ה' ילחם לכם ואתם תחרישון?
שמות (יד,טו): " וַיֹּאמֶר
ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
רש"י: "למדנו שהיה
משה עומד ומתפלל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונים בצרה".
משה ועם
ישראל נמצאים במצב קשה, הים לפניהם, מצרים נוסע אחריהם –
הן כפשוטו - חיל פרעה מתקרב
אליהם, והן כמדרשו – ששרו של מצרים מקטרג על עם ישראל 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'.
במצב
קשה ומסובך שכזה, האם לא היה מקום לתפילתו של משה?!
זוה"ק (בשלח דף מח'): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְיִּסָעוּ. וְיִּסָעוּ מִלְּאַסְגָּאָה מִלִּין, לָאו עִידָנָא
דִּצְלוֹתָא הַשְׁתָּא. וְיִּסָעוּ, וְכִי לְאָן אֲתָר פָּקִד לוֹן דְּיִנְטְלוּן,
דְּהָא עַל יַמָּא הֲווֹ שָׁרָאן. אֶלָּא אַהְדָּר לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב מַה
תִּצְעַק אֵלָי, דְּהָא כֻּלְּהוּ בַּאֲתָר דָּא קַיְימֵי. וְעַל דָּא וַיִּסְעוּ,
יִנְטְלוּן מִן דָּא, דְּלָאו עִדָנָא הוּא".
תרגום: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְיִסָּעוּ. וְיִסָּעוּ מִלְּהַרְבּוֹת בִּדְבָרִים. זֶה לֹא זְמַן תְּפִלָּה
כָּעֵת. וְיִסָּעוּ, וְכִי לְאֵיזֶה מָקוֹם צִוָּה אוֹתוֹ שֶׁיִּסְעוּ, שֶׁהֲרֵי
עַל הַיָּם הֵם הָיוּ שְׁרוּיִים? אֶלָּא חָזַר לְמַעְלָה, שֶׁכָּתוּב מַה
תִּצְעַק אֵלָי, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם בְּמָקוֹם זֶה עוֹמְדִים. וְעַל זֶה וְיִסָּעוּ,
יִסְעוּ מִזֶּה, שֶׁזֶּה אֵינוֹ הַזְּמַן".
בהמשך (נב:)
כותב הזוה"ק: "וַיֹּאמֶר
יְיָ' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. וְתָאנָא בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, אֵלַי,
דַּיְיקָא, בְּעַתִּיקָא תַּלְיָא כֹּלָּא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְגְּלֵי עַתִּיקָא
קַדִּישָׁא, וְאִשְׁתְּכַח רַעֲוָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין עִלָּאִין, כְּדֵין
נְהִירוּ דְּכֹלָּא, אִתְנְהִיר".
תרגום: "ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי?
ולמדנו בספרא דצניעותא וכו' כי הכל תלוי בעתיק. בה בשעה נגלה עתיקא קדישא ונמצא
הרצון בכל העולמות העליונים, ואז האיר האור של הכל".
אם זה
לא הזמן לתפילה – אז מה כן? מה הכוונה שהכל תלוי בעתיקא קדישא?
אור
החיים הקדוש (שמות יד,טו): "מה תצעק אלי. קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו, ובפרט בעת צרה דכתיב: (יונה ב') 'קראת מצרה לי' (תהלים קי''ח) 'מן המצר קראתי
יה'?...
מה תצעק
אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת
הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת.
ואמר אליו
דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני
ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה
להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים... כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה
וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו
מים עד נפש...".
יש
זמנים שהתפילה לא מועילה וצריך מסירות נפש שרק היא יכולה להפעיל את ההנהגה של
עתיקא קדישא כדי לקבל גאולה גם כשאין מספיק זכויות!
עכשיו
מובן מדוע ציווה ה' את בני ישראל לפני
מכת בכורות: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה
לַבָּיִת". כיון שלא היו ביד ישראל מצוות להתעסק בהן על מנת שיהיו ראויים להיגאל, אמר להם הקדוש
ברוך הוא "משכו וקחו לכם". וכלשון רש"י
"משכו ידיכם מעבודה זרה
וקחו לכם צאן של מצווה".
כדי שתהא
בידם מצווה זו, שיש בה גם מסירות נפש של קשירת אלוהי מצרים שלושה ימים והקרבתו בפרהסיא, כלשון הפסוק "וְהָיָה
הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים".
המדרש (שיר השירים רבה ה,ג) המספר על נחשון בן
עמינדב הקופץ לים סוף הגועש, המים מגיעים עד לצוארו – ואז הים נבקע, מלמד
אותנו את הלקח הכללי של 'השתדלות'. כלומר, למרות שה' אמר למשה: "ה' ילחם
לכם ואתם תחרישון" (שמות יד יד), הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו 'השתתפות'.
