Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 14 בינואר 2015

פרשת וארא - מסירות נפש

מסירות נפש


ישנו משל על נסיך שהמלך שכר לו מניקה, לימים הנסיך חלה והוצרך לתרופה, יעצו הרופאים שהמניקה תיקח את התרופה המרה וכך היא תעבור בחלב לתינוק, כי בשבילו היא מרה מידי. התלוננה המניקה, למה אני צריכה לבלוע תרופה מרה? ענה המלך: מאיפה התינוק נדבק? בארמון יש סטרליזציה מושלמת, אז כנראה ממך, אז את גם תסבלי את טעם התרופה.
כך עמ"י נדבקו בכל מיני דברים רעים מהמצרים כמו שכתוב "וירעו אותנו" עשו אותנו רעים! אז הקב"ה הביא מכות איומות (דצ"ך עד"ש באח"ב[1]) על מצרים, ועמ"י במשך שנה יושב ומסתכל ולומד אמונה בה', ולומד להכיר את כוחו של הקב"ה המתגלה במכת מצרים כגיבור המסוגל לשדד את כל מעשה בראשית.
יש לו יכולת לקחת חומר ולהמיר אותו לחומר אחר (דם).
יש לו שליטה על בעלי החיים בעולם (צפרדע, ערוב).
הוא שולט על מחלות העולם (שחין).
על איתני הטבע (ברד).
על גורמי השמיים (חושך).
ועל החיים (דבר, בכורות).
במכות ישנה גם הוכחה על הבחירה שבחר הקב"ה בבנ"י "והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן".
וכן רואים בהם את מעלת השבת (הארבה נחת בגבול מצרים ונכנס רק בצאת השבת).

נתעכב על אחת מעשרת המכות ועל מה לומדים ממנה בעבודת ה':
שמות (ז,כז-כט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ, הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים... וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ... וְעַל מִטָּתֶךָ... וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ... וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ... וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן - וַיֹּאמֶר: הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי... וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת".
קשה מאד היה לחיות במצרים משהופיעו בה הצפרדעים. הם לא פסחו על אף פיסת אדמה. הם באו לארמון המלך תחילה, ומשם המשיכו לכל רחבי מצרים, הם הגיעו לכל מקום אף למקומות הסגורים היטב שרצפתם רצפת שיש, הרצפה נבקעה עבורם והם חדרו דרך הריצוף לבתי המצרים.
ללוש בצק אי אפשר היה כי הצפרדעים זינקו אל תוך הבצק, כיבוס כביסה היתה משימה בלתי אפשרית, את מי הכביסה מילאו הצפרדעים, להתפנות לא התאפשר להם כי הצפרדעים היו גם בבית הכסא ומסרסים את המצרים, גם לישון בלילה לא ניתן להם כי הצפרדעים החרישו את מצרים בקרקוריהם. יתרה מזאת, הצפרדעים היו חיות אף בתוך בטניהם של המצרים.
שוב מודד הקב''ה מידה כנגד מידה, ומעניש ומחנך את המצרים באותו אופן שבו המצרים מררו את חייהם של בני ישראל. המצרים לא נתנו לבני ישראל מנוחה, לא בעבודתם, לא בשנתם, ולא בזמן אכילתם.

חז"ל לומדים מהצפרדעים דבר מדהים:
כותבת הגמרא (פסחים נג:): "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל- וחומר בעצמן מצפרדעים: ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו "ובאו וגו' ובתנוריך ובמשארותיך" – אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה"[2].
כלי יקר (שמות ח' כ"ז): "רצה הקדוש ברוך הוא ללמד, שהמוסר עצמו על קידוש ה' - ינצל. לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים - כי אם אותן שעלו בתנורים... לפי שמסרו את עצמם על קידוש ה', ומכאן למדו חנניה מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש ה'. ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש ה' - ינצל. ומי שאינו מוסר עצמו, הרבה שלוחים [יש לה'] לסבב לו מיתה ממקום אחר".
מי שמוסר נפש למען בוראו, יִנצל מכל צרה ונזק - ואפילו "ממוות".
בדיוק כמו שקרה במצרים אצל הצפרדעים, שאותם צפרדעים שחיפשו לעשות את פסגת רצון ה' - ומסרו נפשם ונכנסו לתוך התנורים הבוערים, דווקא הם אלו שנצלו ממוות.
שאר הצפרדעים שחיפשו את "המקומות הנוחים", את הארונות והמיטות, קופסאות התפנוקים והעוגיות, מתו בחלוף המכה מעל פרעה.
ללמדך, שמי שמוסר נפש על המצוות, לא יאונה לו מכך כל נזק[3] - ואף יינצל ממות, ואילו מי שלא חי כך, אין לו את "הסגולה להצלחה", ואת "הביטוח האלוקי".

