Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 8 במאי 2016

פרשת קדושים - ציווי והבטחה לקדושה ועדינות

ציווי והבטחה לקדושה ועדינות


ויקרא (יט,ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

טללי חיים: המובן הפשוט הוא שהקב״ה מצווה את ישראל להיות קדושים. הוא קורא לנו להתאמץ ולהתרומם אל מדרגת הקדושה. וכך, התורה מפרטת מצוות רבות מיד לאחר ציווי זה של קדושים תהיו, באשר כל המצוות הללו הן הדרך אל הקדושה.

ללמדך שדרגת הקדושה היא דרגת חיים, שהאדם דבק בפנימיותו באור ה', והדבר מתבטא בכל צורת חייו, ביחסו להוריו, בקידוש השבתות, במשאו ומתנו עם הבריות, בשמירת עצמו בענייני עריות ומאכלות וכדומה. הקדושה איננה משהו אוורירי שתלוי רק בחוויות רוחניות או בהרגשת הלב. היא מציאות אמיתית וממשית שבאה לידי ביטוי בחיים עצמם. להיות קדוש משמעותו לחיות את הדבקות בה' בכל מישורי החיים. להיות קדוש זה להיות כמו ה' יתברך, להתנהג כמותו, מה הוא רחום אף אתה היה רחום (ירושלמי פאה ג,א). אדם שאינו מרחם על הבריות, או שהוא מתנהג באגרסיביות כלפי אחרים, הוא רחוק מהקדושה, גם אם בחיצוניות הוא לבוש כמו צדיק. הקדושה איננה תוצאה של תלבושת, לא של זקן ופאות ולא של כיפה וכובע, אלא של התנהגות. ה' יתברך רגיש אל הבריות, כבודם מאוד יקר וחשוב בעיניו. מי שנמצא במדרגת הקדושה מרגיש בכל לבבו את כבוד הבריות וחשיבותן, והתנהגותו אליהן היא בכבוד וברגישות, בהערכה ובעדינות.

הרב קוק (אורות הקודש ב' עמ' רצב): ״כיצד היא הקדושה, מאירים את הדעת בבירור ההכרות היותר טהורות ועליונות, מתוך מילוי האורה של ההכרה בא החפץ הקבוע להיות תמיד שרוי בספירה כזאת שחיי הרוח העליונים שולטים שם. מתוך התגברותה של ההכרה, המכה גלים בתהום החפץ, מתפתחים רשמי הענוגים העליונים, הקישור הנפשי לצורה של חיים רוממים הולך ומתחזק, עד שמרכז החיים הולך ונקבע במרומים הללו.

חושי הבשר הולכים ומתעדנים, וכל המשך הנאה שלהם מתמזג בהופעה של אצילות קודש, עד ששלהבת החיים ועירותם נעשה כולו קדוש ונשגב. החיים הרגילים אינם מתבטלים מתכונתם, השיג והשיח האנושי הרגיל, חיי הגוף היחידי, וחיי החברה, הנימוס והכבוד, אינם מתטשטשים, אבל הם עולים במעלה אידיאלית״.

חיי הקדושה כוללים את עדינות המידות ונעימות הנפש המתהלכת באהבה עם הבריות כולן. ״קדשים תהיו״ בא לידי ביטוי ב״לא תלך רכיל בעמך״ ״ולא תשקרו איש בעמיתו״ הכתובים בהמשך הפרשה. לא רק תפילין של רבנו תם וציצית תכלת, אלא שימת לב לצער הבריות והקפדה על הפה ולשון שלא לדבר בגנות רעהו ״ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם״ (זכריה ח,יז). הקדושה היא מציאות חיים שלמה, שכוללת את כל רובדי החיים, בנפש ברוח ובנשמה. להיות קדוש זה כולל גם להיות אנושי, להיות אדם, אכפתי ונעים הליכות. זה יסוד חשוב מאוד (ראה טללי חיים שמות שיחת פרשת משפטים עמ' רטז-רכה).

העדינות מושרשת בקדושה:

עניין זה מושרש בבחינה עליונה מאוד, שהנה ידוע, שמקור הקודש הוא בחכמה, שבה מושרש הקודש, בסוד ״קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה״ (ירמיה ב,ג), והראשית היא החכמה כנודע בסוד ״ראשית חכמה״ (תהילים קיא,י). וכן מובא בספרים הקדושים שהקודש הוא בחכמה.

