הרב מהצפון...
הרב שמואל אליהו שליט"א: בלעם היה נביא שפספס לגמרי את שליחותו עד
כדי כך שהקב"ה היה צריך להתערב בכח כדי שמה שצריך לקרות יקרה.
גם בעם ישראל יכול להיות נביא שקלקל את דרכיו, כמו שאומרת התורה[1]:
"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם
חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר
אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם
וְנָעָבְדֵם: לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם
הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה’
אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם... וּבִעַרְתָּ הָרָע
מִקִּרְבֶּךָ".
רמב"ם (יסודי התורה ט,א): "דָּבָר בָּרוּר
וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר אֵת כָּל
הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף
עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. וְנֶאֱמַר (דברים כט-כח) 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ
וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת'. הָא
לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ל-יב) 'לֹא
בַשָּׁמַיִם הִיא'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר
מֵעַתָּה.
לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת
בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף
מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ
שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ
בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי
זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל
משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה' אֲשֶׁר לֹא
צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ
וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם וְ (במדבר כג-יט) 'לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב'".
במלכים (א,כב) מובא מעשה בנבואת שקר שירדה מלמעלה:
בשעה שיהושפט מלך יהודה ואחאב מתארגנים למלחמה על
ארם אומר יהושפט לאחאב: "דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'".
אוסף אחאב 400 נביאים ושואל אותם: "הַאֵלֵךְ
עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל?"
כולם עונים לו: "עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָ-י
בְּיַד הַמֶּלֶךְ".
מבקש יהושפט לדעת: "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה'
עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ"?
אחאב מסרב לבקשתו ומשיב לו: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ
יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה’ מֵאֹתוֹ וַאֲנִי
שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה".
יהושפט מתעקש לשמוע את מיכיהו, ובינתיים עומדים בשער
שומרון 400 הנביאים וממשיכים להתנבא על ניצחון במלחמה מול ארם: "וַיַּעַשׂ
לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּאֵלֶּה
תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם: וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר
עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ".
בינתיים מגיע מיכיהו, והשליח מזמין ממנו נבואה טובה.
"הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד
טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ יְהִי נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב:
וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר".
בתחילה אומר מיכיהו למלך מה שהוא רוצה לשמוע. אבל
לאחר שהמלך מבין שהוא מלגלג עליו ומבקש לדעת מה האמת ואומר: "עַד כַּמֶּה
פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה' "
- רק אז מיכיהו אומר לו: "וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים
אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
אתם הולכים להפסיד במלחמה הזאת.
בהמשך דבריו מסביר מיכיהו כי בשמים היה קטרוג קשה על
אחאב, והקב"ה רצה להענישו ולשלוח אותו למלחמה אבודה ועל כן שלח לו נבואת שקר:
"רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו
מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל
וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה: וַיֵּצֵא
הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו
בַּמָּה: וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו
וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן".
הגמרא אומרת שזו הייתה רוחו של נבות היזרעאליי,
שאחאבי הרגו בעדות שקר בעידודה של איזבל. רוחו של נבות הייתה רוח שקר בידיי נביאיו
של אחאב, וכולם כאיש אחד בלב אחד אומרים לו: "עלה והצלח".
מקשה הגמרא: וכי איך היה יכול יהושפט לדעת אם זו
נבואת אמת או נבואת שקר?
אומרת הגמרא יש לנו כלל בנבואה (סנהדרין פט.):
"אמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין
בסיגנון אחד".
במקרה הזה 400 נביאים התנבאו בסגנון אחד, אם כן היו
צריכים הנביאים הללו להבין שזו נבואת שקר. גם יהושפט המלך, שגדל בבית של אנשי אמת,
היה צריך לדעת שזו נבואת שקר, שהרי איך ייתכן שכולם אומרים את אותו המשפט?
בסופה של המלחמה התברר כי כל 400 הנביאים היו נביאי
שקר, ומיכיהו היה נביא אמת. אבל זה כבר מאוחר מידי, ישראל נופלים במלחמה, ואחאב מת.
בסיום המעשה עם נביא השקר, שעשה מופת והדיח את ישראל
ללכת בניגוד לה' לעשות מעשים שלא ייעשו, כתוב:
"אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ
תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ
וּבוֹ תִדְבָּקוּן".
מפני מה התורה מביאה את הפסוק הזה אחרי סיפור נביא
השקר או חולם החלום שניסה להכשיל את ישראל?
כיוון שאחרי ניסיון כזה אפשר להתחזק מאוד באמונה -
"כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה'
אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".
כאשר אנחנו עומדים בניסיון, מתחזקת עבודת ה' בכל
המישורים!