מעלת מסירות הנפש:
דרך ה' (ד,ד,ה): "מתנאי המצוה הזאת, להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו ית', ולקבל עליו כל יסורין ומיני מיתה על קידוש שמו ית', ונחשב לו כאלו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם. וגם מענין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתיקון הכללי... והנה בכל יום ויום צריך שיתחדש השפעה והארה בנבראים, שיעלה אותם מן המדריגה השפלה השרשית בהם, ויתן בהם קידוש ובהירות כמ"ש. ואולם סידר החכמה העליונה מציאות ההארה הזאת המתחזקת ומעברת החשך של העולם, ומגברת בו ובברואיו היקר והמעלה והקדושה שזכרנו, ותלה המשכה במעשה התחתונים כשאר כל ההשפעות והתיקונים. ואמנם המעשה אשר תלאה בו, הוא מסור אדם את נפשו על קידוש שמו ית'. וגם בזה יש מדריגות, כי המסירה שימסור אדם עצמו על קידוש השם בפועל, ימשיך הארה גדולה וחזקה מאד, ויתקן בבריאה תיקון עצום, וירבה בה הקידוש והבהירות ריבוי גדול. והמסירה במחשבה, דהיינו בגמור בלבו להמסר וכמ"ש, ימשיך גם כן השפעה ממין השפעה זאת, אלא שלא תהיה כל כך עצומה. ואמנם למה שצריך להתחדש ולהמשך בכל יום לפי סדרי ההנהגה, די המסירה במחשבה, והוא הנעשה בפסוק זה. והתולדה היוצאת, היא המשכת השפעת הקידוש והבהירות בבריאה כלה, לתת לה קצת עילוי מן החול והחשך שהיא בם כפי מדריגתה השרשית"[4].
איוב (ב,ד): "כֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ".
מלבי"ם (פס' ה): "פירוש: הדבר היקר ביותר שיש לאדם זו הנפש, ולמענה האדם מוכן לתת הכל. וכאשר האדם מוכן לעקוד את הדבר היקר הזה למען ה', הרי זה אות וסימן מובהק שהוא אוהב את הבורא אהבת נפש"[5].

מסירות נפש מביאה את הגאולה בנס גם כשלא ראויים:
אור החיים הק' (שמות יד,טו): "מה תצעק אלי. קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו ובפרט בעת צרה?... אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז''ל (שמות רבה פכ''א) שישראל היו נתונין בדין מה אלו אף אלו, ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים ולהיפך ב''מ ימעיטו הכח, והוא אומרו (דברים לב יח) צור ילדך תשי, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נם ובאמצעות זה תתגבר הרחמים ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנם ובקע הים כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש...".

איך הדבר העצום הזה מתבטא בחיי היום-יום שלי?
גמרא (ברכות כ.): "אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא?... רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה - אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן - ולית דמשגח בן! - אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם".

הגמרא שם לא מביאה דוגמא של מסירות נפש בפועל על מוות (ולא היה חסר לה דוגמאות כאלו...), אלא על הפסד ממוני, כי למות על קידוש ה' זה קשה, אבל לחיות על קידוש ה' (ולהשקיע בה' ממון וזמן) זה הרבה יותר קשה!!!

תבחר משהו שאתה מעדיף למות לפני שאתה עושה אותו, ותעשה אותו בשביל הקב"ה!!!





[1] באמצע ליל הסדר שואלת ז'ורזי'ט את בעלה: ז'וז'ו, למה החכמים נתנו סימנים למכות (דצ"ך עד"ש באח"ב)? עונה לה ז'וז'ו: ז'ורז'יט, מכות בלי סימנים זה לא מכות...

