יום חמישי, 19 במאי 2016

פרשת בהר - מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ

מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ



ויקרא (כה,ח): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה".

שואל המגיד מדובנא:

לשם מה האריך כאן הכתוב בחשבון מספר השנים מספיק אם היה הכתוב אומר: "וספרת לך שבע שבתות שנים"?

משל למה הדבר דומה: לאחד שכל ימיו עני מרוד היה, מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות. יום אחד שמע אחד ממכריו שהוא מתפאר באוזני מתפללי בית הכנסת על הממון הרב שצבר לעצמו...
כאב לחבר שידידו מתפאר בשלל שאסף מרחמנות של אנשים תמימים והטיח כנגדו:
"במה אתה מתפאר כל כך?! הרי בסופו של דבר יש לך הרבה מטבעות קטנים - אתה בכל יום הורגלת לספור פרוטות... אך אם תצרוף את כל אלו בדינרי זהב תראה שאין לממון כה רב כפי שאתה מתנשא לעיננו"...

הנמשל: האדם חי בעולם הזה שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה והוא מרגיש כבר אדון לעצמו ולביתו במספר שנים נכבד ורב כל כך...
אבל, אומר המגיד מדובנא - אם נספור כמה שמיטות יש לאדם בימי חייו וכל שכן אם נחשב כמה יובלות חי הוא... נראה כי הוא ממש כ- "גר" שבא לזמן מוקצב ומועט...[1]

וכיצד זה יתפאר בשנותיו וירגיש שהוא אדון בארץ?!....

ספר הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל רבה של ספקס שבתוניסיה: מעשה בשני בעלי דין שבאו לפני הדיין להגיש את תעצומותיהם על אודות חלקת קרקע, זה אומר כולה שלי וזה אומר לא כי, אלא שלי היא, זה טוען טענותיו, וזה משמיע נימוקיו, וכרגיל דרך כל איש ישר בעיניו, כל אחד מתחפר בעמדתו, בטוח שהצדק עמו, וכרגיל, זה צודק לשיטתו וזה צודק מבחינתו, והאמת אי שם באמצע.
ניסה הדיין לפשר ולתווך, לקים את הנאמר: האמת והשלום אהבו, דין אמת שישכין גם שלום, פשרה צודקת שתהיה מקבלת על הכל, אך לשוא. כל אחד היה בטוח שהקרקע שלו היא, ומדוע יוותר לחבירו במאומה.
קם הרב מכסאו ואמר: שלמה המלך אמר, כי טוב מראה עינים, רצוני לראות את הקרקע את הקרקע המריבה. תמהו המתדיינים, מה יתן ומה יוסיף מראה המגרש, אך זה רצון הדיין, והוא כבודו. נלוו אליו אל השטח המריבה, עמד הרב על קרקע השנויה במחלוקת, הביט בה וסכם: אתה אומר ששלך היא, אכן כן אישר האיש, ואתה טוען ששלך היא, אמר הרב, אמנם כן השיב רעו.
עתה, אמר הרב לא נותר לי אלא לשמוע מה אומרת הקרקע עצמה, למי היא שייכת, השתאו המתדיינים, והרב התכופף אל הקרקע, הטה אזנו בשים לב, כעבור רגע קט הזדקף ואמר, הכל בהיר ונהיר, היודעים אתם מה השיבה הקרקע? אמר הרב, הקרקע אמרה לי ששניכם כאחד שלה שכן סוף שניכם למות ולהטמן בה, אם כן מה לכם לריב עליה, השלימו ביניכם וחיו בשלום.
נרעשו מתשובתה של הקרקע, מדבריו של הרב, וקבלו את הצעת הפשרה.

על מצוות "והארץ לא תמכר לצמיתות", אמרה התורה: "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי".

לא רק שאינך רשאי למכור לצמיתות, אלא גם אינך יכול. אם מכרת - אין המכירה חלה! כי אתה מוכר דבר שאינו שלך!

הכל של הקב"ה! תשחרר...

בפרשתנו כתוב (ויקרא כה,מו): "והתנחלתם אותם לבניכם וגו' לעולם בהם תעבודו".

אומרים חז"ל - שעבד כנעני אסור לשחררו, אלא צריך ליתנו ירושה לבנו שימשיכו לעבוד איתו.

כותבת הגמרא (ברכות מ"ז) שרבי אליעזר הגיע לאיזה מקום, ולא היה להם מניין, ושחרר עבד כנעני כדי שיהיה מניין.

אם הכל של הקב"ה לא שלי – אז אין לי בעיה לוותר על עבד בשביל מצוה של הקב"ה של תפילה במנין.

דוד המלך אומר (תהלים לט,יג-יד): "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי: הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי".

אני כלום, אני גר... עוד מעט אני לא כאן...

בדברי הימים (א' פרק כט') דוד המלך אוסף לבית המקדש סכומים אגדיים: "...וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹהַי הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב... שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים... וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים רִבּוֹ וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים וּבַרְזֶל מֵאָה אֶלֶף כִּכָּרִים...".

אבל מה דוד המלך אומר אח"כ (בנאום האחרון בחייו)?

"וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם: לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה’ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל: וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ: וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה: ה’ אֱלֹהֵינוּ כֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל".

כל מילה נוספת מיותרת... שבת שלום ומבורך!



[1] רעיון דומה מביא הרב יוסף בן נאיים (נמכר יוסף) על הפסוק "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה,כג) – "אפשר לרמוז בפסוק, שנותן מוסר לאדם שאל יטעה בשבתו בעולם השפל שהוא עומד בו זמן רב, לכן מדבר עם הגוף שנקרא ארץ (סנהדרין צא:), שאומר הקב״ה לאדם והארץ שהוא הגוף לא תמכר לצמתת, אל תחשוב שהיא מכורה בעולם התחתון לצמיתות. כי לי הארץ, רמז בתיבת כי לי עולים בחשבון שבעים, לרמוז לימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ,י), זה זמן שהוא השייך לאדם בעולם הזה. כי גרים רומז שאנחנו בעולם השפל גרים דוקא. אבל ותושבים אתם עמדי, היכן אתם תושבים עמדי בעולם העליון, לכן ידע האדם את עתו ואל ישכח את בוראו".

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: