יום רביעי, 20 ביולי 2016

פרשת פנחס - קרבן תמיד

קרבן תמיד


במדבר (כח,ד): "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"
פסוק זה נאמר בפרשתנו בעניין קרבן התמיד.

מהר"ל[1] (נתיבות עולם נתיב אהבת ריע פרק א): "...בחבור עין יעקב בהקדמת הכותב שמצא בחבור מדרש אחד וזה לשונו: בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'".

מה כל כך מיוחד בפסוק זה, עד כדי כך שהמדרש מכריע כדעה זו ומסיק שפסוק זה כולל יותר מאותם פסוקים שהובאו ע"י התנאים האחרים ("שמע ישראל" או "ואהבת לרעך כמוך")?

עונה המהר"ל: "ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד הש"י בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה...".

ישעיהו (מ,לא):
"וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ  - יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים
יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ - יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

נחמה ליבוביץ' (דף לתרבות יהודית 11, טבת תשל"ד, והובאו דבריה ע"י הרב אלחנן סמט שליט"א במאמרו בביטאון "מגדים" כ"ד עמ' 66): "פסוק זה מעורר קושיה: בידוע הולכת השירה בתנ"ך בשתי צלעות הפסוק המקבילות מן הקל אל הכבד, והיה לכאורה צריך לומר "ילכו ולא יגעו, [ואפילו אם] ירוצו [בכל זאת] לא ייעפו" ולמה נכתב הפסוק בסדר הפוך?

מצאתי בפירוש להפטרות את הדברים הבאים:

ברגעים שאנו נישאים על גלי ההתלהבות אנו כולנו מסוגלים למעשה גבורה חד פעמי, נוכל להתעלות לגובה, לדהור קדימה. אבל קשה הרבה יותר למלא חובות יום יום, ללכת בתלם גם כשההלהבות הראשונה פגה, כשהועם זיו תפארת החזון, גם כשמכשולים וניסיונות פוגעים בנו. קשה לעמוד באלה בהתמדה בלי לאות. ולכן צדק הכתוב: "ירוצו [בדהירת התלהבות] ולא ייגעו", אבל גם כאשר יהיה עליהם ללכת, להמשיך ללא דהירה – "לא ייעפו".
אם כן: מן הקל אל הכבד!" 
לאור זה ניתן להסביר את החשיבות הגדולה שמצא שמעון בן פזי דווקא בפסוק המצווה על קרבן התמיד:

דווקא במציאות השיגרתית השוחקת כל כך, מוטלת על האדם החובה להדגיש ולהרגיש את המחויבות שלו למעשים הקבועים והיומיומיים ולראות בהם פסגה ואתגר לא פחות מאשר מעשים חד פעמיים, גבוהים ככל שיהיו.

בחסידות מוסיפים שמה שאתה צריך לעשות עכשיו – לא רק שזה חשוב אלא זה הדבר היחיד שקיים!!!

מה היום הכי חשוב בשנה? היום!!!

מה הדבר הכי חשוב בעולם? הדבר אותו אני צריך לעשות עכשיו.

יום כיפור לא מעניין אותי עכשיו, עכשיו הכי חשוב לי היום הזה.

הכי חשוב בעיני המעשה האחד- הכבש אחד - שמוטל עלי לעשות כעת.

אותו מעשה אחד שניצב לפני, אותה תפילה שעומדת לפני.

אותם צריך לעשות כאילו אין עוד דברים אחרים בעולם.

ר' נחמן[2] (תורה רע"ב על הפס' בתהלים צ"ה: "היום אם בקולו תשמעו"): "זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים. וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצין להיכנס לעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו - היום דווקא והבן".

ר' נחמן מסביר לנו שתפישת הזמן שלנו היא זו שמכבידה עלינו, ואם נשנה אותה הכל יהיה יותר קל והרבה יותר פשוט...

בלי לשים לב, אדם סוחב על הלב שלו את כל מה שקרה לו, ואת כל מה שהוא חושב או משער, דואג או מקווה שיקרה לו, וזה משקל מאד כבד.