[2] כשנבוכדנצר העמיד צלם גדול מזהב בגובה ששים אמה והניח תחת לשונו של הצלם את ציץ הזהב של כהן גדול שהיה בו שם המפורש שמצאו בבית קודש הקדשים, ומכח זה היו נשמעות מפיו המילים "אנכי ה' אלהיך" רח"ל, ובהשמע קול פולחן וזמרה בכלי שיר, היו כולם כורעים ומשתחוים, וגזר נבוכדנצר שמכל לשונות הגויים ישלחו נציגים להשתחוות לפסל ומעם ישראל בחר שלושה נציגים את חנניה מישאל ועזריה להשתחוות לצלם.
מה עשו, הלכו להתיעץ עם יחזקאל הנביא שהיה אז גדול הדור, אמר להם שכך למד מרבו ישעיה הנביא "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", כלומר שיתחבאו ושלא ילכו, אמרו לו: רבינו לא זו השאלה שלנו אם ללכת או לא, כי אנו רוצים לקדש שם שמים אלא כך שאלנו: האם ה' יעשה נס או לא, הלך ושאל את הקב"ה, והשיב לו שלא יצילם, ואעפ"כ אמרו לו: בין אם יציל ובין אם לא יציל, אנו מוסרים נפשינו על קדושת ה'.
כשראה אותם הולכים התחיל לבכות ואמר, לא חבל על הצדיקים האלו שחלילה יאבדו מהעולם, ואז נתגלה אליו מלאך ה' ואמר לו, על אף שנאמר לך בנבואה שלא ינצלו זה היה כדי שתאמר להם כן, כדי שילכו לשם שמים, אבל בכל זאת הקב"ה יציל אותם, אמנם ביקש המלאך שלא יודיע להם שיצילם, כדי להגדיל שכרם שיעמדו בנסיון.
כשהגיעו ליד הצלם, למרות שכולם השתחוו הם עמדו זקופים שנאמר "זאת קומתך דמתה לתמר", כשם שעץ תמר עומד זקוף, כך הם עמדו. מיד כעס המלך וציוה שיזרקו אותם לתוך כבשן האש שהוסק שבעה ימים ולילות. באותה שעה שלחו את המלאך גבריאל מהשמים כדי להצילם, צינן בפנים והקדיח מבחוץ, ואלה שמבחוץ שזרקום, נשרפו, והם נשארו חיים. הביט נבוכדנצר ואמר: אני רואה ארבעה בפנים, עד שהבין שהרביעי זה המלאך. התחיל נבוכדנצר לשבח את הקב"ה ואמר "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האמים".
ובתלמוד ירושלמי (שבת סוף פרק במה אשה) כתוב כי כשטיילו בתוך כבשן האש, כביכול המלאך גבריאל נכוה מהחום האדיר שהיה שם, וחנניה מישאל ועזריה התיזו מים לרפאותו, ואז הבינו כולם ששלושת הצדיקים חשובים יותר מהמלאכים. צעק נבוכדנצר שיוציאום לחוץ והריח בזקנם לדעת האם יש ריח של חירוך, והריח היה ריח של גן עדן. ואז שיבח את הקב"ה ואמר "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר" כלומר האותות והמופתים התמוהים אשר עשה עמי אלהים, עלי יאה ונאה לפני להגיד ולספר, בא המלאך וסטרו על פיו, משום שאין הקב"ה חפץ בשבח הגויים כדי לא לעורר קטרוג על עם ישראל.
בסופו של דבר כעבור כמה ימים ביקש דניאל (שהיה מאוד אהוב בעיני המלך) מהמלך לנשק לצלם בפה, והסכים המלך לכך. עלה על סולם גבוה ששים אמה בכדי להגיע לאותו צלם ואז השביע את הציץ שהיה מונח תחת לשונו של הצלם שיצא תיכף ומיד ולא יחלל שם שמים. ומכיון שפלט הצלם את הציץ, מיד נפל, וכולו נעשה לרסיסים, כי הצלם היה עומד מכח הציץ, וכל מי שהיה שם לקח חתיכה מהצלם מכיון שהיה עשוי מזהב טהור. וכמו כן לקחו כולם את דמות הע"ז שלהם והיו משברים אותם, ועשו פעמונים ותלו אותם בצוארי כלביהם וחמוריהם, והיו מקשקשים בהם ואומרים, באו וראו למי היינו משתחווים… וזהו שנאמר "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון, ולא יאכלון ולא יריחון", ולא כתוב "ולא ידברון", משום שאותו צלם בתחילה דיבר בכח הציץ. אבל לאחר מכן כתוב "ובקשתם משם את ה' אלהיך" כלומר שלאחר שביקש דניאל את הציץ שבו שם ה', אז כבר לא יכל אותו צלם לדבר.
ההצלה של חנניה מישאל ועזריה נעשתה בזכות המסירות נפש שהלכו על דעת למות בכבשן האש כפי שלמדו מהצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת ה' ובכל זאת זרקו עצמם בתנורים ובמגשים בעוד שהם חמים, אנו שמצווין על קדושת ה' על אחת כמה וכמה.
וכשם שהצפרדעים לא התיחסו לחום ולקור, ונכנסו לכבשנים, ולמקומות צוננים ובזה קידשו שם שמים ברבים, כך על האדם לעבוד את הקב"ה ולקדש שם שמים בכל מצב.