וידוע שהחכמה היא סוד העדן, בסוד ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״ (בראשית ב,י) (ראה שערי אורה שער תשיעי, וראה שיחת הענג והנגע). והנה העדן הוא שורש העדינות, שכל יסוד ההתעדנות והעדינות מופיע בהמשכת החכמה על האדם שמעדנת אותו ומזככת אותו.

נמצא שיסוד הקודש, כשמאיר על האדם, הוא ממשיך עליו בחינת עדן ועדינות, לטהרו ולמלאותו ברגישות ועדינות עמוקות, שירוממו את כל הילוכו עם הבריות לדרגת אצילות וחן א־להי שנסוך עליו.

הרב קוק (אורות הקודש ב עמ׳ רצה-רצו): ״המחשבות העליונות של הקדושה, הנובעות ממקור הקודש, מאור התורה והחכמה, הן מעדנות את הנפשות מוסיפות בהן אור של חיים אמיתיים, וחכמים יחידים המתנשאים לעדן עליון זה על ידי קישור נשמתם במעדנות זיו החכמה העליונה, על ידי קישורם אל כל ההמון כולו, הם מעדנים גם נשמותיהם. ביותר הדבר פועל בישראל, מפני הקישור האחדותי הפנימי שיש לעם פלאות, עם אחד זה.

וכל מה שמתבררת אמת זו יותר לשרידים אשר ה' קורא, הם מתחזקים באחיזתם בתורה העליונה. ואפילו כשהדבר מזדמן שמצד מניעות מצביות, גופניות וצדדיות, מתעלם האור של העדן מהם, וזיו החכמה והקדושה העליונה מתגלה עליהם בלא קרני ההוד של השמחה והתפארת המלאים, מכל מקום מתחזקים הם בעבודתם, ואינם עוזבים את מעמדם, מייחלים הם לתשועת ה׳, שעוד ישוב ויאיר להם אורו.

ובין כה וכה יודעים הם בידיעה גמורה, שכל מה שהם יותר מתנשאים ברום מעלה של הציורים הקדושים העליונים, עושים הם פעולה ממשית להעלות נשמות רבות מתהומות שיקועם, להעלות אבני חן יקרות משפל המצב אשר הורדו שם על ידי המון תלאות גשמיות ורוחניות.

ועל ידי העירוב הבלתי ניכר שזרמי אורותיהם של קדישי עליונים הללו מעורבים הם עם החפצים והנטיות של כל ההמון כולו, עצם החיים הולך ומתעדן, שמחת החיים הפנימית מתעלה, ורגש הטוב והיושר, ואור הקודש העלום הולך ומתגלה מבין החרכים, והעולם כולו נעשה שווה הרבה יותר בערכו.

ופרי העבודה מתראה במקומות אשר אין עולה על שום דעת לשער מי הם המברכים שם, מי הם המזילים טללי הנועם, מי הם המכניסים רגשי השלום והידידות, מי הם הגורמים להישרת השכל, לאיזור הכוח, לעדינות הרוח, והגדלת התקוות, כל אלה רסיסים הם מעולם האורה, החי בנשמתן של ישרים עליונים.

הם הם נגידי העולם, שרי הקודש, האוהבים הגדולים של כל המעשים, שרוח החסד והאהבה של ריבון כל העולמים שרויה בנשמותיהם, הם הם בעלי הרצון החזק להאיר ולהיטיב, לפאר ולשמח, לכבד ולהדר את הכל, הם הם קדושי א־להים המכובדים, שהכבוד שרוי אתם, שהוא מתייחד עם נשמתם, שאיננו פורש מהם גם כשהעולם כולו מביט עליהם בלעג ובוז, הם הם החושבים העליונים, הענווים הגדולים, המלאים גאות ה', החלשים במבט החיצוני, ומלאים עוז וגבורה פנימית לאין תכלית, גיבורי כוח עושי דבר ה'״.

ממילא נבין שכל המצוות שבאות בפרשה זו, מיד לאחר קדושים תהיו, הן האורחות המביאות אותנו למדרגת הקדושה, להיות שרויים בזיו החכמה העליונה, מכוח התנהגותנו עם הבריות, שהיא מלאה באצילות ובנעימות זה לזה.

׳קדושים תהיו׳ – לא רק ציווי אלא קביעה!