זהו
מהסדרים שקבע ה' בעולמו – שלמרות שה' כל-יכול, הוא דורש את מעשה האדם. ולמרות שאין
האדם יכול לעשות דבר בלי סיעתא דשמיא, ה' דורש ממנו מעשה, ולו קטן, ובכך האדם ממלא
את תפקידו בעולם.
"פתחו
לי פתח כחודו של מחט – ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה ה,ב).
אבל יש משהו קשה במעשה נחשון. ניתן להבין את
המושג 'השתדלות' כשמדובר בפרנסה, למשל. אז אומרים, שלמרות שה' הוא ה"נותן לחם
לכל בשר", בכל זאת ה' אומר, שאם לא תשתדל באופן טבעי – לא תהיה לך פרנסה. כך
גם במלחמה – למרות שה' נלחם לנו, בכל זאת נדרשים אנו לכלי נשק ותכסיסי מלחמה
טבעיים.
לעומת
זאת, אצל נחשון – מה הועילה קפיצתו לים? הרי במעשהו לא היתה כל השתדלות טבעית! קפיצה לים
הגועש היא מעשה שבדרך הטבע לא מקרבת במאומה קריעתו של ים! 'השתדלות' אין כאן –
התאבדות חסרת הגיון אולי יש כאן! ובכל זאת, זו היתה דרישת ה': "דבר אל בני
ישראל ויסעו (אל תוך הים)!" (שמות יד,טו)?
ההסבר הוא, שקפיצתו של נחשון לים, היתה מעשה סמלי
שדרש הקדוש-ברוך-הוא, לא רק כאקט של השתדלות אלא כאקט של בטחון בה'. דוקא אנו נוכל
להבין את הדבר על רקע אירועי ומבחני תקופתנו. לא פעם ולא פעמיים עמדנו בדורנו בפני
מבחנים שנראו בלתי אפשריים. הקדוש-ברוך-הוא העמיד אותנו בפני מצבים גורליים,
שעמידה בהם בלי להיכנע נראתה כחוסר הגיון מוחלט, ואף כהתאבדות. זכותנו הגדולה –
מאז תחילת שיבת ציון – היא עמידתנו במבחנים אלו, בלי לומר: "ניתנה ראש ונשובה
מצרימה" (במדבר יד,ד).
הגמרא (נדה סט: - עא.) מספרת על שתים עשרה שאלות
ששאלו אנשי אלכסנדריה את ר' יהושע. אחת השאלות הייתה כיצד מתעשרים. כך נאמר שם
:"מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו:
הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר לי הכסף ולי הזהב.
מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגי (צריך גם אמונה וגם השתדלות)".
כך גם מלמד
אותנו ה'אם הבנים שמחה' (עמ' שלד'-שלו'): "אנחנו אומרים בכל יום: 'אני מאמין
באמונה שלימה בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עכ״ז אחכה לו בכל יום שיבוא'.
וכן אמרו חז״ל (ילקו"ש ח"א בשלח רמז
רמ'): 'את מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות אמונה שהאמינו, שנאמר: ׳ויאמן העם' וכן אתה מוצא
שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה, שנאמר: ׳אתי מלבנון כלה, וגו׳ וארשתיך לי לעולם... וארשתיך לי
באמונה'.
אבל, תדע
שאמונה בלא מעשה לא סגי ולא מהני! וכמו שראיתי בספר הנפלא 'יד יוסף' להחכם האלקי ר' יוסף צרפתי, (היה רב בק״ק
אנדרינפול בשנת שע״ז) בדרוש שני לסוכות, שכתב בביאור המדרש (שו"ט פרשה קב. ילקו"ש ח"ב רמז תתנ"ה. ויק"ר ל,יב): ״ ׳תכתב זאת לדור אחרון' — אלו דורות שהן
נטויין למיתה. ׳ועם נברא יהלל יה' - שעתיד הקב״ה לברוא אותם בריה חדשה. ומה עלינו ליקח? - לולב ואתרוג
ונקלס לקב״ה. לפיכך משה מזהיר לישראל ׳ולקחתם לכם ביום הראשון' ״. והקשה: איך תמשך ממה שאמר שהקב״ה עתיד לברוא אותנו
בריה חדשה השאלה 'ומה עלינו ליקח'? דמי מחייב אותנו משום שהקב״ה יעשה אותנו בריה חדשה
לקחת שום דבר ששאל 'ומה עלינו ליקח'? וגם קשה אומרו 'לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום
הראשון״, דמי יאמר שבגלל זה צוה כך?