כל כך כבד, שכבר כשהוא קם בבוקר הוא כבר עייף, ואין לו כח להתחיל את היום ואין לו כוח לעשות שום דבר.

כבד עליו החיים, כבד עליו המשימות של החיים, כבד עליו להשתנות מבחינה רוחנית, כבד עליו להפסיק לעשות מעשים רעים, כבד עליו להיות בן זוג, כבד עליו להיות אבא, כבד עליו ללכת לעבודה, כבד עליו להחזיר את המשכנתא, הכל כבד עליו.

הוא גם לא מאמין שהוא יצליח לעשות מה שמוטל עליו, הרי הוא כבר ניסה ונכשל כל כך הרבה פעמים, ומי יודע עוד כמה יהיה לו קשה בהמשך.

באופן כזה מה שכבר עבר, ומה שעוד עתיד לעבור, יושב על הלב של האדם וחונק אותו עוד לפני שהוא התחיל בכלל לעשות משהו. וזה באמת כל כך מעייף, כאילו הוא כבר עשה עולם ומלואו.

אבל העבר הרי באמת כבר לא קיים. וגם העתיד איננו.  הם קיימים רק במוח שלו.

אנחנו לא חייבים לסחוב את המשקל העודף הזה על המוח או בלב. זה לא נותן כלום, זה רק מעייף ומכביד ומחליש. זה רק דמיון.

מי אמר שהדברים בעתיד יהיו כמו שהוא מדמיין. המציאות יכולה להיות שונה לגמרי.

דוד המלך אומר בתהלים: "היום אם בקולו תשמעו" - יש לך רק את היום, לא צריך לחשוב מיום לחברו, לא צריך לחשוב על מה שהיה ועל מה שיהיה.

בחור יהודי צעיר גויס לשרת בצבא הרוסי, ונשלח לשרת באזור הצפוני והקר. בליל שבת אחת, בקור עז ומקפיא, הגיע תורו של הבחור לשמור על המחנה. בבקתת השומר מונח היה תמיד מעיל צמר עבה ומחמם במיוחד, מתאים לקור המקפיא שבחוץ, כל חייל היה לובש את המעיל במשמרת שלו ומשאיר אותו לבא אחריו. הבחור שלנו רצה גם הוא ללבוש את המעיל. אבל הופ, יש בעיה.
החייל הקודם סיים את המשמרת, פשט את המעיל ותלה אותו על ענף שהשתרבב מעץ סמוך. הבחור שלנו שהיה גם תלמיד חכם, ידע שההלכה אוסרת עליו להוריד את המעיל מהעץ בשבת.
אז מה עושים?
מצד אחד, מצוות התורה אוסרת עליו להוריד את המעיל. מצד שני הקור המצמרר.
נכון, כמו כל אחד אחר גם הבחור שלנו ידע שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. אבל הוא לא היה משוכנע שמדובר בפיקוח נפש. נכון, קר, לא הכי נעים. אבל בכל זאת יש לו מעיל, קצת פחות עבה קצת פחות מחמם. אולי זה לא הכרחי, אולי הרצון הטבעי להתפנק הוא זה שמניע אותו לעבור על ההלכה.
החליט הבחור להמתין קצת. רק חמש דקות.
חמש הדקות עברו בשלום, אף אצבע לא קפאה, כל שרירי הגוף עבדו כמו שצריך. והוא החליט שאפשר לחכות עוד חמש דקות. הוא היה משוכנע שאין סכנה בחמש דקות אלו, והוא המתין.
חלפו להם כך, חמש דקות, ועוד חמש דקות, ועוד חמש דקות. ובכל פעם דחה הבחור את הורדת המעיל מהעץ בעוד חמש דקות. היה לו קצת קר, התחושה לא הייתה הכי נעימה, והרוח הקרה שצלפה בפנים לא הוסיפה לתחושה הנעימה, אבל בכל זאת מבפנים הוא הרגיש טוב, הסיפוק על שמירת ההלכה מילא את לבו, והוא המשיך להמתין עוד חמש דקות.
ועוד, ועוד, ועוד. רק חמש דקות.
עד הבוקר. עד שהתחלפה המשמרת. הוא הצליח להחזיק מעמד, בריא ושלם בלי המעיל שתלה על העץ.
היה כדאי לחכות.
(לבחור הזה, אגב, קראו רבי יעקב ישראל קנייבסקי, מי שלימים התפרסם כצדיק ותלמיד חכם גדול, וידוע בכינויו ה'סטייפלר', נפטר בשנת תשמ"ה).

התורה אומרת: "לא טוב היות האדם לבדו...".

אז מה כן טוב? להיות עם אשה... (הרצי"ה היה קורה לדור המדבר דור של רווקים כי עניין אותם רק להשלים את עצמם...)

"מצא אישה מצא טוב"!

מובא בשם חכמי המוסר שאדם לא מתחיל לעבוד על המידות עד שהוא מתחתן, כי מהחתונה מתחילה עבודה יומיומית סיזיפית, רגע רגע, שעה שעה, וכשמגיעים הילדים אז אין לך יום ואין לך לילה...

רק מתי שיש לך בן זוג צמוד אתה מתחיל לעבוד על השגרה הזאת...

כי כדי לבנות צריך עבודה קשה יומיומית!!!

במהלך בניית ביתו של הרב דרור אריה ביישוב נטע המוקם והולך, עלה צורך בחיבור זמני לחשמל. לפני פסח נסע הרב דרור מביתו בשדרות לחברת החשמל באשקלון וחיפש מאן דהוא שיעזור לו בכך. הוא נקלע לחדרו של סגן מנהל המחוז, איש 'חרות', וכאשר הלה שמע שהרב דרור התגורר בכפר דרום בגוש קטיף, ניסה לעזור לו במאור פנים והפנה אותו לפקיד האחראי על חיבור החשמל.
"אין כרגע חשמל. נחבר שבועיים אחרי פסח", אמר הפקיד.
"אולי אשלם מראש", הציע הרב דרור, "וכשיהיה חשמל תחברו אותי?"
"הקופה סגורה", אמר הפקיד, "תבוא אחרי פסח". 
לאחר שפסח חלף עבר לו התקין החשמלאי ארון חשמל זמני והרב דרור ביקש ממנו שישלח את הטפסים בפקס לפקיד והוא ישלם את החיוב דרך האינטרנט. החשמלאי שלח את הטפסים בפקס. הרב דרור התקשר לפקיד לוודא שהפקס הגיע, והלה אמר: "לא פקס ולא יער. תשלח שוב".
הרב דרור שלח בעצמו את הפקס וכאשר טלפן לפקיד לא היה מענה. עבר יום ועוד יום, הרב דרור החל להיות עסוק בתלמידיו ושכח להתקשר לחברת החשמל.
בשבת התארחו בביתו חמיו וחמותו. בליל שבת ביקשה חמותו ספר קריאה מעניין לפני השינה. הרב דרור הציע לה את סיפורי קרליבך, באומרו "יש שם דברים נהדרים". 
בשבת בבוקר, כאשר חזר מהתפילה, חמותו עדיין קראה בספר ואמרה: "תקשיבו. יש כאן דבר נחמד: הרב קרליבך שואל חתן וכלה מתחת לחופה 'אתם יודעים מדוע שוברים כוס מתחת לחופה?', ועונה 'ללמד שקשה מאוד לבנות וקל מאוד להרוס'..."
הדברים חדרו כחץ ללבו של הרב דרור. 
ביום רביעי התקשר הקבלן לרב דרור ונזף בו: "נו, מה עם החשמל?!" הרב דרור תפס בראשו. איך שכח מכל זה לגמרי?! והקבלן המשיך בדבריו: "אתה גר בשדרות. סע כמה דקות לאשקלון ותגמור את הסיפור".
הרב דרור עלה לרכבו ולפתע עלה בדעתו שכאשר יגיע לפקיד מחברת החשמל ישאל אותו: "למה שוברים כוס מתחת לחופה?", ואז יאמר לו שבתוך שבוע ימים החריבו את גוש קטיף, הרסו חבל ארץ שלם, וכעת אחרי שבע שנים, דבר כה פשוט כמו התקנת חשמל סובל מעיכובים רבים כל כך...