המובן הראשון של 'קדושים תהיו' הוא הציווי להיות קדושים, שצריכים אנו להתאמץ בכל המצוות למען תתגלה בנו מדרגת הקדושה.

המובן השני של 'קדושים תהיו' רמוז בזוהר הקדוש (ח"ג פא.): ״דכתיב ׳קדשים תהיו', קדושים היו לא כתיב, אלא תהיו, תהיו ודאי. אמר ליה, הכי הוא, ומקרא כתיב (שמות יט,ו) ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', וכתיב 'אלה הדברים' וכו' (שם)״.

הקב״ה קובע ומודיע לנו שאנו נהיה קדושים, זו הבטחה וקביעה א־להית, ולא בקשה מאתנו.

הזוהר משווה זאת למה שמובא במעמד הר סיני שאמר ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ ששם הקב״ה לא ביקש מישראל אלא הודיע שזה מה שיהיה, כמו שמסיים ואומר ״אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל״, והיינו שמדבר ומודיע להם אמת זו, שהקב״ה קובע ומבשר לישראל שאנו נהיה ממלכת כהנים. ונקט שם לשון 'תהיו', ״ואתם תהיו לי״, והוא לשון קביעה. ממילא גם כאן, כשאמר ״קדשים תהיו״, נלמד ונשכיל להבין שאין זו בקשה, אלא החלטה וקביעה א־להית ברורה - אתם תהיו קדושים משום שאני קדוש, ואם אני קדוש אזי בוודאי גם אתם מובטחים שתהיו קדושים.

המדרש (ויקרא רבה כד,ט) דורש שקדושתם של ישראל משתלשלת מהקב״ה, והיא ממש הופעת קדושתו יתברך, עד כדי כך שהוצרך הכתוב להדגיש לנו שיש הבדל בין קדושתו לקדושתנו, וזו לשונו: ״אמר רבי שמעון בן לקיש שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה ואנו למדין אותן מפרשת פרעה הרשע כתוב אחד אומר (דברים כח) 'והיית רק למעלה'. יכול כמוני (כמו הקב״ה)? תלמוד לומר 'רק' לשון מיעוט - גדולתי למעלה מגדולתכם. ואנו למדין אותה מפרעה הרשע שנאמר (בראשית מא) 'אתה תהיה על ביתי' יכול כמוני? תלמוד לומר 'רק הכסא אגדל ממך' - גדולתי למעלה מגדולתך. והדין 'קדושים תהיו' יכול כמוני? תלמוד לומר 'כי קדוש אני' קדושתי למעלה מקדושתכם״.

עומק העניין הוא, שאנו ממש בני א־ל חי, וה׳ יתברך הוא פנימיות חיינו ממש, ונמצא שאם ה׳ יתברך קדוש, הרי שבוודאי גם ישראל עם קרובו מובטחים להיות קדושים, כי אנו חלק ממנו יתברך, והוא לעולם קדוש, וקדוש לעולם קיים (סנהדרין צב.), וממילא גם אנו מובטח שנהיה קדושים.

אם דרגת הקדושה היתה תלויה רק בנו, הרי שחלילה היה מקום לפקפק אם נצליח להיות קדושים, ואם באמת נתעלה לדרגה עליונה זו. ואולם, ממד הקודש שבישראל איננו תלוי בנו אלא בה׳ יתברך. אנו חלק ממנו יתברך, וממילא כמו שהוא קדוש לעולם כך ישראל מובטחים שיהיו קדושים ויגיעו למדרגתם האמיתית והקבועה.

כל הנפילות הן ארעיות, כי מובטחים אנו לשוב אל הקדושה העליונה.

הבטחה זו היא מכוח הקשר המוחלט שלנו לה׳ יתברך, אנו עמו ונחלתו, אנו שארי בשרו כביכול, חלק א־לוה ממעל, ומה הוא קדוש אף אנו נהיה קדושים[1]. אין בדבר זה בחירה כלל. אין לאף אחד מישראל בחירה אם יהיה קדוש אם לאו, כולם בסוף יגיעו לדרגת הקדושה העליונה, כל הבחירה מסתכמת בזמן שזה יקח ובתהליך שיצטרך לעבור עד שיגיע לדרגה זו.

