פרשת וארא - "הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר"

"הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר"

שמות (ט,יג): "וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה".

זוה"ק (וארא ח"ב ל.): "כד סליק צפרא מקדימין לבי כנישתא, ומשבחאן ליה לקודשא בריך הוא, וכן בתר פלגות יומא, וכן בליליא כד אתחשך... על אלין כתיב המזכירים את יהו"ה אל דמי לכם, ודא עמא קדישא דישראל. ועל דא אדכר לון קודשא בריך הוא במצרים, וסליק על פרעה אלין דלא משתככי יממא וליליא, ומאן אינון עורדעניא, דקלהון לא משתכך תדיר, בגין דאתקיף בעמא קדישא דלא משתככי יממא ולילי לשבחא ליה לקודשא בריך הוא, ולא הוה בר נש במצרים דיכיל למשתעי בהדי הדדי".

[תרגום: כאשר עולה אור הבוקר מקדימים לבא לבית הכנסת, ומשבחים לו להקב"ה. וכן אחר חצות היום, מתפללים תפילת מנחה. וכן בלילה כאשר נחשך היום... הם מתפללים ערבית להמתיק הדינים. עַל אִלֵּין כְּתִיב ועל אלו נאמר (ישעיה סב ו) הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם. וזה העם הקדוש עם ישראל, שלא פוסקים מלהתפלל ולשבח להקב"ה. ועל זה זכר להם הקב"ה במצרים את הזכות שעם ישראל יתפללו לפניו כל יום ג' תפילות, והביא על פרעה את אלו הבריות שלא שוקטים יום ולילה, ומי הם? אלו הצפרדעים שקולם לא שקט לעולם, ובהם העניש את פרעה, בשביל שהחזיק פרעה בעם הקדוש שלא שוקטים יום ולילה לשבח לו להקב"ה. וגדולה היתה מכת הצפרדעים כל כך, עד שלא היה אדם במצרים שיכל לדבר עם חבירו מחמת הרעש].

ברכת יוסף: "השכם בבוקר – בשעה שהאדם משכים לעבודת קונו והתיצב לפני פרעה – יש בכוחו לעמוד במלחמה עם כוחות הרע ולהכניעם".

בא"ח (ש"א פנחס): " עולת תמיד העשויה בהר סיני וגו' הנה נודע מ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות על פסוק זה עולת תמיד הוא סוד שם אב"ג ית"ץ שהוא בגי' תולע, והוא סוד החסד המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בוקר ובוקר כמבואר בזוהר... ויש כנגדו תולע אחר בקליפה הסט"א וגם ההוא מתעורר בכל בקר לכלות העולם ח"ו, והשי"ת ברחמיו מגלה בחינת התולע שבקדושה שהוא אור החסד הנז' בסוד וישכם אברהם בבקר ובזה נכנע התולע הטמא דסט"א...".

השכמת ביהכנ"ס סגולה לאריכות ימים

איתא בברכות (דף ח.): "אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא? כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כדאמר ריב"ל לבניה קדימו וחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי".

[תרגום: אמרו לר' יוחנן יש זקנים בבבל. התפלא ואמר הרי כתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, משמע דוקא בא"י, אבל בחו"ל לא זוכים לאריכות ימים, כיון שאמרו לו שהם משכימים ומעריבים לבית הכנסת, אמר בודאי זה שהועיל להם, כמו שאמר רבי יהושע בן לוי לבניו השכימו והעריבו לבית הכנסת בכדי שתאריכו ימים].

במדרש מובא מעשה באשה שהפליגה בזקנה ולא רצתה לחיות יותר, הלכה לבקש עצה מרבי יוסי, נודע לו שהיא משכימה יום יום לבית הכנסת, אמר לה שתפסיק שלשה ימים, וכן היה שאחרי הפסקה של שלשה ימים נפטרה, הרי ברור שהשכמת בית הכנסת ממש חיים למחזיקים בה.

זוהר הקדוש (ואתחנן רסה. הובא בכף החיים כה,יג): "אמר רבי שמעון, בשעה שהאדם מקדים בחצות הלילה וקם ומשתדל בתורה עד שמאיר הבוקר, בבוקר מניח תפילין בראשו ותפילין ברושם קדוש בזרועו, ומתעטף בעיטוף של מצווה ובא לצאת משער ביתו, פוגש את המזוזה, רושם הקדוש בשער ביתו, ארבעה מלאכים קדושים מזדווגים (מתחברים) עימו ויוצאים עימו משער ביתו, ומלווים אותו לבית הכנסת, ומכריזים לפניו: תנו כבוד לדמות המלך הקדוש! תנו כבוד לבן המלך, לפרצוף היקר של המלך הקדוש! רוח קדושה שורה עליו, מכריזה ואומרת: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

מדרש רבה (דברים, כי תבא, ז,ב): "מַהוּ (משלי ח, לד): לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם הָלַכְתָּ לְהִתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת אַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּתַח הַחִיצוֹן לְהִתְפַּלֵּל שָׁם, אֶלָּא הֱוֵי מִתְכַּוֵּן לְהִכָּנֵס דֶּלֶת לִפְנִים מִדֶּלֶת, לִשְׁקֹד עַל דַּלְתִּי, אֵין כְּתִיב, אֶלָּא עַל דַּלְתֹתַי, שְׁתֵּי דְּלָתוֹת, וְלָמָּה כֵן, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה פְּסִיעוֹתֶיךָ וְנוֹתֵן לְךָ שָׂכָר. וּמַהוּ (משלי ח, לד): לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימָא, וְכִי יֵשׁ מְזוּזָה בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת, אֶלָּא מַה הַמְּזוּזָה הַזּוֹ אֵינָהּ זָזָה מֵהַפֶּתַח, כָּךְ לֹא תְהֵא זָז מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם תַּעֲשֶׂה כֵן דַּע שֶׁאַתָּה מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (משלי ח, לה): כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי הוּא זֶה שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא אֶת כְּבוֹדִי שָׁם.

אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד עָלֶיךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא דַּיָּךְ שֶׁאַתְּ מְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא שֶׁאַתָּה יוֹצֵא מִשָּׁם טָעוּן בְּרָכוֹת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, לה): כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה', הֱוֵי וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע וגו' ".

אמת מארץ תצמח (לרב חיים סבתו עמ' 111): "החכם נהג להתחיל את התפילה בדרך, והיה פיו ממלל ברכות השחר ותפלת חנה ופרשת העקידה וקורבנות. הסתכל רפאל מנחם בזקנו כשהוא מתחנן לפני בוראו, כבן שמתחטא על אביו, ומודה לו על שהחזיר לו נשמתו טהורה, ופקח עיניו, והתיר אסוריו, ושהוא מתחנן שיהיו דברי תורה ערבים בפיו. ושיעסקו צאצאיו בתורה לשמה. אחר כך שמע את פסוקי תפילת חנה יוצאים מפיו של זקנו. וכל מלה מוטעמת כפניני שירה: כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת... שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ... עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה... וממשיך וחורז: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו. וַיֹּאמֶר: אָבִי. וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה... וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו... השחר עולה, האוויר צונן. עולמו של הקדוש ברוך הוא טהור. שתיקה גדולה מסביב, והוא אוחז בידו של זקנו בחוזקה, ומתבונן בו שהוא מתפלל".