השתתפות בצער הזולת
בתורה
בד"כ הפעם הראשונה שמשהו מופיע זה הדבר העיקרי שבו!
*ההיכרות
הראשונה עם משה רבינו ע"ה כאיש, היא בפסוק: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה
וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב,יא).
שואל המדרש
(שמות רבה א,כז): "מהו 'וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם'? שהיה רואה בסבלותם, ובוכה
ואומר: חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם! שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן
כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם".
כך פירש רש"י:
"וירא בסבלותם - נתן עיניו ולבו להיות מֵצֵר עליהם".
תגובת
הקב"ה
לא איחרה לבוא: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקך והלכת לראות בצערן של ישראל
ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. זה הוא שכתוב:
'וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת' - ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם,
לפיכך 'וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה'".
וראה זה פלא:
מכל תכונותיו של משה רבינו ע"ה וקווי אופיו: גבורה, ענווה, חכמה,
נבואה - צוינה לשבח דווקא מידה זו של נושא בעול עם חבריו, עם אֶחָיו, וזה מביא את
הקב"ה להחלטה להתפנות מכל עסקיו ולשוחח עם משה רבינו ע"ה.
המדרש
דורש "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" לגזירה שווה עם "כִּי סָר
לִרְאוֹת". אדם אחר יכול לשבת בבית ולבכות על צער האחרים, אך מה הוא עושה
בנידון? כלום. אבל משה מטה שכם, נותן כתף, 'נכנס תחת האלונקה' ועוזר. זוהי הגישה
הראויה לשבח. ולכן ה' בא לדבר איתו.
מי שאיננו
כואב את כאב הזולת, בודאי זה גרוע. מי שאכפת לו אך איננו פועל בנידון, הריהו טוב
ממנו, אולם מה ערך יש בכך? גדולתו משה התבטאה בכך שהוא מוכן לכאוב את כאב הזולת, והוא
גם סובל (נושא ומושך) עמהם. וזהו "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". משה נושא
בעול עם חברו.
עוד אומר המדרש
(שמות רבה ב,ב): "'ה' צַדִּיק יִבְחָן' ובמה הוא בוחנו? במרעה הצאן".
והמדרש מגולל והולך את השתלשלות האירועים (אחרי שמספר על דרכו של דוד ברעיית
הצאן): "אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר,
ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לנוה מדבר. כיון שהגיע נזדמנה לו בריכה של מים,
ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני
צָמָא, עייף אתה! הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג
צאנו של בשר ודם כך, חיֶּיךָ, אתה תרעה צאני ישראל".
מסופר על
וילהלם קיסר פרוסיה שניסה לשווא לכבוש איזשהו חבל ארץ. במהלך המלחמה נצרך
להתחפש ולחצות את קווי האוייב, אך זוהה והחל אחריו מרדף ורק בנס לא נתפס. ברגע
האחרון מצא לעצמו מסתור בביתו של יהודי. במהלך החיפושים הגיעו חיילי האוייב גם
לבית היהודי וכמעט תפסוהו... אך בסופו של דבר לא מצאוהו. לאחר ניצחונו של וילהלם
הוענק ליהודי פרס מכובד כאוות נפשו, וביקש לשאול את הקיסר שאלה: כיצד חשת באותה עת
שחייל האוייב עמד מטר ממך אך לא גילה אותך בסוף? תגובתו של וילהלם הייתה נזעפת,
והוא חרץ את גורלו של היהודי למוות. בעוד החרב החדה מונפת מעל צווארו רכן וילהלם
מעליו ושאל: כיצד אתה מרגיש עכשיו?... זהו, זאת הייתה הרגשתי. ידעתי כי שום דבר
לא יפעל עליך זולת אותה תחושה ממש.
כך צריך האדם
לחוש בצערו של חברו. לשם כך צריך "לתת עיניים ולב".
זוה"ק
וגר"א:
בין השכל ללב יש מרחק יותר גדול מאשר בין השמים לארץ!!!
עוד מצאנו את
תחושת ההשתתפות של משה רבנו כשאחותו מרים הנביאה הצטרעה. אמר הכתוב:
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא, רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב,יג).
מדוע דווקא 'ויצעק', מה רע ב'ויתפלל'? המשילו זאת במדרש לאסיר משוחרר שישב
באיזה אוטובוס כאשר חלפה על פניו 'זינזַאנה' מלֵאַת עצורים. נאנח האיש בקול ומעינו
זלגה דמעה סוררת. שאלו שכנו לספסל מה קרה, מדוע התרגש כל כך. ענה לו האיש כי גם
הוא היה פעם במקום הזה, והוא יודע היטב היטב איך הם מרגישים...[1]
"וַיְהִי
חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה... לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (שמות י,כב-כג) - גדולה ועבה
היא החשכה האופפת את העולם, שעה שמגיעים למצב שאיש אינו רואה את אחיו, שכל אחד חי
לעצמו[2].