[3] ממצוה לא מפסידים! גם אתה מאבד זמן יקר הקב"ה יסדר שירדו לך הפרעות וטרדות אחרות כדי שהזמן שהשקעת בשבילו לא יתבזבז על חשבונך! אז למה לא ללמוד?!?

[4] פרי עץ חיים (שער הקריאת שמע - פרק יב): ״ואמנם הפסוק אומר ׳תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו׳, כי כביכול הש״י צריך כח ועזר מן ישראל על ידי מעשיהם. והנה המלכות נפלה בעונותינו, וגם כשרוצה לעלות צריך שיהיה ע״י זכיותינו - כי עונותינו מפילים אותה, וזכיותינו מעלין אותה. וא״כ עתה אי אפשר לעלות לה, אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים, אשר יש להם נשמות קדושות, שיש להם כח לעלות עד מקום הבינה, ועל ידיהם תעלה המלכות. כנזכר בתיקונים כי ישראל אנון גדפין דשכינתא, להעלותה למעלה.
והנה לטעם זה הגלות מתעכב ומתגבר ומתארך בעונותינו, כי אין בנו מי שיכול לעלות למדרגה זו, כי אם היה בינינו מי שיכול להעלות שם נשמתו, אז היה מעלה את המלכות גם היא, והיה הזיווג נעשה כתיקונה והיתה ממהרת לבא קץ הגאולה. אך עתה אין יכולת לעשות זיווג כתיקונו למעלה, ומפני זה הקץ מתארך, וכמעט רוב צרות והרעות של אדם בא מן זה הנ״ל. ואמנם על כל זה יש קצת תיקון, במה שנמסר עצמינו על קדושת השם בכל לב, כי עי״ז אפילו נהיה ח״ו היותר רשעים שבעולם, הנה ע״י קידוש השם ומסירת נפשינו בכל לב ובכל נפש אנו צדיקים גמורים, ויש יכולת בנפשותינו לעלות למעלה עד הבינה, כמ״ש ׳שובה ישראל עד ה׳ אלהיך׳. כי סוד התשובה מגעת את האדם ומעליהו עד אמא עילאה הנקראת תשובה, ואז עי״ז תוכל לעלות המלכות עמנו בסוד היותינו גדפין דשכינתא כנ״ל, ואז יעלו זו״נ ונשמה שלנו בסוד מ״נ של אמא עלאה״.

[5] אדיר במרום (ח"א - ומחצדי חקלא זעירין אינון עמ' סא'): "... הכל צריך להסתלק בסוד האהבה העצומה. ולא תקרא אהבה, אלא אם תגיע להשתוות - לחיים ולמות. והוא סוד, עזה כמות אהבה (שה"ש ח, ו). כי אם לא יגיע הדבקות אל השיעור הזה, בסוד, נפשי יצאה בדברו (שה"ש ה, ו), אינה אהבה... כי יעזבו עליו את הכל לעשות כרצונו, אם להחזיר הנשמה לגוף בסוד החיים, אם להשאירה דבוקה בשרשה".