שכר מצוה קטנה

שכר מצוה קטנה

מעשה בבחור משוויץ שביקש ללמוד תורה. נסע לליטא והתעלה בישיבת מיר המפורסמת. כשסיים את לימודיו, עמד לשוב לבית הוריו, חשב לעצמו: בדרכי אסור לעיירה ראדין ואקבל ברכתו של זקן צדיקי הדור, רבינו ה"חפץ חיים".

היה זה בעיצומו של החורף המושלג. הרכבת הגיעה בשעת חצות לתחנת בסטון הסמוכה לראשין. שני אנשים ירדו ממנה לצינת הכפור המקפיאה, הבחור עם צרורותיו ואדם בעל הדרת פנים שהתנדב לעזור לו לשאת אותן. עגלון הגיח מן העלה והציע להם נסיעה במזחלת לעיירה, מרחק שלושה עשר קילומטרים, במרחבי השלג. עצמותיהם רחפו מקור, והשלג ירד כמרבד של נוצות. בשיניים נוקשות שאל את בן לוויתו לשמו. "צבי לוינזון", ענה הלה. הבחור נדהם: היה זה חתנו הגדול של ה"חפץ חיים", ראש ישיבת ראדין! הוא סיפר שהגיע לקבל את ברכת הצדיק הנערץ, וראש הישיבה נענה ואמר: "כשנגיע לראדין תהיה השעה שלוש בלילה. הכל נמים את שנתם. עלה עימי לביתי והיה נא אורחי, ומחר תכנס אל חותני".

בהכרת תודה קיבל את ההזמנה. ראש הישיבה הציע לו את מיטתו, והוא התכסה בשמיכה החמה. אט אט הפשיר מן הצינה. לפתע נזכר שטרם התפלל ערבית אמר לעצמו: אתחמם מעט, ואקום להתפלל. אך תשוש היה ועייף, שמורות עיניו דבקו זו בזו, והוא שקע בשינה עמוקה... בבוקר נמחה הכל מזכרונו. קם רענן, נטל ידיו ועלה לישיבה להתפלל שחרית. בבית ראש הישיבה המתינה לו ארוחה משביעה והוא הוציא מכיסו את רשימת השאלות אותן התעתד לשאול את החפץ חיים. עשה דרכו בשלג העמוק ונכנס לבית ה"חפץ חיים".

הצדיק נשא עיניו הקורנות, המאירות, ובטרם פצה הבחור את פיו נד בראשו ואמר: "זכורני שלפני עשרות בשנים, בימי השבע, בתקופת הצאר, לא היתה אגורת נחושת נחשבת, באשר כסף וזהב לרוב. אנשים זילזלו בפרוטת נחושת, כאשר נפלה ארצה אף לא גנחו להרימה... אך עתה חיים אנו בתקופת רעב ומחסור. ובתקופה כזו, גם לאגורת נחושת יש ערך. פרוטה לפרוטה מצטרפת לקניית כיכר לחם! אם נראה פרוטת נחושת ברחוב, נגחן להרימה..."

תמה הבחור להעלאת זכרונות זו. וה"חפץ חיים" המשיך ואמר, כדובר לעצמו: "פעם, בעבר, היו לומדים רבים ועובדי ה', גאונים וצדיקים. זוכר אני את הדור, ספוג היה בתורה ובתפילה, מלא במצוות וגדוש במעשים טובים. בעשירות כה גדולה ובשפע כה רב, יתכן ולא היה אסון בכך אם מישהו נרדם לפני תפילת ערבית והפסיד קריאת שמע ותפילה. אבל עתה, בדור יתום זה, דור כה עני בתורה ובתפילה – גם לתפילת ערבית אחת יש חשיבות רבה..."

פיו של הבחור נפער בתדהמה. רוח הקודש דיברה מפיו של הצדיק! המשיך הצדיק ואמר: "כשהיו ישראל במצרים, לא היו בידם מצוות להגאל בזכותן. נתן להם הקב"ה שתי מצוות, פסח ומילה, נשאלת השאלה: הן שקועים היו במ"ט שערי טומאה, האם די בשתי מצוות כדי להגאל מעבדות לחירות עולם?!" התשובה: אדרבה, דוקא משום כך! בדור כה ירוד מאירה וזוהרת כל מצוה! כל מצוה קלה בדורנו מזכה ומרוממת את האדם כמצוות עצומות בדורות קודמים!" נרעש הבחור ונפרד מה"חפץ חיים" בלא לשאול מאומה, דיו במה שראה ושמע!...

רואים כמה חשובה בדורנו כל מצוה!!!

