Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 8 במאי 2016

פרשת קדושים - סבלנות בחינוך ובהקמת המדינה

סבלנות בחינוך ובהקמת המדינה


ויקרא (יט,כג-כד): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'".

רש"י: "וערלתם ערלתו - ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו".

דהיינו, אסור לאכול מפירות עץ במשך שלושת השנים הראשונות לנטיעתו, ובשנה הרביעית (נטע רבעי) חייבים להעלותן לירושלים ולאוכלן בטהרה או לחללן וליהנות מהן מחוץ לירושלים, ורק מהשנה החמישית והלאה מותר לאדם לאכול מפירות העץ כאוות נפשו (בזמן הזה אסור לאכול פירות רבעי אפילו בירושלים[1], ולכן פודים אותם - אפילו שוויים רב - על ערך שווה פרוטה שבמטבע. רק בשנה החמישית יוצאים הפירות מאיסור ערלה ונטע רבעי וניתן לאכלם ללא הגבלה), זוהי מצוות ערלה.

הרב נבנצאל שליט"א: התורה מחנכת את האדם דרך מצוה זו להתגבר על היצרים והתאוות; הרי בכל מקרה לוקח לשתיל כשבועיים להיקלט באדמה לאחר שתילתו; לאחר מכן ישנה התפתחות מתחת לאדמה שאיננו רואים, שבמהלכה העץ מתחיל להתייצב וענפיו מתחזקים עד שלבסוף העץ מסוגל להניב פירות. האדם שליווה את תהליך התפתחות העץ במשך תקופה ארוכה, רואה בשלב מסוים את הפירות שצמחו בזיעת אפו תוך שמירה קפדנית על השקיה נכונה, ריסוס למניעת חרקים ומזיקים וכד', ולבסוף כשהפרי בשל ועסיסי ומוכן לאכילה התורה אוסרת עליו לאוכלו, והוא חייב להמתין עד סוף השנה השלישית, ובשנה הרביעית הוא חייב להעלות את הפירות לירושלים או לפדותם בכסף ואת הכסף להעלות לירושלים.

המסר שבמצוות ערלה הינו ברור: סבלנות! אמנם בדרך הטבע היה צורך בתקופה של המתנה עד שהתהליך יושלם, אולם בהגיע שלב הסיום והפרי כבר מוכן לאכילה, התורה אומרת לנו: תמתין, תתגבר על הרצון והתאווה ותאכל רק בשנה החמישית. והעושה כך שכרו מובטח בצדו:
ויקרא (שם,כה): "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיו לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתו אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם".
רש"י: "המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות".

הרב יהודה בן חמו:

זוג הורים חשוכי ילדים הגיעו לאחד מגדולי המקובלים בבקשה שיתפלל עליהם לבן זכר.
אמר להם הרב אני אברך אתכם בבן זכר תלמיד חכם גדול בתנאי שתזמינו אותי להיות הסנדק.
ההורים ישר קפצו והסכימו לתנאי בשמחה רבה, ברך אותם הרב והם חזרו לביתם שמחים ומאושרים.
לאחר 4 שנים רואה הרב את הזוג ברחוב הולכים יד ביד עם ילד חמוד בן 3 בערך, התפלא הרב ושאל אותם למה לא הזמנתם אותי להיות סנדק?!?
ענה לו האבא, באמת הרב, הברכה שלך עזרה ולאחר שנה נולד לנו ילד אבל הרב הבטיח בן תלמיד חכם, ואני בדקתי אותו ישר כשהוא נולד.
אמרתי לו: "בראשית ברא..." והוא לא ידע להמשיך, "מאימתי קורין את שמע..." וגם זה הוא לא ידע...
אז הבנתי שהברכה של הרב לא התקיימה ולכן לא הזמנתי אותך להיות סנדק...
כשתינוק נולד השמחה גדולה מאוד בקרב משפחה והציפיות ממנו רבות; ההורים מצפים שיהיה תלמיד חכם גדול בישראל. אולם התהליך ליישום מטרה זו הינו ארוך: תחילה מלמדים אותו אלף - בית, לאחר מכן ניקוד, סידור, חומש; ברור שאי אפשר להבחין בתוצאות באופן מידי. יש מנהג שלא לגזוז את שערות ראשו שלוש שנים, ובתום תקופה זו עושים לו 'חאלקה', והרמז הוא ממצוות ערלה כשם שחייבים לחכות שלוש שנים כדי ליהנות מהפירות, כך ממתינים לתינוק שלוש שנים. הוא הדין בשלב מאוחר יותר כשהוא כבר בחור ונכנס לישיבה, אי אפשר לצפות שבין-רגע יהפוך לתלמיד חכם; זהו תהליך שנמשך שנים רבות, נדבך מעל נדבך, מסכת ועוד מסכת.

אלא שלפעמים האדם חסר סבלנות, הוא רוצה תוצאות באופן מידי.

הרב דסלר זצ"ל אומר שכל אחד היה רוצה לדעת את כל הש"ס אולם בתנאי שיצליח לסיימו בלילה אחד וגם יספיק לישון כמה שעות באותו לילה. ברור שזוהי אשליה.

הרב יהושע שפירא:

המדינה הזו היא אתחלתא דגאולה. כל הנביאים התנבאו על כך שהגלות תסתיים ונשוב חזרה לארץ.

בעיניים שהיו לנו בגלות קישרנו את החזרה לארץ עם גאולה רוחנית שכוללת תשובה מלאה והשראת שכינה במקדש, כדבר אחד שאין לחלק אותו.