לפיכך, מי שמשכיל ומבין היטב שזו מדרגתו האמיתית, הוא מתחיל להתאמץ ולהתעלות לדרגה זו, והולך בדרך סלולה אל חיי הקדושה העליונים.

ומי שחלילה מתכחש לזאת, גוזר לעצמו ללכת בדרכים עקלקלות ומפותלות, מלאות קשיים ובעיות, עד אשר אף הוא יגיע למחוז חפצו, להיות דבק בה׳ א־להיו בחיי נצח וקדושה עילאה.

אין שום מעשה וחטא של אדם מישראל שיכול להפר את השבועה הא־להית שמקיימת את הכל ומרוממת את ישראל אל קדושתם העליונה.

ציווי והחלטה - גוף ונשמה

״קדשים תהיו״ במובן של שבועה והחלטה והבטחה, זו הנשמה, מקור הכוח להיות קדושים.
ואילו ״קדשים תהיו״ במובן של ציווי, זה הגוף.

אנו יכולים לגשת למלאכה להיות קדושים רק מכוח הידיעה הפנימית שבאמת אנו קדושים מטבענו, וזו גזרה והחלטה א־להית שאיננה תלויה בנו. את כל הכוחות להתאמץ ולעלות במעלות הקדושה אנו מקבלים מכוח הידיעה הפנימית שבאמת בתוכנו אנו קדושים, והקב״ה הוא המקדש אותנו ומרומם אותנו. לכן הקדושה היא טבעית לנו, והיינו שלהיות קדוש פירושו לשוב אל הדבר הכי טבעי ואמיתי לנו, ולכן ממילא גם הכי קל ונעים וטוב עבורנו. אין דבר מענג את ישראל יותר מלהיות קדושים. זו הכמיהה הפנימית שלנו. כל צורת חיים אחרת מכאיבה לנו מאוד, וממלאת אותנו יגון ואנחה. הקדושה היא האוויר, הטבע והמתיקות שלנו. ״קדשים תהיו - כי קדוש אני ה' א-להיכם״.

שנזכה להתקדש בקדושת ה', במעשים טובים ומידות אציליות, ויופיע הוא עלינו מלמעלה בקדושתו האדירה, להעלותנו ולרוממנו אל בית מקדשנו, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואמן!




[1] שפת אמת (קדושים שנת תרל״א): ״׳קדושים תהיו׳ - במדרש וזוהר הקדוש כי הוא הבטחה גם כן, כי איך יוכל בשר ודם להתקדש בקדושת ה׳ יתברך. אך ׳כי קדוש אני ה׳ א-להיכם׳. פירוש אחר שהוציאנו ה׳ יתברך ממצרים שהיינו משועבדים להם, והבדילנו מהאומות שהחיות והכוח שיש בתוך כל איש ישראל הוא מה׳ יתברך, וזה שאמר ׳אנכי ה׳ א־להיך׳ וכו׳ מיוחד מלכל האומות, אף שכוח כל הנבראים ממנו יתברך, אבל בדרך הסתר וצימצומים. אבל חיות כל איש ישראל היא חלק א-להי ממעל. וממילא בכוחנו להתקדש גם בעולם הזה. כי ה׳ יתברך מחיה הכל אף כי הוא קדוש ונבדל מכל. וזה שאמר ׳כי קדוש אני ה׳׳. ועל ידי זה יכולין להבין כי בכוח האדם להתקדש בכל מעשיו אף שהם תוך הטבע. וזה שאמר במדרש ׳ואתה מרום לעולם ה׳׳, לעולם ידך בעליונה. הפירוש, כי חיות הכל מה׳ יתברך, רק הטבע נמשך מדרגה אחר מדרגה עד שנתכסה בחינת הפנימיות. אבל לעולם ידך בעליונה שהוא כח והחיות מה' יתברך שיש תוך ההעלם. ועל ידי זה יכולין להתבטל לנקודה הפנימיות בכל מעשה להיות נבדל מחומר המעשה להתדבק בפנימיות כל דבר. וזה שאמר 'קדושים תהיו'. וברש״י שנאמרה בהקהל וכו'. דעיקר הקדושה על ידי שמכניס אדם עצמו בכלל ישראל כי הקדושה שורה בכלל ישראל שהיא כנסת ישראל הכנסיה והתאספות כל החיות לה' יתברך, ועל ידי הביטול להכלל יכולין להתקדש".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!