לעיתים[2]
יש ארועים הגורמים לאדם לעצור במרוצת החיים, ולבחון את יסודות עולמו הרוחני. האם
בחר בדרך בה הוא חי מסיבות חברתיות, בגלל מסורת אבותיו, בגלל כריזמה של פלוני או
בגלל סיבות אחרות.
האמונה בה' ובמסורת ישראל, כרוכה בהיסטוריה של אלפי
שנים, ואינה תלויה באדם מסוים.
הבה נניח שמישהו שרגיל לדבר בטלפון, יתחיל לייחס את
השיחה לטלפון, ויימצא את עצמו משוחח שיחות נפש עם מכשיר הטלפון עצמו, גם כאשר
הטלפון אינו מחובר. אדם
כזה יפתח מערכת יחסים מיוחדת עם מכשיר הטלפון.
כאשר מתקלקל הטלפון לאדם רגיל, הוא הולך ורוכש אחר, וממשיך את השיחות עם
חבריו. אדם שהתבלבל בין התקשורת לאמצעי, והטלפון הפך עבורו למקור השיחות, עלול
להיות במצב הרבה יותר קשה. הוא שכח שהטלפון הוא רק מכשיר, ומדמה שכל התקשורת שלו
קרסה.
הרבנים הם אמצעי להתקרב לה' לא שום דבר אחר ובטח שלא
יעד!
רבי יעקב יוסף מפולנאה (תולדות יעקב יוסף פרשת שופטים עמ' תרעג) בשם
הבעש"ט:
היצר הרע בא אל בורא עולם בטענה שהבחירה בעולם לא
תהיה הוגנת. אם בצד של הטובים כולם צדיקים ועושי נפלאות כמשה רבנו, ובצד של הרעים
כולם רעים ואכזריים כהיטלר, איזו בחירה יש כאן? הרי כל בר דעת יהיה חייב לבחור
בטוב אם הוא חפץ בחיים?
בתגובה לכך, אומר הבעש"ט, זכה יצר הרע למענק
איזון.
בכל פעם שיורדת לעולם נשמה של צדיק לצד של הטוב,
יורדת נשמה של תלמיד חכם לצד שכנגד. כך יש ליצר הטוב רבנים בצד שלו, ולרע רבנים
בצד שלו, וכל אדם יכול לבחור אם ללכת אחרי הרבנים שבצד הטוב, או אחרי הרבנים שבצד
הרע, ואפשרות הבחירה מאוזנת.
בכך ענה הבעש"ט על השאלה מדוע אנו עומדים בפני
מציאות מבלבלת, ומדוע הקב"ה לא צייר עבורנו את הקו המדובר. תשובתו היא שכך
סודר העולם, בכדי להותיר בידינו את הבחירה.
אבל אם הצד הלא טוב מחזיק במחנהו גם רבנים, כיצד נדע
במי לבחור?
רבי יעקב יוסף מאריך בשאלה זו, ומונה שלושה קריטריונים
האמורים לסייע לאדם בהחלטה:
הראשון – ענווה!
השני – אהבת ישראל ועקב כך מדבר בשבח אחרים
ולא בגנותם.
השלישי - לא מתחנף, מוכיח רשעים כאשר זה
נדרש, ומקבל תוכחות באהבה.
תכל'ס [3]:
א. עוצמה רוחנית היא לא עדות לקדושה – יש
אפשרות לשימוש בשמות קודש וכן בשמות טומאה – שניהם זה לא רוח הקודש.
ב. איך יכול להיות שראש ישיבה יפול בכאלה דברים?
– אמרו חכמינו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו!
ג. הלכות צניעות וקדושה הם בכל הרמות גם
בפשוטים וגם בצדיקים, תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר
הַגָּר אִתְּכֶם (במדבר טו). ההלכה שאסור לאיש להתיחד עם אישה שאינה אישתו היא גם
אצל בניו של דוד המלך, וגם אצל שואבי מים.
ד. מה נעשה עם ספריו? – גניזה.
ה. מה נעשה עם הדרכותיו שקיבלנו? – אם ההדרכה
סותרת את ההיגיון או את התורה - אין לקיימה, אם ההדרכה היא הגיונית יש להמשיך
לקיימה.
ו. איך תלמידי חכמים גדולים לא ראו את זה (החלבן,
הרב אליהו זצ"ל, הרב בן הקון)? – כנראה שלא כל דבר רואים, וגם תלמידיו
הקרובים ומשמשיו לא ראו. הנסתרות לה' אלוקינו, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ז. מה נעשה עם החילול השם שנוצר? – זו לא
אחריות שלנו אלא אחריותו, טוב שיצא לאור, החילול השם הגדול זה שדברים כאלה
מוסתרים. על זה נאמר "במקום שיש חילול ה', אין חולקים כבוד לרב".
דרשה חזקה ונפלאה
השבמחק