פרשת ויגש - עוצמת התוכחה לעתיד לבוא

עוצמת התוכחה לעתיד לבוא

בראשית [1] (מה,ג): "ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף! העוד אבי חי?! ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו".

המדרש מעיד (ב"ר צ"ג,י): "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה![2] בלעם, חכם שבאומות לא יכל לעמוד בתוכחתה של אתונו... יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה"ד: "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו". לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא. שנאמר: "אוכיחך, ואערכה לעיניך!" (תהילים נ′) על אחת כמה וכמה".

א. איזו תוכחה יש בדברי יוסף? הרי הוא התוודע אל אחיו והצהיר חגיגית: "אני יוסף!" והמשיך לחקור : "העוד אבי חי?"

ב. ועוד, דין ותוכחה. מקומה של התוכחה צריך להיות לפני הדין?

ג. מה פירוש דברי המדרש שהקב"ה: יוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא?

"בית הלוי" אומר שהדרך הטובה ביותר להשפיע על האדם ולהביאו להכרת האמת, היא כשמתארים בפניו כיצד נראים מעשיו, כאשר אדם אחר מבצע אותם. במצב כזה ללא נגיעות אישיות, ישפוט האדם את עושה המעשים בכל חומר הדין, באובייקטיביות גמורה. רק מאוחר יותר כשיבחין שלפניו ראי, והדמות המשתקפת ממול זה הוא בעצמו, או אז יסתתמו טענותיו ויווכח לראות, כי טענותיו עומדות בסתירה מוחלטת למעשיו, לעצם התנהגותו. מה שאין כן, כשמטיחים בו באדם האשמות ישירות הוא מצטנף בתוך עצמו ויוצר סביבו מנגנון הגנה.

בצעד כזה נקט בזמנו נתן הנביא במשל כבשת הרש, הידוע. נתן נגש אל  דוד ובקש ממנו את "חוות דעתו" על מקרה שקרה. הוא התייעץ עמו מה דעתו על אירוע שכזה. ואז גולל בפני דוד סיפור טראגי על מארח עשיר שפלש אל שכנו הדל ונטל ממנו, מבלי רשותו את כבשתו היחידה. ודוד חרץ את דינו של האיש חד משמעית וללא היסוס. הכתוב מתאר את אי יכלתו של דוד להישאר אדיש נוכח העוול שנעשה לעני: "ויחר- אף דוד באיש מאד. ויאמר אל נתן: חי ה′, כי בן מות האיש העושה זאת. ואת הכבשה ישלם ארבעתיים. עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל" (שמ"ב י"ב, ה-ו). או אז מרים נתן את הכפפה ומגלה: "אתה האיש!" ולדוד לא נותר פתח למנוסה והוא מתוודה :"חטאתי לה'!".

כך גם יוסף. הוא הביא את האחים ליצירת תנאים מוקדמים על ידם. תנאים שיקלו עליהם להיווכח בטענתם.

הוא מרחיק מעליהם את בנימין. והנה לפתע, איזו חמלה, אילו רחמים על אב שכול. על אב שלא יעמוד באסונו, על אב שעלול לכרוע ולהתמוטט במר לבו.

הכל מתואר דווקא ע"י יהודה היועץ של המכירה, כידוע.

הוא פונה אל יוסף במילים נרגשות: "ועתה כבואי אל עבדך אבי, והנער איננו אתנו, ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער, ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה... פן אראה ברע, אשר ימצא את אבי".

כאן, כביכול, "נשבר" יוסף ומתוודע אל אחיו, לא לפני שדואג מפני כבודם, שההתוודעות תהיה בינו לבינם בלי כל סיקור עיתונאי ומחוץ לעיניים סקרניות זרות.

מעתה המילים: "העוד אבי חי?" אינן בגדר שאלה אינפורמטיבית. זוהי כבר שאלה פרובוקטיבית: העוד אבי חי?!  עכשיו כבר מעניין אתכם כיצד תשפיע החטיפה על אבא?! אתם מאשימים אותי, כי אני גורם במודע לאבא לצער רב, שמי יודע, אם יוכל לעמוד בפניו.

ובכן, לפני עשרים ושתיים שנה לא חשבתם על כך?

ברור, שאין כבר צורך לצפות למענה מצד האחים. יוסף לא צפה לכך. שכן, הוא הביאם לנקודה ששאף להגיע אליה והיא הכרת חומרת המעשה. והם הבינו ושתקו. הצלחתו של יוסף לקבוע את הדברים עמוק, עמוק בלב אחיו נבעה מן העובדה, שקודם לתוכחתו, פסקו הם בעצמם את הדין: אבא יצטער, תזכור זה על אחריותך! וכך קלטו היטב את המסר.

א. אכן, שאלת יוסף אינה מסתיימת בסימן שאלה. זוהי, כאמור, איננה שאלה אינפורמטיבית, אלא שאלה פרובוקטיבית, שאלה רטורית. שאלה שאינה זקוקה למענה.

ב. מכאן ברור שהדין קודם לתוכחה. קודם מראים לאדם תסריט מעולם אחר, מפלנטה אחרת. ורק לאחר שהוא ממצה את הדין עם הנוגע בדבר, בכל חומרתו, מסירים את המסך ומגלים לו בעצם כי "אתה האיש!".

ג. מעתה ברור מהי משמעות דברי המדרש שהקב"ה יוכיח את האדם לפי מה שהוא. לפי מה שהוא יפסוק לעצמו. זהו שאמר הכתוב: "אוכיחך, ואערכה לעיניך" דהיינו על-פי מה שאתה פסקת לעצמך.

"לפי מה שהוא" אינה בהכרח הצגה על אחרים. אלא מראים לו לאדם, איך הוא מתנהג בסיטואציות אחרות, ובכך חוסמים בפניו את הפתח להתחמקויות ולהצטדקויות שווא.

אדם נדרש להוציא כסף לרכישת מצווה מסוימת, נניח תפילין, ד' מינים. והוא מסתפק בדבר צנוע. האם הוא חייב להתבלט ולהרשם בספר השיאים של גינס?! הוא מסתפק במועט. אך כשמתבקש לחגוג בר-מצווה לאותו בן שרכש בעבורו את התפילין, כאן ונשכח כל הרעב. לפתע הפסיק להזיל דמעות והוא מוזיל מעות. ובאולם הכי מפואר וכו'.

וכך מסופר בתנא דבי אליהו (פרק יד) בעניין האיש שלא היה בו לא משנה ולא מקרא ואליהו התעניין במצבו, מדוע איננו לומד? והלה התנצל: בינה לא נתנו לי מן השמים! ואליהו הוכיח לו כי יש לו שכל לדברים אחרים וזוהי רק אמתלה מצדו. והסיום הוא שאליהו אומר אל אותו האיש: "בני אל ירע לך, אלא כל שאר בני אדם באי עולם, משיבים תשובה זו, על אותו עניין שהם עסוקים בו, אבל מעשיהם מוכיחים עליהם".

כך תרץ המגיד מדובנא את התמיהה על הפסוק (דברים כג,ה) "לא יבוא... ומואבי בקהל ה'... על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור..." מה חמור יותר? בודאי גיוס בלעם הרשע!

אלא כשבאו בטענות אל מואב על חוסר קבלת הפנים לישראל, הם התנצלו: אין לנו אמצעים, ולכן לא יכלנו לקדם את בני ישראל בלחם ובמים. ואז מרימים את הכפפה ושואלים: וכסף והון עתק לשלם לבלעם הרשע, כן היה לכם?! ובכך מסתתמות טענות מואב שוב, הסתירה הפנימית.

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו להגיע ליום התוכחה נקיים מה' ומישראל אחרי שכבר עשינו פה כל יום חשבון נפש ותיקנו כבר הכל. שבת שלום.

---

[1] שיחה של הרב יצחק הלוי שליט"א.

[2] אותו יום שאפילו שמואל הנביא פחד ממנו והעיר את משה שיבוא להעיד עליו.