו הפליאה את הכל, עד שסיפרו בחצר הרבי, שפעם אירע בפורים כטוב לב הרב של פורים, השקה את השותק ביין מיושן, באמרו הפעם אראה את מופתי לפני קהל ועדה האיך אילם זה ידבר, אבל מה נשתוממו החסידים בראותם כי נכנס יין ולא יצא הסוד.

עם הזמן גדלה ההערצה אליו בחצר הרב, השותק הלך ונתעלה והזדכך, ועבד את בוראו בכל כוחותיו, כל רגע ביומו היה מוקדש לעבודת הבורא, סדר יומו החל לאחר שינה חטופה על גבי ספסל בבית המדרש, קם בשעת חצות כארי, לערוך תיקון חצות בבכיות עצומות על גלות השכינה, לאחר מכן אץ לנהר לטבילה ומיד לאחריה החל בלימודיו עד למחרת בערב, ברוב הימים היה שרוי בתענית וסיגופים, וכך עלה ונתגלה עד להיותו איש מורם מעם.

שנים עברו, הגיע תקופת מלחמת העולם הראשונה, הרב ופמליתו עזבו את החצר, מאימת הצבא הרוסי שכבש את העיר, מפקד הצבא אף איוה לו את החצר של הרב ומשם ניהל את גדודיו, אבל פלא הדבר שאותו יהודי מיודעינו השותק מצא חן בעיניו והמשיך את עבודתו בבית המדרש כמימים ימימה, הקצין אף הוציא הוראה לחייליו שבל יהין אחד מהם לנגוע בו לרעה. יהודי העיר, באותם הימים לאחר שהרב עזב את העיר החלו לפנות אליו בכל מצוקותיהם, הם היו נכנסים לבית המדרש ומסרו בקשותיהם על גבי הכתב, והשותק היה מתפלל עליהם לרפואה שלמה ולישועה ולברכה, והיה השותק משען ליהודי המקום כאדמו"ר לכל דבר. אך את סודו לא הצליח אף אחד לפענח, באי החצר אף ידעו לספר שהרבי יודע, אך הרבי נצר את פיו, והיה הדבר נסתר ונעלם מהם. הגיע היום בו הרגיש השותק שכוחותיו הולכים ואוזלים, ומתקרב יום פקודתו, בו יחזיר את נשמתו השמימה, וישלח לקרוא לרב העיר ולחשובי הקהל למטתו, נרעשים ונדהמים עמדו מסביב למטתו וציפו למוצא פיו.

ויפתח השותק את פיו ויאמר, הנני הולך לעזוב אל העולם ובואו ואספר לכם סיבת שתיקתי במשך ל"ב שנים, וזאת אבקש מכם הודיעו לקרובי בווילנא על פטירתי, עד כה היה לי קשר מכתבים אתם, והם היו שולחים כסף למחייתי. נרעשים ונפחדים מדיבורו המשיכו לשמוע את סיפורו האישי:

מחשובי בעלי הבתים בווילנא הייתי, ניהלתי חנות בגדים אשר הכניסה לי פרנסה בכבוד וריוח, ויהי היום נפל דין ודברים ביני לבין אשתי ע"ה, בעסקי החנות, כל אחד התעקש על דרכו עד שעלה הכעס בלבי וקללתי אותה שתשרף, ח"ו.

למעשה נשתתקה המריבה ביננו מיד, וחזרה השלווה אל ביתינו, ומעשה המריבה נשכח כאילו לא היתה, אבל לאחר כמה ימים אירע הדבר, אשתי ע"ה ירדה למרתף הסחורות עם נר בידיה, בפתח המרתף היתה מונחת לה חבית של נפט, החבית נתפסה מהאש של הנר, עד שכל המרתף היה למאכולת אש, האשה לא עלינו לא הספיקה לברוח ונשרפה רח"ל.

מעשה זה שבר את לבי ולא נתן מנוח לנפשי, בידעי שבגללי פקד לה אסון מר זה, והיות שמנעורי היה לי שייכות לבית הרב, קמתי מיד לאחר השבעה והגעתי הנה, נכנסתי לרב, סיים השותק את סיפורו נפלתי לפניו בבכיות ובקשתי שיורני דרך תשובה, הרב הזדעזע עד עומק נפשו, ובשברון לבו נאנח ואמר: יהודי שיש לו פה פתוח עליו לשתוק.

מיד קבלתי על עצמי את גדר התשובה, כתבתי מכתב לבני משפחתי כי הנני נשאר כאן ואיני חוזר יותר לווילנא, ועכשיו רבותי, ביקש השותק, אני תקוה שתשובתי תתקבל אבל ספרו זאת בעולם למען ידעו מה גודל רעת הקללה, וביותר שמוציאים אותה בעת כעס, בזה סיים השותק את סיפור חייו אשר היה טמיר ונעלם כל עת ישיבתו בעיר, לאחר מכן החל לומר את הוידוי, והחזיר את נשמתו הטהורה ליוצרה, בהלוויה רבת משתתפים של יהודי העיר והסביבה, ספד לו רב העיר, וסיפר את המעשה ברבים למען ישמעו וייראו.

יה"ר שהקב"ה יעזור לנו לעשות רק דברים טובים עם הדיבור שלנו, ונזכה בזכות זה שכל תפילותינו יתקבלו, אמן.






[1] בניהו בן יהוידע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!