וכתב לפרש, שאלו הארבעה
מינים באו להורות על אמונת התשובה, שהבחירה בידינו לתקן כל חטאותינו בתשובה שלימה, שהיא במחשבה
ודיבור ומעשה, כמו שאמר הכתוב 'כי קרוב אליך הדבר, בפיך ובלבבך לעשותו',
שקאי על תשובה. ואלו המינים
רומזים על המחשבה ועל דבור ועל מעשה, כמו שכתב שם וכאן אני מקצר. וזה המכוון במדרש
הנ״ל, להיות אמת, שגדולה תשובה שקורעת הגזירה. וזה שאמר: תכתב זאת לדור אחרון - אלו דורות שמצד
חטאותם הם נטויין למיתה, וכשחוזרים בתשובה עתיד הקב״ה לבראותם בריה חדשה. ושאל: אבל מה עלינו
ליקח להורות על אמונה זו, שהבחירה בידינו לשוב בתשובה?
ויען שכל אמונה שאין בה מעשה
אין לה קיום ולא מהני, כדכתב הרמב״ם במורה נבוכים (ח"ב פרק לא') בטעם השבת — כדי שתהיה קיימת אמונת החידוש. א״כ, מה עלינו ליקח
להורות על אמונת הבחירה שבידינו לשוב בתשובה? — יש עלינו ליקח לולב ואתרוג בידינו, להורות שהכל בידינו, מחשבה דבור ומעשה, שהם כלי התשובה. לפיכך משה מזהיר
לישראל ״ולקחתם לכם ביום הראשון״, עכתו״ד.
עכ״פ, הורה לנו החכם
האלקי הנ״ל, שאמונה בלא מעשה שיחזק את האמונה לא מהני. והביא כן בשם
רבנו הרמב״ם, והעמיס כן גם בדברי רבותינו בעלי המדרש, שזאת היתה כוונתם במה שאמרו ״ומה עלינו
ליקח״ במעשה ובפעולה מה שאנו מאמינים באמונה, וזולת המעשה לא תועיל האמונה גרידא.
ובזה יאיר
לנו לפרש את הכתוב 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו', שהקשו כל
המפרשים: הלא בעת צרה מה לו לאדם הישראלי לעשות אם לא לצעוק לקב״ה? ורש׳׳י שם פירש: ׳דבר אל בני
ישראל ויסעו - אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי
ויצאו, לקרוע להם הים'.
פירש בשפתי
חכמים: ״והכי פירושו — שע׳׳י שיסעו יועיל הרמת מטך שיבקע הים. משא׳׳כ אם
לא יסעו, לא יקרע הים אע״פ שתרים מטך על הים. כי כדאי זכות וכו' והאמונה וכו'. ולפי׳׳ז יהיה הפירוש ׳מה תצעק אלי׳ — סבור אתה להועיל
בתפילתך, אין הדבר כן אלא ׳ויסעו'...".
וכמו
כן הוא ג״כ באמונת המשיח. שאף שכולנו מגדולינו עד קטנינו מאמינים בו, עד שאפילו
כל הרוחות והמאורעות שבעולם לא יכולים להזיז אמונה זו מלבינו אפילו זיז כל שהוא. אבל לא די
באמונה בלבד, אלא צריך לזה עוד מעשה מצדינו לקיים אמונה זו.
ועלינו
לעשות כמו שעשו בימי צאתם ממצרים: 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ואח״כ
באה הישועה מהקב׳׳ה. כמו כן המצווה, עלינו, לדבר אל בני ישראל ויסעו לארץ ישראל, כדי לחזק
אמונתינו בביאת המשיח בב״א במעשה ובפועל, ואז תבוא הישועה מהקב״ה.
אבל זולת
מעשה מצדינו, גם התפילה לא תועיל, וכמו שכתב ב״שפתי חכמים״. אבל כשנעשה מעשה בפועל לעלות לארץ ישראל, אז יצליח ה׳ מעשה
ידינו ונזכה לגאולה שלימה בב״א.
נמצא, לפי הכלל שהניח
רבנו הרמב״ם הנ״ל, שכל אמונה צריכה שתחוזק במעשה, וזולת המעשה אין
לאמונה קיום ומאד חלושה היא אצל האדם ותבוטל לגמרי אצלו.
נמצא, אנן נמי בדידן, באמונת ביאת
המשיח, מי שאינו רוצה לעשות דבר בזה, אלא ממתין לבואו שיבוא וישא אותו לארץ ישראל, הוא סימן
שאין לו אמונה כלל בזה וכל אמונתו היא רק מהשפה ולחוץ ומשטה עצמו בכך.