פעם אחת נכנס
לחדרו של רבי משה סופר, בעל ה"חתם סופר", אחד מגדולי הסוחרים
בעיר ובקש את עזרת הרב.
כפי הידוע לרב
- פתח העשיר ואמר - סוחר גדול אני, אולם כעת נקלעו עסקי לצרות, ומבקש אני ממעלת
כבוד הרב שיברך אותי ואצא מן המיצר.
אכן, ידוע לי
מצבך הקשה - אמר הרב - אולם עוד יודע אני, שאחיך עני ואביון וצריך הוא עזרה
בפרנסתו, ואילו אתה מתעלם מלהושיט לו עזרה.
יסלח לי כבוד
הרב - מלמל העשיר במבוכה - אבל כרגע עסקי אינם מרשים לי לעזור, אולם אם אצא מן
המיצר , בוודאי שאעזור לו.
בפרשת השבוע -
אמר הרב - אומר הקדוש ברוך הוא : "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" מה
פירוש המילה "וגם" וכי מי עוד שמע את נאקתם?
אלא, בשעה
שבני ישראל נאנקו ונאנחו תחת עול מצרים, שמע כל אחד מהם גם את אנחת אחיו...
למרות השעבוד, השתדל כל אחד להקל מעל סבלו של רעהו בכל יכולתו, ובשכר שמיעה זו שמע
גם הקדוש ברוך הוא את אנחתם והושיעם...
עזור אף אתה
לאחרים - סיים הרב - ובוודאי יושיעך ה' מכל צרותיך!
כך כותב האר"י
ז"ל שלפני התפילה צריך כל אדם
לקבל על עצמו את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך': "קודם שהאדם יסדר תפלתו בבית
הכנסת, מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכון
לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות
ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי". (שער הכוונות, חלק א', ע"ב).
איך מגיעים
לזה?
השבוע,
י"ד בטבת יחול יום השנה לפטירתו של דוד דלרוזה.
ערב בחירות
1988 דוד דלרוזה, חייל בן 19, עוזב את לבנון, שם הוא נמצא במסגרת שירותו הצבאי,
בדרכו לכיוון ירושלים.
בירושלים הוא
מתכנן לעבור ניתוח קטן שנקבע מראש, על מנת להעלות את הפרופיל הצבאי שלו ולהגשים את
חלומו להיות צנחן. הוא מגיע לקריית שמונה בשעות אחר הצהריים המאוחרות שם הוא מגלה
לאכזבתו שהאוטובוס לכיוון תל אביב עזב זה לא מכבר את התחנה.
בשעה 20:00
עולה דודו על האוטובוס בקריית שמונה לכיוון תל אביב. בתל-אביב תכנן לקחת אוטובוס
ליעדו הסופי- ירושלים.
"נסתרות
דרכי ה'" – אומרת לי אמו היום, 15 שנה אחרי "למרות שמלכתחילה תכנן דוד
להמשיך בנסיעה עד לתל-אביב, כאשר האוטובוס עושה עצירה בתחנה בטבריה הוא מבחין שהקו
הנוסע ישירות מטבריה לירושלים עדיין לא עזב את התחנה. במטרה לקצר את הדרך הוא
מתארגן לעלות לאוטובוס הזה, כאשר ליד המדרגות הוא פוגש את בני משפחת וייס – האם,
האב ושלושת הילדים – והוא מסייע להם לעלות על כבודתם לאוטובוס".
רחל וייס
ושלושת ילדיה, אפרים נתנאל ורפאל מתיישבים בספסל האחורי, האב אליעזר המעונין
להמשיך בלימודו מבלי הפרעת הקטנים יושב בקדמת האוטובוס. הנסיעה עוברת בשקט עד אשר
האוטובוס מגיע למבואות יריחו.
בדרך יריחו
משליחים שלושה מחבלים בקבוקי תבערה לעבר האוטובוס. התוצאה הבלתי נמנעת היא שריפה
ענקית שפורצת בתוך האוטובוס ומתפשטת במהירות.
מכאן, מספרת
גאולה דלרוזה את הסיפור כפי ששמעה אותו בימים שבאו אח"כ מפיו של דודו בנה.