אבל כשמתבוננים בדברי הנביאים ובמאמרי חז"ל מוצאים ששתי קומות לה לגאולה:
האחת הנגלית והנראית לעין, כפי שקוראת לו הגמרא "קץ מגולה". בשלב הזה העולם הגשמי של האומה חוזר לאיתנו, חוזר לחיים, למרות שהעולם הרוחני עדיין לא שב. כאשר האומה מתכנסת שוב תחת קורת גג אחת עם הנהגה אחת, נעשית לגוף לאומי בעל מערכות חיים אורגניות שמנהלות את כל הציבור החי בארץ ישראל בעצמאות פנימית, כשלכל זה מתלווה שפע גשמי, זו קומה ראשונה.

מתוך החזרה לחיים ובניית חיי הגוף של האומה, תצמח, בעזרת ה' בקרוב בימינו, גם הקומה הרוחנית.

כל הבהלה שאנחנו נבהלים מתופעות של תקופת חיי הגוף נובעות מנקודת מבט שחושבת שלא היתה אמורה להיות בכלל תקופה ראשונית כזו.

גם אדם שגדל להיות תלמיד חכם, צדיק, עובד ה' ודבק בו, בילדותו היה עסוק בענייניו הגשמיים ובחיי גופו, כך גם כשאנחנו חוזרים לחיות כאומה, בילדות של האומה היא עסוקה בחיי החומר שלה.

מי שמביט על ימי שיבת ציון בימי הבית השני ועל תקופת שפוט השופטים שאחרי מות יהושע, רואה שכניסה לארץ מובילה לנטייה אל חיי החומר, כשבמהלך הזמן הוא הולך ומצמיח מתוכו את הקומה העליונה הרוחנית.

היום אנחנו נמצאים בשלב משבר זהות של אומה שכבר ביססה את עולמה הגשמי ועיקר השאלה שהיא שואלת את עצמה עכשיו היא, מהו העולם הערכי הפנימי שלי, מה הזהות העצמית שלי.

השאלה הזאת מסמנת, עם כל חבלי הלידה הקשים והמרים שלה, את הקומה של הזהות העצמית היהודית - שהיא הדבקות האלוקית, הדבקות בתורה ובכל קדושת ישראל.

אנחנו כמו נער מתבגר ששואל את עצמו מי אני באמת, מהם ערכי ומהי דמותי העצמית. וכמו נער מתבגר שיש לו תופעות שפתאום הוא לומד כל הלילה ומתפלל באש גדולה ואחר כך גם מתנסה בעניינים שאינם טובים ויכול להיטלטל בין קצוות - והשאלות האלו עלולות להביא אותו אפילו עד כדי פגיעה בעצמו בדרכים כאלו ואחרות - את כל זה אנחנו חווים עכשיו במובן הלאומי.

כשהאומה עסוקה בלחפש במעמקיה, את הזהות האמיתית שלה, היא עוברת בדרך טלטלות. והטלטלות הללו מלמדות שהיא חודרת יותר פנימה, יותר למעמקים, ומבקשת את עצמיותה. מתוך כל זה בעז"ה יצמח עולם עצמי עמוק של גאולתם של ישראל בקומה הרוחנית שלה. בסופו של דבר זו בשורה נפלאה ובדרך יש קשיים.

אני מאד מסכים עם "מאה שערים" ו"בני ברק" בחלק שבו הם דבוקים וקשורים לתורה ולמצוות, "חבר אני לכל אשר יראוך".

אבל ההבנה שאנחנו צריכים להסתכל על האומה כדמות אחת ולראות את העובר עליה, ההבנה הזו לא שימשה בנו 2000 שנה ולכן לא הורגלנו בכך. לחזור ולראות באומה שלמה, על חלקיה הטובים והפחות טובים, דמות אחת, כשם שאנחנו רואים כל אדם עם כל רכיביו, זו מומחיות עמוקה ומופלגה שנשתכחה מאתנו במשך הגלות וחזרה למקומה באופן מופלא בתורתו של מרן הרב קוק זצ"ל, מרא דארעא דישראל.

לאדם יש ראש מוח ולב, וגם ידיים כדי לפעול לאכול ולהתגונן מפני אויבים, וגם למשה רבנו וגם לדוד המלך היו רגליים והיתה קיבה.
כמובן שהדברים נכונים גם באומה, משיח עושה מלחמות ה', כנפסק ברמב"ם, וגם הוא זה שבונה את בית המקדש.
לית שכינתא שריא באתר פגים - שכינה לא שורה באתר פגום, שכינה לא שורה על ראש לבד אלא היא זקוקה לכל המעגלים.

הדבר היחיד שצריך זו סבלנות ונשימה עמוקה – גם בגידול העץ, גם בחינוך ('כי האדם עץ השדה'), ובעיקר בהקמת יסוד כסא ה' בעולם...






[1] אף על פי שקדושת ירושלים קיימת גם בזמן הזה (כמבואר ברמב"ם הלכות בית הבחירה ו,יד-טו), כתב הרמב"ם (הלכות מעשר שני ב,א) שמעשר שני אינו נאכל בזמן הזה בירושלים, משום שהוקש לבכור שאינו נאכל אלא כשהמזבח על מכונו. לגבי רבעי לא כתב הרמב"ם בפירוש מה דינו, אך כתב הצל"ח (ביצה ה ע"ב ד"ה ודע), שמכיון שהשווה רבעי למעשר שני, משמע שלכל דבר השווה אותם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!