אך מי
שעושה דבר בזה, מראה שמאמין בזה, וזאת האמונה תאמצהו לעשות פעלים בזה מצד עצמו, ובזה יחזק האמונה
בקרבו ואז יבוא הסיוע מן השמים. וכאשר ראינו כי כן היה במצרים בגאולה הראשונה, שהיא שורש כל
הגאולות האחרונות, שה׳ הקפיד 'מה תצעק אלי׳ בתפילה, שהתפילה לא תועיל
לך כאן כלל, אלא 'דבר אל בני ישראל ויסעו', אף שהנסיעה מצד עצמה היתה בסכנה, כי לא היתה להם
דרך אחרת ליסע רק אל תוך הים בהיותו עוד מים שוטפים, אבל מעשה הנסיעה הזה השלים להם האמונה
בגאולה, ואז באה מהקב״ה הגאולה האמיתית.
כן ממש
צריך להיות אצלינו. וזה שאמר הנביא 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'. ובאופן שהיה
במצרים צריך להיות גם אצלינו, ואז יראה ה׳ לנו נפלאות, אמן סלה".
הרב
דסלר (מכתב מאליהו ח"א
עמ' 189) כותב שהקב"ה יעשה לך ניסים לפי מידת הביטחון שלך. אם אתה בוטח בה'
50 אחוז אז אתה צריך לעשות השתדלות 50 אחוז. אם אתה בוטח 90 אחוז אז אתה צריך
לעשות רק 10 אחוז השתדלות. הבדיקה כמה אחוזי ביטחון יש לך היא מה אתה עושה בצרכי
פרנסה ורפואה.
אם אתה
יהודי ממוצע שבוטח בה' אבל עובד לפרנסתו 100 אחוז משרה, וכשאתה חולה אתה הולך לרופא,
וכשיש סכנה אתה פונה למשטרה - איך בנושא העליה לארץ ישראל פתאום אתה מתמלא ביטחון
בה' ואומר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"?!?
בנוסף,
כל זה נאמר בעניינים גשמיים. העליה לארץ ישראל היא מצוה, במצוות אתה לא אומר 'ה'
ילחם לכם' אלא פועל ככל יכולתך!
נסיים בדברי
המהר"ל על ארבעת הכתות המובאות בירושלמי (תענית פ"ה ה"ה. מכילתא, בשלח).
מהר"ל (גבורות השם פרק מ' עמ' קנ): "אלו
ארבע כתות, האחת שאמרה ניפול לים, לא היה להם אמונה ובטחון כלל שיהיה מציל
אותם, אף על ידי הכנה אם יחזרו למצרים. לא היה להם שום בטחון.
אלו [כת
שניה] שהיו אומרים נחזור למצרים, היו בוטחים בו יתברך שיציל אותם על ידי הכנה,
אם יחזרו [למצרים, לכל הפחות] ישארו בחיים אבל לא יתקיימו דברי משה להביאם אל
הארץ.
[כת
שלישית] האומרים נעשה עמהם מלחמה, ואף אם יהיו קצת מהם במלחמה נהרגים וכו' סוף
סוף יתקיימו דברי משה שיכניסם לארץ. ועל זה השיב 'ה' ילחם לכם'. ואם כן אין אחד
מכם נהרג, כי מלחמת הקב"ה אין ספק שהוא יציל הכל. כי מלחמת אדם הוא כך שקצת
מהם ניצולים וקצת מהם אינם ניצולים, אבל במלחמת השם יתברך לא שייך זה.
אחר כך
היו עוד יותר [כת רביעית] שהיו אומרים שלכל הפחות אנו צריכים לצווח כאילו
עושים מלחמה, ומחמת יראה זאת יבא פחד על מצרים, שצריכים אנו לעשות עזר וסיוע למעשה
אלהים. ועל זה אמר 'ואתם תחרישון'.
נמצא שתי
כתות רשעים ושתי כתות צדיקים. כי שתי כתות הראשונות ח"ו [אמרו] לא יבאו אל
הארץ, ואם כן לא היו מאמינים כלל בדברי השם יתברך שיביאם אל הארץ. ושנים
האחרונים היו צדיקים מאמינים בכל דברי השם יתברך רק שהיו אומרים שיהיו נהרגים קצת
מהם, או לכל הפחות בספק שמא יהרגו מקצתם".
לומדים
אנו מדבריו כי שתי הקבוצות הראשונות התיאשו מלהגיע לארץ ישראל ולא האמינו
בהבטחותיו של הקב"ה הם נחשבו כרשעים, למרות שנכשלו רק מחמת חשש מוות.
זהו
לימוד חשוב עבור דורנו, שהמהססים מיישוב ארצנו חוטאים בזה למרות שנכשלים מפני פחד
הסכנה.
וה'
יעזרנו על דבר כבוד שמו!