הוא הגיע למשרדי חברת החשמל בשעה שתיים, בידיעה שקבלת הקהל נמשכת עד שתיים וחצי. כאשר הגיע לחדרו של הפקיד הממונה על החיבור, ראה שלט מתנוסס "קבלת קהל היום עד שתים עשרה". הרב דרור הרגיש שסבלנותו פוקעת וגמר בליבו שלא יצא מהמקום בלי חשמל ויהי מה. הוא החל לחפש אנשים שעשויים לעזור לו, הכניס את ראשו לחדרים השונים, עד שהגיע לחדר גדול שבו עמדו שני גברים ושתי נשים. לאחר ברכת שלום, שאל אותם בלי הקדמות: "אתם יודעים למה שוברים כוס מתחת לחופה?"
הם נשאו את עיניהם לעברו, הביטו זה בזה בתדהמה, ואמרו "מה אמרת?"
"אתם יודעים למה שוברים כוס מתחת לחופה?", חזר על דבריו.
"קח כיסא ושב!", הורה לו פקיד גבה קומה.
"מה שב?!", קרא הרב דרור, "אני צריך חשמל!"
"תקבל", ענה.
"מחר", אמר הרב דרור.
"מחר", הבטיח הלה, "קח כיסא ושב!"
אז הבחין בבחורה שיושבת ופניה מעידות על בכי ממושך וכעת התחלפו להבעת הפתעה מלווה בצחוק.
"נו, למה שוברים כוס?", שאלו כולם במתח.
"ללמדכם שקשה לבנות וקל להרוס. זה מסר חשוב לחתן ולכלה", ענה הרב דרור.
"תשמע", אמר הגבוה, "שמי חיים לוי ואני מנהל מחוז אשקלון בחברת החשמל, והבחורה הזאת היא המזכירה שלי שהתארסה לא מזמן. היום היא הגיעה לעבודה בפנים נפולות ואמרה בבכי: 'גמרתי עם הבחור הזה. ביטלתי את החתונה'. במשך שבע שעות אנחנו מנסים לשכנע אותה לחזור בה. ופתאום נכנסת כמו רוח סערה, ובלי לדעת כלום אתה שואל בצעקה: "אתם יודעים למה שוברים כוס מתחת לחופה?'. באת משמיים! בוא תיכנס אלי למשרד..."
הרב דרור נכנס למשרד המנהל ואמר: "תקרא לבחורה ונדבר על ליבה".
המזכירה נכנסה והרב דרור שאל: "קבעתם תאריך?", "כן". "יש אולם?", "כן". "יש רב?", "לא". "תקשיבי. כנראה שלא באתי לכאן לחינם. תצאי מהכעס. אני אחתן אתכם. תתקשרי לבחור ותודיעי לו שיש רב ושמתחתנים".
הבחורה, דומעת ומבולבלת, הנהנה בראשה לאות הן.
המנהל לא השתכנע וביקש: "תתקשרי אליו ותגידי לו שיבוא הנה לפגוש את הרב". "הרב בטח ממהר", אמרה, "הרי הוא בא רק בשביל החשמל". "אני אסדר לו את החשמל", אמר המנהל, "הוא שותה איתי עכשיו כוס קפה, ואת תתקשרי לבחור שיבוא מיד".
הבחור הגיע ונערכה סולחה. הבחורה הבטיחה שתלך להדרכת כלות מעמיקה אצל חמותו של הרב דרור, וסוכם שבכ"ח בתשרי ישברו כוס מתחת לחופה.
ובדרך אגב יסופר כי למחרת חובר החשמל בביתו של הרב דרור.




[1] בשם הרב דב כהן.
[2] הרב ארז משה דורון.

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: