Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 22 בינואר 2015

פרשת בא - חינוך ילדים

חינוך ילדים


שמות (י,א): "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ[1] אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".
מצד אחד אנחנו צריכים ללמד את המצרים את המסר הזה שיש בורא לעולם, אך מצד שני צריכים גם להפנים אותו בתוכנו ולהעביר את זה הלאה.
לחנך כך את הילדים!

השטר של 200 ₪ (הכתום, לא הכחול...) שנמצא לפעמים בכיס, אבל צריך להיות בראש: "והלא ענין לנו, עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של "ושיננתם לבניך" עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפילה שלה לשמור על נכס זה של לימוד ילדיהם ועוד בימי  ר' שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר ואף בחשכת פזוריה, ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה, עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד התורה". (הנשיא לשעבר זלמן שז"ר התש"ט – 1949)

נאמר בפרשתנו: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם, לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' (י,ט-יא).

נשאלת השאלה: מה הויכוח הכל-כך עקרוני פה עד אשר טורחת התורה לצטט דברים אלו?

אלא: משה רבינו ביקש מפרעה לצאת ולזבוח לה', והדגיש כי ברצונו שיצאו ממצרים לעבוד את ה' "בנערינו ובזקנינו נלך", ואילו פרעה סירב בטענה שרק המבוגרים ילכו לעבוד את ה' ולא הילדים. שיטתו של פרעה היא שדי בעבודת המבוגרים שהרי הילדים עדיין צריכים לגדול, אך בדברי משה רבינו "בנערינו ובזקנינו נלך" – מלמדנו כי בחינוך ילדינו יש להתחיל עוד בהיותם קטנים. "כי אם אין טלאים אין תיישים".

יש לכוון את הילדים עוד בהיותם קטנים בחינוך רציני וראוי להם. ולא כאותם הסבורים שכאשר יגדלו הילדים נוכל להסביר להם ולחנכם.
עלינו לדעת שגידול ילדים כמוהו כגידול עצים. והבעיה היא שכאשר העץ מתחיל לגדול עקום לעולם אינו מתיישר, וכן הילד הגדל, אם יגדל עם דעות כוזבות וזרות לא יוכל להתחבר ליהדות.
במחקר שנערך בארצות הברית בדקו ומצאו כי הלבנים נוטים לאהוב מוזיקה כושית כגון ראפ ומתחברים יותר לזמרים שחורים, מדוע? המחקר הגיע למסקנה שכאשר ההורים עובדים, הילדים נשארים בבית עם המטפלת, המטפלות והסייעות בגנים היו ברובן כושיות ומהן ינקו הילדים את האהבה למוזיקה הזו. ללמדנו כמה חשובה הדרך בה נחנך את ילדנו מקטנותם.
על פי דברים אלו נבין מדוע נכנע פרעה דווקא בעקבות מכת בכורות. מכה זו שברה את קשיחותו של הדיקטטור המצרי.
הרב גרוזמן מסביר: שכל המאבק התנהל סביב לתינוקות, ילדים ולדור הצעיר. פרעה התנכל בעיקר אל אלה: אותם הוא רצה להפריד מהוריהם ולהמיתם או לבוללם ואילו משה ואהרון עשו את הכל כדי להגן עליהם ולהצילם מהשמדה, מהפחדה ומטמיעה, וכאשר ראה פרעה כי עם בני ישראל רב ועצום – הוא חיפש דרך כיצד לחסל את הבעיה הדמוגרפית. תחילה העביד פרעה את בני ישראל בפרך. פרעה הניח  שעמל וקושי השעבוד יצמצמו את הילודה והעם ילך ויתמעט.
כיוון שגזירה זו לא הועילה, הוא הטיל גזירה שנייה: "אם בן הוא והמיתן אותו". כאשר גם גזירה זו לא הועילה הוא גזר גזירה שלישית: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".  ברור היה לו, כי כדי למעט את העם היהודי עליו להתנכל לבניו, לדור הצעיר.
לאחר מכן, שוב במכת הארבה, שאל פרעה "מי ומי ההולכים", וכאשר ענה משה "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו", השיב פרעה: "יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי ראה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה'". – פרעה הרשע הזה רצה לקעקע את המשפחה היהודית על ידי הפרדת הילדים ומניעת יציאתם ואי חיבורם להוריהם.
על פי זה נבין את כניעתו של פרעה במכת בכורות. במכה זו ראה פרעה במו עיניו את התמוטטותה של המשפחה המצרית. "הבכור"  - מהווה כחוליה מקשרת בין האב לשאר בני המשפחה. עם מותו של הבכור מתנתקת "השרשרת" ומתפוררת המשפחה. פרעה חש את אשר רצה לגרום לעם ישראל, ועל כן זועק: "קומו צאו מתוך עמי, לכו עבדו את ה' כדברכם".
על פי זה הסבירו הפרשנים את דברי דוד המלך ע"ה: "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים". וכי מה הקשר בין החץ השייך לגיבור לבין בני הנעורים?  אלא, שכשם שכל גיבור המתכונן לקלוע למטרה מסוימת, עומד מול אותה מטרה כשהוא מסתכל ומכוון. ורק לאחר מכן יורה החץ. וישמע מוזר ומגוחך אם יטען הגיבור שמחוסר זמן וסבלנות, הוא קודם יירה את החץ ורק אח"כ יכוון את החץ לקלוע למטרה. וכי יצליח לשלוט בחץ לאחר שהחץ כבר עבר ויצא מתחת ידו ושליטתו?!
עלינו לדעת, שגם אב הטוען שאינו פנוי לחינוך ילדיו כי הוא עסוק בענייני פרנסת הבית, ואינו דואג מפני שעדיין היות הילדים קטנים, והוא טרוד בפרנסתו, וכשיגדלו יפעל לחינוכם, גם אב זה כיורה חץ יחשב – ומזכיר את הגיבור הניצב מול המטרה, ומתיימר שגם אחרי הירי הוא מסוגל לקלוע למטרה ולכוון את החץ. 

איזה יופי ההבדל בין ילדי ישראל לילדי המצרים:
אצל המצרים "מכה מצרים בבכוריהם" – הבכורות הרביצו לאבותיהם!
אצלנו "קדש לי כל[1] בכור"!!!

על הפסוק (שמות י,ח): "מי ומי ההולכים?... בנערינו ובזקנינו" אומר המדרש רבה: "עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" מה הקשר?
פרעה שואל אותם מי מסוגל לעבוד את ה' הרי זה כמו הר?
משה רבינו עונה אנחנו לא מתחילים איתם כשהם גדולים אלא מתחילים להרגילם בעבודת ה' כשהם בנערינו ובזקנינו ואז גם כי יזקין לא יסור ממנה! כי הוא התרגל!

שני דתל"שים הולכים בדרך. כשהם עוצרים לאכול, מוציא האחד תפוח ומתחיל: "ברוך אתה ה'…". מיד קוטע אותו חברו ואומר לו: "מה אתה מברך? אתה הרי דתל"ש!". מיד מתעשת הראשון ואומר: "….למדני חוקיך".

בסדר אני אחנך את הילד כבר כשהוא קטן, אבל איך מחנכים?!? דוגמא אישית!!!

אם לך תהיה אש בעיניים על התפילה והמצוות הילד יפנים את זה בלי שתגיד לו מילה!!!

הרב סולובייצ'יק (וביקשתם משם, עמ' 232-229):
זוכרני, כד הוינא טליא [כשהייתי טלה, צעיר], נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו!
אורח קבוע היה הרמב"ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, ר' אליהו פיינשטיין, איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו שתתה בצמא את דבריו.
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא; קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פירושם של הר"י ובעלי-התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם, אין אנו מבינים לא את הסברא של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: רבינו משה, מדוע עשית זאת? לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, הראב"ד בהשגותיו צודק. בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: דברי רבינו קשים כברזל. מכל מקום לא אמר נואש; היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: רבותי, נראה נא... והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מלה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב"ם מוקף מתנגדים "ואויבים" הרוצים לעשות לו רע; (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם. הייתי מרגיש כי הרמב"ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא גם הוא – משה. אבא היה מדבר; התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת-צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!
אולם לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב"ם – "אויביו" הקיפוהו מכל צד; הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב"ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: תיקו; דברי הרמב"ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דלפרקינהו. הדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, היתה עצובה, בבחינת פורשת "ובוכה". יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב"ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.
לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע; אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב"ם – מה נעשה? אל תצטער, היתה אמא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב"ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב"ם...

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: ״צריך לשנן את הלימוד ולעשות ׳ושננתם׳ עד ׳ולבניך׳ - עד שזה יהיה כ״כ חלק ממך שכשתוליד בן זה יבוא לו טבעי ובקלות הלימוד הזה״!!!




[1] מגיד מישרים (ר' יוסף קארו): ולמען תספר מלשון ספירות והם חב״ד, באזני בנך ספירות אמצעיות כלומר חג״ת, בן בנך ספירות בתראין - נה״י. כי רמז לעבודת האדם דצריך לתקן עצמו בחב״ד שהוא בנשמתו שעיקרה בראש ובחג״ת היינו בנפשו היסודות דהיינו מידותיו, ובנה״י היינו בגופו שבו הוא עושה בפועל המצוות והמידות שבו.