הרב שבתאי סלבטיצקי (שליח חב"ד באנטוורפן): "יהודי אחד טס מארצות הברית לארץ, ונחת מאוחר בלילה. הוא לא הספיק להתפלל ערבית לפני כן, ובתור מישהו שכל חייו הקפיד על תפילה במניין, הוא לא ידע מה לעשות. איפה מוצאים מניין בשעה כזו?

הוא תפס מונית לשכונת 'זכרון משה' בירושלים, אך לדאבונו אפילו שם כבר לא היה מניין.

פתאום צץ לו רעיון. הוא התקשר לתחנת מוניות וביקש בקול רם: "אני צריך דחוף תשע מוניות. אך בבקשה מכם, מסיבות אישיות, שלחו לי רק נהגים יהודיים". בתחנת המוניות לא מצאו כל כך הרבה נהגים בשעה כזו, רק ארבעה. אז הוא התקשר גם לתחנה שניה ושלישית, עד שאסף תשע מוניות.

כשכל הנהגים הגיעו, הוא אמר להם: "תשאירו את המונה פועל, ותיכנסו בבקשה לבית הכנסת". הנהגים לא כל כך ידעו מה עושים, היה צריך לתת להם חתיכות בד שיוכלו לכסות בהן את הראש ובכלל להסביר להם איך להתפלל, וכל זה באמצע הלילה... בסופו של דבר הם התפללו לאט ובמתינות.

בסוף התפילה ניגש המתפלל שהזמין את המוניות לנהג הראשון ואמר לו: "תודה רבה שהגעת, כמה יצא החשבון?". הנהג הביט עליו בתמיהה: "השתגעת? דע לך שזו פעם ראשונה בחיי שאני מתפלל ערבית, ואתה עוד רוצה לשלם לי? כשראיתי לכמה נהגים קראת, הבנתי שהתפילה היא דבר חשוב כל כך. ריגשת אותי כמו שלא התרגשתי מעולם".

הנהג הראשון לא היה יחיד. אף אחד מהנהגים האחרים לא הסכים לקבל תשלום".

האריז"ל אמר למהרח"ו שהיום אדם נוטל ידיים בבוקר זה נחשב לו כמו המצוה של גדול התנאים! מרוב שהיצה"ר כ"כ חזק היום!!!

תומר דבורה (פ"א, יכבוש עונותינו): "וּמִטַּעַם זֶה "שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָא" (קדושין לט:), מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהֵיאַךְ יִתֵּן לוֹ מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו שָׂכָר רוּחָנִי בְּעוֹלָם גַּשְׁמִי, וַהֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ כְּדַאי לְמִצְוָה אַחַת וּלְקֹרַת רוּחַ אֲשֶׁר לְפָנָיו".

הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"א, עמ' 4): " 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז' (אבות ד,יז). חפצי לגלות בזה מה שזכיתי לשמוע מהו"כ אדמו"ר מוהרצ"ה ברוידא זצ"ל. הוא פירש, כי ענין כל חיי עוה"ז הוא, אם נקבץ אל תוך רגע אחד את כל השעות וגם רגעים של אושר ונחת שיש לאדם במשך כל ימי חייו, ונצרף לזה את כל האושר והנחת  שיש לכל חבריו ומיודעיו בכל ימי חייהם, וגם את זה נכניס אל אותו הרגע וניתן הכל לאדם אחד, האם אפשר לשער את מדרגת האושר אשר ירגיש האדם ההוא ברגע ההוא? אכן זאת, וגם אחרת: כי נצרף אל תוך הרגע ההוא וניתן לאדם הזה את כל האושר והנחת  שיש לאנשי כל העיר במשך כל ימי חייהם, ועוד יותר מזה, כי נצרף עוד  את כל האושר  של כל דרי העיירות שבכל המדינה ובכל מדינה ומדינה, היינו כל הטוב שבעולם במשך דור שלם! והכל נצרף אל תוך רגע אחד!  וניתן לאדם אחד!  מכל מקום, עדיין אין זה ''כל חיי העולם הזה''. אבל כל חיי העולם הזה הוא, אם נצרף את כל האושר, שבכל הדורות - מראשית הבריאה עד סוף כל הדורות, והכל ממש כל טוב העוה"ז  בלי שום יוצא מן הכלל, הכל ינתן לאדם אחד וברגע אחד ממש, אם כן, הלא אין לך אושר יתר על זה כלל!!! ואף על פי כן, קורת רוח בעולם הבא – גדול הימנו".

ה' יזכנו להרגיש שכשבאה מצווה לידנו אם לא נעשה אותה כל העולם יחרב! וכך נרוץ לכל מצוה ומצוה במסירות נפש!!!