"נהג
האוטובוס, בתושיה רבה, פתח את דלתות האוטובוס, והנוסעים החלו להימלט על נפשם, גם
דודו מיהר להימלט מן התופת, ופתח בריצה אל עבר הדלת האחורית, שם הוא נתקל ברחל
וייס. רחל באופן אינסטנקטיבי, רצה מן הספסל האחורי להימלט על נפשה, כשהיא מגיעה אל
הדלת, שם עומד דוד, היא רוצה לחזור אל שלושת ילדיה, כדי לקחת אותם איתה- אך אז כבר
מאוחר מידי, מחיצה של אש מפרידה בינה לבין ילדיה, והיא עומדת חסרת אונים. בינתיים
גם הגישה לדלת היציאה נחסמת על ידי האש .
דודו, בקשיים
מרובים בעזרת קנה הנשק שלו, מצליח לפרוץ חלון. הוא מתחנן אל רחל "בואי נצא-
את תינצלי, אני אנצל- אי אפשר להוציא את הילדים. בואי נצא עכשיו". רחל ממאנת
לצאת בלי ילדיה. העשן מתפשט בכל רחבי האוטובוס והשנים ממשיכים לנשום אותו, דודו
ממשיך להתחנן לפניה "בואי איתי החוצה, פרצתי את החלון". אך רחל בשלה –
"אני נשארת עם הילדים". בשלב זה מחליט דודו למשוך את רחל בכוח
"ניסיתי וניסיתי למשוך"- סיפר ממיטתו בבית החולים, "אך משהו החזיק
אותה שם. כאילו מן דבק, שאי אפשר להסירו". כשמלב חם של אם בקעה צעקת
"שמע ישראל" מפיה של רחל, כשמאחוריו דקות ארוכות של שאיפת עשן, מבין
דודו שאין מה לעשות יותר, הוא משליך את נשקו החוצה ומזנק מן האש אחריו. רחל וייס
ושלושת ילדיה- אפרים נתנאל ורפאל נשרפים חיים.
בשעה 11 בלילה
מעירות דפיקות חזקות על הדלת את בני משפחת דלרוזה.
גאולה:
"חשבנו שזה דודו. אך לא הבנתי מדוע הוא דופק על הדלת כשסיכמנו מראש שהוא יכנס
בעזרת המפתח שברשותו".
כשפתחו את
הדלת, עמד בכניסה קצין העיר כשפיו בשורת איוב "היה פיגוע ודודו מאושפז בהדסה
עין כרם".
גאולה:
"הגענו לעין כרם מבוהלים, ומצאנו את דודו בהכרה מלאה עם כוויות בידים ובפנים.
באותו הזמן לא הרופאים ולא אנחנו היינו מודעים לחומרת הפגיעה בריאות".
לאחר ששאף
במשך דקות ארוכות עשן סמיך לראותיו אכן היה דודו במצב לא טוב. לאט לאט המצב החל
מדרדר, פתאום היה צורך להנשימו, מספר פעמים קיבל דום לב, וניצל בזכות טיפול חירום
מהיר.
"בכל פעם
שדודו היה מקבל דום לב או שמצבו היה מדרדר, הוא היה מפנה אצבע כלפי שמים.
"הכל מלמעלה, נסתרות דרכי ה'" היה נוהג לומר". מספרת אמו.
במשך חודשים
התנדנד דודו בין חיים למוות ,הרופאים החליטו להטיסו ללונדון כדי שיעבור השתלת לב
וראות, אך דודו לא הספיק. כחודשיים לאחר הפיגוע, והוא עוד לא בן 20 השיב את נשמתו
לבוראו.
לשאלה מהיכן
שואב בחור צעיר את המחשבה, לסכן את חייו כדי להציל אחרים, לנהוג באומץ רוח ובאומץ
רב, עונה הגב' דלרוזה:
"בראש ובראשונה מידת האמונה החזקה שהייתה טבועה בדודו – אמונה חזקה, טהורה.
שנית במשך כל חייו היו לו מידות נשגבות לכן היה מסוגל לכזה מעשה".
"בראש ובראשונה מידת האמונה החזקה שהייתה טבועה בדודו – אמונה חזקה, טהורה.
שנית במשך כל חייו היו לו מידות נשגבות לכן היה מסוגל לכזה מעשה".
רק אדם שבמשך
כל חייו חשב על איך לעזור לזולת יכול להתנהג ככה במצבי לחץ!!!
מסילת ישרים (הקדמה):
"עַל כֵּן אֵין הַתּוֹעֶלֶת הַנִּלְקָח מִזֶּה הַסֵּפֶר יוֹצֵא מִן
הַקְּרִיאָה בּוֹ פַּעַם אֶחָת, כִּי כְבָר אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִמְצָא הַקּוֹרֵא בְּשִׂכְלוֹ
חִדּוּשִׁים אַחַר קְרִיאָתוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ לִפְנֵי קְרִיאָתוֹ אֶלָּא
מְעָט. אֲבָל הַתּוֹעֶלֶת יוֹצֵא מִן הַחֲזָרָה עָלָיו וְהַהַתְמָדָה, כִּי
יִזָּכְרוּ לוֹ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַנִּשְׁכָּחִים מִבְּנֵי הָאָדָם בְּטֶבַע,
וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ חוֹבָתוֹ אֲשֶׁר הוּא מִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה".
"שלא
ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו" - בשֵׂכֶל הוא לא ימצא חידושים,
אבל היכן כן? "וישים אל לבו חובתו אשר התעלם ממנה" - הזכירה תהיה
בלב!
כשחוזרים על
זה שוב ושוב זה עובר את המצרים של הגרון והפרעה של העורף ונכנס אל הלב!
א. כל הזמן
לצאת מההסתכלות על עצמי ולחפש מה אפשר לעזור לאחר...
ב. אם שומעים
על צרה של מישהו ח"ו לחשוב ולדמיין, אם זה היה קורה לי מה הייתי עושה? פתאום
נפתחות מלא אפשרויות לעזור...
ג. לפעמים כשאי
אפשר לעזור, לתת לאדם חיבוק ולבכות איתו גם זו עזרה מאוד גדולה!
ד. אין מי
שצריך עזרה יותר גדולה מהשכינה שסובלת מאוד מאוד בעוונותינו "בָּכוֹ תִבְכֶּה
בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל
רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" – כל מצוה ומעשה טוב זו עזרה
מאוד גדולה לשכינה להגיע אל הגאולה הסופית.
[1]
דברים רבה (ו,יג): "ויצעק משה אל
ה'... - משל למה הדבר דומה, לגבור שהיה הקולר בצוארו. נפנה מאותו הקולר. לאחר ימים
ראה הקולר נתון בצוארו של אחר, התחיל צווח. אמרו לו: מה לך צווח? אמר להן: אי אתם
יודעים, אני יודע באיזה צער הוא נתון! כך היה הקולר בצוארי ואני יודע באיזה צער הוא
נתון! כך היה משה צווח, אמר לו הקב"ה: מה לך צווח? אמר לפניו: רבונו של עולם,
אני יודע באיזה צער היא נתונה, שאני זכור השלשלת שהיתה ידי לתוכה. מנין, שנאמר
'והנה ידו מצורעת כשלג' (שמות ד,ו)...".
[2] מנהל צעיר ומצליח טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי, נוסע קצת מהר מדי
ביגואר החדשה שלו. הוא הביט סביב לוודא שאין ילדים המזנקים להם מבין מכוניות
חונות, והאט כשחשב שהוא רואה משהו. במהלך הנסיעה, לא נראה אף ילד החוצה את הכביש.
לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל
כיוון מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר.
המנהל המבוהל לחץ על הבלמים וסובב את
היגואר אחורה. הוא קפץ החוצה מן המכונית, תפס בכוח ילד, דחף אותו כנגד מכונית
חונה, וצעק עליו: "מי אתה ומה זה צריך היה להיות? מה לעזאזל אתה חושב שאתה
עושה?" בכעס ההולך גובר הוא המשיך, "זו מכונית חדשה , והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף.
מדוע עשית זאת?"
"בבקשה, אדוני, בבקשה. אני מצטער,
לא ידעתי מה לעשות," התחנן הצעיר. "זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא
עצר..." דמעות זלגו על סנטרו של הילד כשהצביע סביב על המכוניות החונות.
"זה אחי," הוא אמר. "הוא
התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא יכול להרים אותו".
ביבבה, ביקש הילד מהמנהל, "האם
תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לתוך כיסא הגלגלים? הוא נפגע והוא כבד מדי
עבורי."
הנהג זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש
הגדל במהירות בגרונו. הוא הרים את הבחור הצעיר בחזרה לתוך כיסא הגלגלים, הוציא את
הממחטה שלו וניגב את השריטה והחתך, מוודא שהכול יהיה בסדר. "תודה ושהאל יברך
אותך," אמר לו הילד האסיר תודה.
אחר כך הביט המנהל על הילד הקטן דוחף את
אחיו במורד המדרכה לעבר ביתם. הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה ליגואר שלו... הליכה
ארוכה, איטית. הוא מעולם לא תיקן את הדלת הצדדית, הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר
לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו יאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד
את תשומת לבו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!